טעות קטנה

שמתי לב לטעות קטנה שאולי מחזקת (אם לא השתכנעתם) את מה שכתבתי בפוסט הראשון ... הזכרתי בסוף התמדה והקורא הזריז יוכל להביט בתאריכים ולגלות שיש הפרש של שלושה חודשים בן הפוסט הראשון לשני ... עבדכם הנאמן אומנם יצר את הבלוג לפני יותר משלושה חודשים ואז כפי שרבים אחרים עשו לפניו ועוד אחרים יעשו אחריו בעתיד, פשוט פירסמתי משהו ראשוני ולא מחייב בסיגנון "המשך יבוא" .... פתרון התעלומה : שנכנסתי לבלוג אתמול אחרי שהייתי נחוש בדעתי להתחיל סוף סוף ברצינות לרשום את שעולה בראשי , נכנסתי מיד לפוסט הראשון ודאגתי למחוק את אותה שטות אופטימית לגבי המשך הבלוג , בלי לשים לב בלהט הכתיבה פירסמתי באותו עמוד תחת אותו תאריך את הפוסט הראשוןן .... פלאי הטכנולוגיה גרמו לפוסט השני שכתבתי היום להתפרסם בדיוק בתאריך של היום (צירוף מיקרים?) .... אולי גם אני קצת פרפקציוניסט :-) ?

מתי מספיק זה מספיק?

אתמול חזרתי משעור פסנתר. בסופו של השעור המורה אמרה לי שהיא די עייפה והסבירה שהיא עדיין בודקת את עבודות סיום הסמסטר של תלמידיה באוניברסיטה : "לתת ציון לכל עבודה לוקח לי שעות" , "אימי אומרת שאני קצת מטורפת כיוון שאני משקיעה כל כך הרבה זמן" , "אני בודקת כל תשובה לעומק ומוצאת את עצמי לפעמים אפילו מתקנת ניסוחים ושגיאות תחביר של תלמידי שאינם קשורים ישירות לחומר שעליו הם אמורים להבחן".המשכתי להקשיב לדבריה ואז הצעתי בחיוך שפשוט תגריל את הציונים כדי לעבוד מעט פחות. דברי לא נעמו לאוזניה ולכן מצאתי צורך לפרוש בפניה את משנתי לגבי אותם הערות בטוש אדום לצידי הטקסט המקורי. תארתי בפניה את עקומת ההתפלגות הנורמלית והסברתי שהחלק הארי של התלמידים בכיתה מקבלים בחזרה את העבודהלאחר שהציון ניתן ולרוב אם הציון מספק אותם ( הרי ממילא הם רצו "רק" לעבור את הקורס בשלום) הם אינם טורחים לקרוא את אותם העערות שבשוליים. אם כך נשארנו עם האנשים בקצוות. המשכתי והסברתי , מצד ימין של העקומה יש לנו את התלמידים הטובים מאוד שבד"כ קוראים את מה שהמורה כותבת כי הם רוצים להשתפר. השאיפה לפרפקציוניזם היא זו הדוחפת אותם לגמוע כגוועים מצמא את מה שכתבה המורה אבל בינינו הם לא ממש צריכים את הערות הללו כדי להמשיך את טרנד המצוינות. אצל אותם התלמידים השאיפה להצליח וההתמדה באים באמת מבפנים דבר שלא מצריך חיזוקים חיצוניים. המורה שלי בשלב הזה כמעט השתכנעה אך היא מיהרה לציין שיש עוד חלק (אולי יחסית קטן) שלא לקחתי בחשבון ושאולי עבורו כן כדי לרשום את אותם הערות אדמומיות ... המשכתי והסברתי את מישנתי ... נישארנו עם כן עם אותם אנשים בצד השמאלי של הסקלה (צידה השמאלי של העקומה הנורמלית) , תלמידים בינוניים ומטה, האם אתם ידידיי קוראים את הערות הללו? תשובתי לשאלה הרטורית היתה כן . כן אנחנו קוראים את הערות אבל לא ממש כדי ללמוד מהם. במוד העבודה הזה התלמידים הבינוניים ומטה קוראים את הערות בתיקווה למצוא טעויות "הערכת-ציון" אצל המורה, כלומר הם מנסים בכל כוחם לשנות את גורלם המר (לפחות במבחן או בעבודה המסכמת הזו) ולהטות את הציון מעט כלפי מעלה לאותו אזור שבו נמצאת רוב אוכלוסיית הכיתה (שכפי שכבר ציינתי לא טורחת לקרוא את ההערות כלל). התלמידים הללו כל כך עסוקים בנסיון לשנות את המצב ולכן מראש הם לא מוכנים מנטלית לקרוא בעיון את הערותיו המלומדות של המורה. סיכמתי את דברי והסברתי למורה שאם באמת כך הוא הדבר ורוב הסיכויים שתלמידיה לא יקראו את הערות היא לא ממש צריכה לטרוח לרשום אותם בכזו התמסרות. מורתי המלומדה הינהנה בחיוך ואמרה שאולי מבחינה סטטיסטית לפי הסברי אין לה כמעט סיכוי לדעת מי באמת יקרא את ההערות אבל גם אם יהיה אדם אחד שיקרא את ההערות שלה וילמד משהו חדש עדיין כדי להתאמץ ולרשום אותם בכל עבודה ועבודה. מבלי לאמר למורה איזה סוג של תלמיד אני הייתי קרצתי ואמרתי לה ... "ברור לי מעל לכל ספק שהגעת לאן שהגעת כי את בצידה הימני של הסקלה".