צילום של יום חולין

היום בבוקר פתאום קלטתי כמה אני אוהב לצלם. יצאתי ללוות את אשתי לעבודה ועברנו דרך השוק שהולך ללבוש פנים חדשות בקרוב כיוון שחלק מהבניינים הישנים הולכים להיעלם מהנוף האורבני. עברנו דרך פתח של בניין שפועלים התחילו לפרק ואמרתי לעצמי כמה חבל שאין לי מצלמה כיוון שהסצינה מאוד מעניינת בגלל הבשילוב של האור הדי קודר שעטף את הבוקר עם הניצוצות של מכונת הריתוך. המשכנו לצעוד, נפרדנו במקום עבודתה וחזרתי דרך אותו רחוב ואותו בניין שכבר היה בשלבים מתקדמים של פירוק. עוד בעודי צועד במעלה המדרון בדרך הביתה הרהרתי לי לעצמי אם כדאי לשןב על עקבותי ולהנציח את מה שראיתי ואז היתה באה לי התובנה המתוקה שאני פשוט אוהב לצלם. רצתי הביתה, אספתי את המצלמה וירדתי חיש כדי לנסות ולתפוס את שאריות הארוע ושמחתי עד מאוד שעשיתי זאת למרות שהתמונות לא יצאו כפי שתיכננתי.

האיזון העדין בן מסגרת לחופש

אדם צריך ללא ספק מסגרת שכוללת גם לוחות זמנים. הכלל נכון להרבה מצבים ובינהם צילום תמונה ועיבודה, עבודה על פרויקט וכתיבת רשומה בבלוג. לפעמים מסגרת נוקשה לא מניבה את התוצאות הרצויות, נהפוך הוא, המסגרת של הזמן עלולה להגביל ולייצר דברים בינוניים שעשויים לקבל קונטקסט אחר אילולי נעשו בשלב אחר - הפרספקטיבה לא פחות חשובה מהמסגרת שבא היא נעשית (יצא לי משהו נורא עמוק ולא בטוח שהתכוונתי לזה). ואסביר: בעבר התחייבתי לעצמי לנסות ולכתוב רשומה קצרה בכל יום שנגלית לעיני תובנה חדשה או כשיש לי סיפור אחר מעניין לחלוק - אני לא עושה את מספיק לעניות דעתי אבל משתדל מאוד. ברשומה אחרת, תארתי  את העובדה שהתחלתי להתנדב במעודון רכיבה שמספק תארפיה לילדים מוגבלים ואם כותב שורות אלו היה מנסח תובנה זו או אחרת שלמד לאחר היום הראשון של ההתנדבות הייתם לבטח קוראים סיפור שכולו אופוריה שמתאר תחושה עילאית וססמאות כמו "אפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר" היו מתנוססות בכותרת. אם הייתי כותב את אותה רשומה שבוע לאחר מכן היית קוראים על ציפייה בכליון עיניים להתנדב ועל אכזבה על זה שרק קבוצה אחת הגיע. אם הייתי כותב את אותה הרשומה בשבוע השלישי הייתם קוראים  משהו משמים על עוד שבוע שעבר בלי תמורות מיוחדות וגם על זה שגערו בי קצת במהלך  ההתנדבות אבל לקחתי את זה בסבבה או כמו שאומרים החברה לקחתי את זה כמו גבר . אם תקראו את הרשומה שכתבתי תגלו שיש בה קצת מכל המרכיבים שתארתי וגם תובנות אחרות שהצלחתי לאסוף במשך החודש על אותה התנסות ועל התנסויות אחרות. סביר שלא הייתי מצליח להגיע לתובנות הללו מיד והייתי צריך את מרכיב הזמן כדי לקבל זווית אחרת ומונה רחבה יותר. המסר העיקרי (והוא לא גאוני ואולי קצת נשמע בנאלי) הוא שכדי ליצור משהו קצת יותר עמוק וקצת יותר מעניין צריך את האיזון בן השניים. ובמילים אחרות, אמנות מצריכה גם מסגרת וגם חופש.  

אחלה החלקה

אומרים שאתה מבין נושא יותר טוב כשאתה משסוגל להכנס לנעליו של המורה ולהסביר את הנושא למשהו אחר. אומרים גם שכשאתה עסוק בדברים אחרים אתה שוכח את הפחדים של עצמך ונותן לנפש דרור. אז אתמול חוויתי את שתי החוויות. הלכנו להחליק על הקרח - לפחות לנסות לא ליפול כמו שאני מגדיר את זה. ילדי הקטנים יחסית, רצו מאוד לנסות ובני שגילה שהקרח מחליק ויתר עוד לפני שכף רגלו השמאלית דרכה על החלק המוצק מגומי - אותו משטח קטן שמפריד בן העולם היציב לעולם הרטוב והמחליק. בתי בת הארבע לעומת זאת, החליטה לקרוא תיגר על המשימה (זוהי לה ההתנסות הראשונה בתחום) ולנסות את כוחה. אני ממש לא מחליק מקצועי ואני לרוב שמח שאני מצליח לשמור על שיווי משקל בסיסי, ובמלים אחרות, אני מצליח לא ליפול ויותר חשוב לא להתנגש ולגרום נזק לאחרים. אז אתמול שהייתי עסוק בלהחזיק את ידיה העדינות של בתי ולשמור על שיווי משקל הבנתי כמה נכונים הדברים שציינתי בפתיח. שכחתי את פחדי האישיים והצלחתי להחליק יותר טוב כי הייתי עסוק בלעזור לבתי. בהחלט חוויה מתקנת!