אני

הוא מטריף אותי. אין יום שאני לא בעימות חזיתי איתו. אני יודע שיש לו בעיה ומנסה לגרום לו להיות מודע לבעיה אבל הוא פשוט מסרב להאמין שההתנהגויות שהוא בוחר להציג אינם מתאימות. הוא חושב הוא מאסטר והבוקר הוא ניסה ללמד את אחותו לנגן בפסנתר. אחרי דקה וחצי פקעה סבלנותו והוא התפרץ עליה בטוענה שהיא לא מבינה כלום. היא ניסתה בעדינות להסביר לו שסגנון ההוראה אגרסיבי מדי אבל הוא בשלו. אני שואל כיצד זה יתכן שהוא כל כך יהיה עסוק בעצמו ולא מסוגל להפנות קשב ולגלות אמפתיה לסובבים אותו? הקוגניציה שלי מבינה שיש לו בעיה אבל הרגש שלי מסרב לקבל את זה. אני יודע שזה חטא להשוות אבל קשה לי פי כמה כי אחותו, שכרונולוגית קטנה ממנו בשלוש שנים אבל רגשית גדולה ממנו בלפחות שלוש, היא ההפך הגמור ממנו. אחותו רואה תינוק בוכה ומיד רצה להביא צעצוע כדי להרגיע והוא מקבל משימה מודרכת ופשוטה (כי על פרו-אקטיביות אין בכלל על מה לדבר) שקשורה באמפתיה ונכשל פעם אחר פעם. הרבה פעמים הוא רוצה לעשות את הדבר הנכון אבל פשוט לא יוצא. ברגע שהוא עושה את מה שהוא עושה אני מנסה להסביר בעדינות שישנה את דרכיו אבל כאשר הוא דבק בדרכו, לא עובר זמן רב ועצבי רותחים, הסעיף משתחרר והרהיטים זזים כמו שאומר הגשש. אני מאבד את זה מהר ומיד פונה לכלי שאני מכיר הכי טוב - לצעקות ולקריזה. בשנים האחרונות לא הרמתי עליו יד אבל אלוהים עדי שהייתי קרוב. ברגעים האלה שעצבי שולטים בי, אני מזכיר את אבי ואוי כמה שאני שונא את זה כי, כשהוא עשה את זה לנו, הוא פשוט הפחיד אותנו והיינו בטוחים שהוא צריך להתשאפז באברבאנל ואני בטוח שאני גורם לילדי לחוש תחושות דומות ואני מצר על כך אבל זה חזק ממני. ברוב המקרים אני מתעשת מהר מאוד ומפסיק את ההתנהגות הזו שלי אבל לפעמים זה מאוחר מדי. תאמינו לי שאני רוצה את טובתו אבל ניראה שכמוהו, גם לי זה לא יוצא תמיד כמו שאני מתכנן. אגב, אם תשאלו אותו הוא חושב שהבעיה בי - שאני לא מבין אותו. הבוקר כבר התחלתי לחשוב שאני,באמת הבעיה - בהחלט יכול להיות, שמשהו מפריע לי במקום אחר בכלל ובלי לרצות אפילו, אני יוצר את אותם מצבים שבהם אני מרשה לעצמי לפרוק עול בתירוץ שאני מנסה לחנך אותו. עצוב :(