מר שכחני

כבר הרבה זמן שלא כתבתי כלום. יש לי הרבה מה להגיד אבל לרוב אין לי מוטיבציה להעלות את מה שעובר עלי ואת מה שאני חושב על הכתב. אתמול קרה לי משהו שהדליק לי נורה אדומה ואמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב עליו. ילדי היקרים לוו מהספרייה העירונית לפני כמה ימים ספרים וסרטי די וי די שמועד החזרתם קרב. ביקשתי מהם למצוא את הפרטים שלוו ולשים אותם על שולחני כדי שאוכל להחזירם לספרייה במועד. הם לא עשו מה שביקשתי והגדול שלי הגדיל לאמר לי שהוא בכלל לא מוצא את הקלטת שלו. התעוררתי עצבני אתמול בבוקר ונתתי לשניהם הרצאה על חוסר ההתחשבות, על העובדה שהם מאבדים דברים ולא איכפת להם וכיוצא באלה. דקות אחרי, כבמעשה קסמים, הקלטות הופיע ובא לציון גואל. שמחתי והודתי להם על פעולתם. אחרי ששילחנו אותם לקייטנה לקחתי את בני הצעיר לגן וחזרתי לי הביתה לעיסוקי. בדרך ראיתי ששכני הוציאו את הניירות והקרטונים שלהם והבנתי שמכונית האשפה לאיסוף ניירות מיחזור בדרך אלינו ובאותו הרגע גם נזכרתי בבקשתה של אשתי, שכן גם אני כמו ילדי נוטה לדחות עשייה של דברים, להוציא את הקרטונים ששכנו להם בחנייה שלנו החוצה. לאמר את האמת הייתי די גאה בזה ששמתי לב שצריך לבצע את הפעולה הזו שכן בהרבה מקרים, הניסיונות שלי לדחות דברים נובעים משיכחון ומחוסר יכולת להיות ממוקד במשימות. בקיצור, אני יוצא מהרכב לכיוון החנייה ומתחיל לערום את הקרטונים על שפת הכביש כדי שהזבלנים יוכלו לאסוף אותם וכמובן לא שם לב למה שהחזקתי ביד שכלל את הארנק, הטלפון והמפתחות של הרכב. בעוד אני מעביר קרטונים לאיזור האיסוף, צדה את עיני גופת סנאי קטן ששכנה על הכביש קרוב לאיזור האיסוף. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא נורא ושהמיקרוב יעלם כלעומת שבא אבל ניגשתי שוב לחנייה וראיתי שלא פיניתי מספר קרטונים ומשחזרתי למקום האיסוף החלטתי לפנות את הגופה של החיה, זו שחופרת לנו מחילות בחצר ומחביאה בהם אגוזים למקרה שתהייה מלחמת עולם שלישית, למקום אחר. מצוייד בקרטון שמתי פעמי לעבר הגופה ועם קרטון אחר דחפתי אותה פנימה והתחלתי צועד לכיוון מגרש בייסבול סמוך שידעתי שיש בו פח שבו אוכל לזרוק על החיה עליה השלום. צעדתי עם הקרטון כמה רגעים וכשהגעתי לפח הטלתי את התכולה פנימה. לא חשבתי באותו הרגע על מפגע תברואתי ועל הילדים שעתידים לשחק שם מאוחר יותר אחר הצהריים. במוחי קיוויתי שאנשי הזבל יפנו את את הפח הזה והוא לא יהווה סכנה. חזרתי לי הביתה והדבר הראשון שחשבתי עליו היה שאני צריך לרחוץ את ידי טוב טוב וכך, אחרי ששטפתי את ידי מספר פעמים, אחרי שפיניתי את שאריות ארוחת הבוקר מהשולחן התפניתי לי לעיסוקי. היום התנהל בעצלתיים אבל הספקתי לעשות לא מעט דברים והנה פתאום, השעה הייתה כבר שלוש. הפסקתי את כל מה שעשיתי והתכוננתי לצאת באוטו לקייטנה לאסוף את ילדי הגדולים. בעוד אני מחפש את חליפת הקאראטה של בתי כדי שתספיק להגיע לשעור בארבע וחצי, אני מנסה לאתר את הארנק, הטלפון ואת צרור המפתחות של הרכב. את הארנק אני מוצא, הטלפון קרוב אליו ואני מושך אותו ושם בכיס אבל שוד ושבר, אני לא מוצא את המפתחות. אני נע בבית כאחוז טירוף ומנסה לחשוב איפה שמתי אותם. אני מחפש על במקום הקבוע ליד הדלת אבל הם אינם. אני מחפש על שולחן העבודה שלי אבל כלום. בחדר השינה, בשרותים, בחנייה... כלום אני לא מוצא את המפתחות ומתחיל להילחץ שכן זמן האיסוף קרב ובא. אני ניגש לכניסה שולף את המפתח הרזרבי ולמרות שיש לי פתרון רגעי, אני ממש לא מבסוט כיוון שבצרור הזה נמצאים המפתחות לבית והמפתחות לשני הרכבים שלנו. אני מחליט לצאת לדרך ומשכנע את עצמי שכשאחזור הביתה פשוט אגלה את המפתחות זרוקים על השיש במטבח ויבוא לציון גואל. בדרך, בעודי עדיין טרוד בעניין המפתחות, אני מנסה להתקשר לאשתי כדי לטכס עיצה אבל השיחה מועברת לתא הקולי שלה ולא נשאר לי אלא להמשיך להרהר באובדן הפוטנציאלי של המפתחות ולכעוס על עצמי. אני אוסף את הילדים, עושה קניות וחוזר הביתה ומתחיל לחפש את המפתחות. בשלב מסוים אני מבקש מבני עזרה אבל הוא מעדיף לראות טלוויזיה. אני מחפש ומחפש ולא מוצא אותם. בשלב הזה אני ממש מתחיל להיות בדיכאון ולקשר בן הטפות המוסר לילדים מהבוקר בקשר לסרטים לחוסר האיכפתיות ולמעופפות שלי. הזמן עובר, אני מחפש ולא מוצא דבר ולא מסוגל להשלים עם העובדה שכניראה המפתחות נפלו לי בדרך או שהנחתי אותם באחת מקופסאות הקרטון שאיש הזל עומד לגרוס במפעל המיחזור. אני כועס על עצמי ונהייה עוד יותר מדוכא ומתחיל להאשים את עצמי ואת טיפשותי. בשלב מסוים אני אפילו חושב על זה שלא הייתי מוסרי כשהנחתי את הגופה בתוך הפח, קרוב למגרש המשחקים, שכן לא חשבתי בכלל על הילדים שעתידים לבוא לשם אחה"צ ולכן, בגלל שלא הייתי מוסרי, כוח עליון מעניש אותי על ההתנהגות הקלוקלת שלי. אשתי מגיעה הביתה ואני מספר לה את מה שקרה לי והיא עושה מאמצים לחפש את המפתחות אבל הם אינם בנמצא. בשלב מסוים היא שואלת אם חיפשתי בפח שאליו זרקתי את הגופה ואני אומר שלא. אני הולך לפח ומתחיל לנבור באשפה ולא מוצא זכר למתפחות שלי. אני חוזר הביתה ומבשר לה שלא העלתי כלום בחכתי ואני ממש מתוסכל. גם אחרי חמש שעות ממאותו רגע שגיליתי שאבדו לי המפתחות המשכתי לחפש את הצרור ואפילו השתמשתי בטריק שלימדה אותי סבתי עליה השלום כשהולכים לך דברים לאיבוד ...היא הסבירה לי שאם אתה מחפש משהו ולא מוצא אתה צריך להוציא כוס מהארון ולהפוך אותה על השיש כדי שהמזל יתהפך לך. הפכתי כוס אחת ושום דבר לא קרה. הפכתי כוס נוספת וחשבתי שהיא מבטלת את האפקט של הכוס הראשונה אבל גם אז לא קרה כלום. הייתי מאוד מתוסכל ועד עכשיו אני פשוט לא מסגול לשים את זה מאחורי. זה נכון שהכל פתיר ואפשר להחליף מנעולים בבית ובמכוניות אבל ... איך יכולתי להיות כזה טיפש? איך יכולתי להיות כזה שכחן? איך יכולתי להיות כזה מעופף ? איך..............? ואולי כל זה לטובה? בערב, הגעתי לתובנה שכנראה עברתי שלב בהתמודדות שלי עם הפרעת הקשב של בני הבכור. הסברתי לאשתי שקנדול, חוקרת ידועה בתחום של הפרעות קשב מצאה שהורים לילדים עם לקות בקשב עוברים שלבים מסוימים בדרך אל התובנה שהלקות של ילדם היא כרונית, ששהם צריכים לקבל אותו כפי שהוא למורת שהוא לא יהיה ילד נורמלי, שהם עושים את כל מה שהם יכולים כדי לעזור לו, שאין יותר מקום לתסכול אבל, או האשמה עצמית ושהגיע הזמן להתפנות להשקעה עצמית בם, בילדיהם תוך מתן תמיכה ועזרה לילד עם הלקות. השלבים שלה כוללים : הפנמה, אמונה בנורמליזציה, מעגל השקעה שחיקה, העברת אחריות, כתיבת ביוגרפיה עצמית, אבל, אינדיבידואציה, שיקום עצמי, היפטרות מסטיגמות, קבלת פרספקטיבה והתפכחות. עד אתמול הייתי תקוע באינדיבידואציה שהוא תת שלב שבו ההורה, שסובל בעצמו מההפרעה עושה לילד הגנת יתר כי הוא מזדהה עם הילד שלו יותר מדי ולא מסוגל להפריד בן הילדות והבעיות שליוו אותו לבן הבעיות שהילד שלו חווה. בשלב הבא, שאולי אתמול נכנסתי אליו, ההורה מקבל את עצמו ומבין שמה שעשה היה הכי טוב שאפשר .. שלב זה של קבלה עצמית עוזר להורה להגיע בסופו של דבר להתפכחות שבו הוא לא רק מקבל את עצמו אלא גם את הילד על אף הלקות שלו. אז אולי זה שאיבדתי את המפתחות זה לטובה כי אני מבין פתאום שגם אני כזה ולפני שאני מפקפק ביכולות של אחר וצועק עליו, אני צריך לבדוק את עצמי בציציות ולוודא שאני מוסגל לעזור לעצמי כדי שאני אשמש דוגמא טובה יותר לילדי. גם ברגעים אלו שאני כותב את אותם תובנות אני מהרהר אם יש מקום מסוים שלא חיפשתי בו ובעצת אשתי, אני עומד לנסוע למקום שבן עושים מיחזור מתוך שאיפה שיש להם מחלקה של אבידות ששם אמצא את הצרור הנכסף .. אמשיך לעדכן!