לפני מספר שבועות רתמו אותי (ביקשו והסכמתי) לצלם בהתנדבות באירוע של גיוס תרומות עבור ארגון שעוזר לילדים חולים. התכוננתי לאירוע ולמרות שאני לא צלם מקצועי, חשבתי על כל ההבטים הטכניים שאדרש להם והכנתי גיבויים מגיבויים שונים כדי שאעמוד במשימה. שהגעתי לארוע, גילתי שיש שם צלם נוסף. לא הבעתי תרעומת כי אף אחד לא הבטיח לי בלעדיות אבל קשה לי לאמר שלא הייתי מופתע. אני והצלם דיברנו, הבטחנו שלא נדרוך אחד על בהונותיו של השני וקיבלנו הסברים כלליים על מה שמבוקש מאיתנו לעשות כדי לתאם ציפיות. בערב הארוע צילמתי לא מעט תמונות וזכיתי להכרת תודה מטעם המארגנים בערב הארוע וגם באתר החברה שעה שהתמונות שצילמתי התנוססו בגלריית התמונות באתר כששמי מוטבע לצידם. כשהסתיים הארוע, נסעתי הביתה וכשהגעתי הביתה פרקתי את הציוד והעלתי את התמונות למחשב. אחת המארגנות, למעשה זו שרתמה אותי לארוע, היא כותבת בעיתון ולאור בקשתה לכתוב כתבה ולצרף תמונה שלי, אמרתי לה שאספק לה את החומר במהירות. התחלתי למחרת לעבד את התמונות. דחיתי את ההתכוננות שלי למבחן כדי לעמוד בהתחייבות וכתבתי לה אימייל מרגש שהתמונות מהארוע צרובות בדיסק ומחכות לה בבתי שלי. לאמר את האמת הרגשתי קצת תחרות כיוון שידעתי שגם הצלם השני יספק את החומר וקיוותי שאם אהייה הראשון לשווק את מרכולתי אזכה גם בבכורה. למחרת הדיסק נאסף וקיבלתי מחמאות על הסגנון והתוצרת. הייתי שמח וחזרתי לי לעיסוקי. שבוע לאחר מכן, ראיתי בפייסבוק לינק לכתבה שלה והופתעתי לראות שאף אחת מתמונותי לא התפרסמה בעיתון אבל לעומת זאת, הצלם השני תרם את תרומתו ושתי תמונות שלו התפרסמו והקרדיט נזקף לזכותו. בעקבות החומר שלמדתי לאחרונה למבחן בקורס פסיכולוגיה חברתית, מיד מצאתי את עצמי מנתח את מה שעובר עלי באמצעות המודל של וינר במצבי הצלחה וכשלון. ע"פ וינר (שהיה בעצמו מצליח לפחות לפי השם), התגובה הרגשית הראשונית (ללא עיבוד קוגניטיבי) במקרה כזה היא כעס ואכזבה. ציפיתי לקרדיט, לא זכיתי לו ולכן נעלבתי ואפילו התעצבנתי על הדרך שבה בחרה אותה כתבת לנהל את התוצאה. וינר מסביר שבעקבות התגובה הראשונית אנשים עושים דברים לא רציונליים שלפעמים פוגעים בהם אחכ כי ה ם נמצאים בסערת רגשות. כעסתי ואמרתי לעצמי שהיא ידעה שהכתבה עומדת להתפרסם ביחד עם תמונות שהם לא שלי והיא אפילו לא שלחה אימייל מקדים שירכך את ה"מכה" ... רציתי אפילו לרוץ ולצלצל לה ולספר לה מה אני מרגיש אבל התאפקתי. בשלב השני לפי וינר, מעבדים את המידע ומשקללים אותו וזאת כדי להגיב תגובה רגשית משנית שקולה יותר. מצאתי את עצמי אומר לעצמי שיכול להיות שידיה היו כבולות (נניח שהעורך פסל את כל תמונותי והעדיף באופן גורף את הצלם השני) ושיכול להיות שהיא היתה עסוקה בדברים אחרים אבל גם שמעתי את עצמי אומר לעצמי שהיא כן היתה צריכה להילחם עבורי ולהתעקש שלפחות תמונה אחת שלי תתנוסס בעיתון עם קרדיט עבורי. ע"פ וינר, התגובה המשנית מייצרת ציפיות, עמדות ומשפיעה על הבחירות שלנו ועל ההתנהגויות העתידיות באותו תחום שאותו ניתחנו. וכפי שוינר חזה, מצאתי את עצמי אומר לעצמי, שהבעיה איננה אצלי, שהתכוננתי לארוע כמו שצריך, שייצרתי את הכי טוב שיכולתי, שהשקעתי ועבדתי קשה ועמדתי בלוחות הזמים שהגדרתי לעצמי ושהתוצרת שלי היתה לא רעה בכלל ואם הם החליטוו לא להשתמש בה אז זהו ההפסד שלהם. בשלב הזה גם נתתי לעצמי ביקורת והסברתי לעצמי שאולי אני צריך לשנות את הדרך בה אני חושב/מצלם ובמקום לחשוב/לצלם "דומם" (הסגנון הצילומי המועדף עלי הוא סטיל לייף בלי פלאש ולא צילום ארוע או פורטרייטים) לחשוב/לצלם "נע" יותר ולהשתפר בארוע הבא. אפילו אמרתי לעצמי שיותר לא אטול חלק בארועים של האירגון הזה והבנתי שאני יורה לעצמי ברגל שכן הם נתנו לי קרדיט במקום אחר ומה שקורה עכשיו לא קשור אליהם אלה לכתבת.
אתנחתא אקדמית קלה. הביטחון והערך העצמי שלנו נבנים ונשמרים בתהליך ארוך ושברירי שניזון מהפידבק שקיבלנו מהורינו וחברינו שהיינו קטנים, מההשוואה החברתית שאנו עושים כל יום בקבוצת השווים כדי לבדוק איך אנחנו נראים לעומת הג'ונס ומרצף של כשלונות או הצלחות אישיים שנוסכים או נוטלים את אותו בטחון. ביטחוני העצמי היה מעורער שנים רבות והמון שנים ייחלתי שמשהו חיצוני יקרה וביטחוני העצמי יבנה וישתפר. שנים חיכית אך לשווא - ביטחוני רק הלך והתדרדר. בשנים האחרונות למדתי המון על עצמי ובעיקר למדתי לחיות טוב יותר עם עצמי וגם להפסיק להאשים גורמים חיצוניים במה שקורה לי ולכן, היום אני מבין, שלא היה טעם לחכות לניסים שיקרו, שכן שינוי הוא פרי עמל אישי שרק אם הפרט עובר אותו הוא יכול להתגאות בתוצאותיו. אומנם התהליך לא תמיד נושא פרי וכשהפרט בתוך התהליך , לרוב קשה לו לראות את האור בקצה המנהרה אבל אני מבטיח לכם שכשהפרט עובר את שלב המטמורפוזה יהיה מאוד קשה לקחת ממנו את מה שיצר בעצמו וההשלכות של אותה יצירה שנקראת ביטחון עצמי, יישארו עימו שנים רבות ויחזקו אותו להתקדם הלאה.
למה אני מספר את כל זה ואיך זה בכלל קשור לביטחון עצמי? לגבי נסיון עבר, פידבקים והשוואות, מי שקרה כבר פוסטים שלי מבין שהם לא תרמו לי יותר מדי בבנית ביטחון עצמי. לגבי סדרה של הצלחות, אין לי ספק שהרקורד העדכני שאני מציג, בכל מה שקשור ללימודים שלי באוניברסיטה הפתוחה, מרשים לכל הדעות. היום, אני מתכונן למבחן בצורה שונה, אני יוצא למבחן בהרגשה שהוא לא עומד לקבוע את גורלי ואני יכול בהחלט להתגאות בממוצע שלי שמשפר את ביטחוני העצמי. אין לי גם ספק שמה שקראתם, מראה שאני יותר שלם עם עצמי, שיש לי תחושת מסוגלות גבוהה יותר ושהארועים שאני עובר תורמים ומחזקים את ביטחוני העצמי. אז ככה, קודם כל אני שמח על הבגרות הנפשית שאני מגלה לאחרונה בניהול מצבים כאלו, דבר שני אני מבסוט מהעובדה שזה נעשה קונסיסטנטי ואחרון, אני בהחלט מרגיש שבשונה מארועי עבר דומים, ביטחוני העצמי לא רק שלא נפגע אלא שהוא השתפר ולא נותר לי אלא להתמיד במשימה ולהצליח לשמור ולהגן עליו בחרות נפש.
