מודל חיקוי

איזה איכויות צריך שיהיה למודל חיקוי? אחת הציעה אהבה ללא גבולות, סבלנות, אדיבות, היכולת לקבוע גבולות והיכולות לסיים משימות ואחרת אמרה היכולת להקשיב , להיות אמפטי, בעל אמונה עם ערכיות ומוסר גבוהים. אני טענתי, שכדי שפרט יהיה מודל חיקוי, הוא צריך קודם כל לאהוב את עצמו ואת מה שהוא עושה - ולא סתם לאהוב את מה שהוא עושה אלא לעשות זאת מתוך התלהבות ועניין. לעניות דעתי, אפשר להתפנות ולהתחיל לדאוג לאחריםרק אם אתה שלם עם עצמך ועם הדברים שאתה עושה. ואז, כשאתה מתפנה נפשית ופיזית לתמוך באחר ואפילו לשמש לו מודל לחיקוי, אתה פשוט צריך להיות אתה והשאר יבוא לבד. הרשימה הנ"ל מכובדת וראויה ,ואגב במקור, הוספתי הומור וסקרנות אבל, מה שאני מנסה לאמר שכגדי מודל חיקוי אמיתי וטוב, אסור לך לשדר החוצה את מי שאתה לא. למרות מה שאמרתי, ואני אומר את זה בעצב, אני לא ממש מסוגל או מוכן לשמש מודל חיקוי כיוון שאני לא שמח בחלקי, לא שלם עם עצמי ולא מרוצה ממה שאני עושה. מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני די פסימי ובמצב תמידי של "לא מרוצה" ואשתי הסבירה לי לא מעט פעמים שזה נגרם כתוצאה מהעובדה שאני בונה לעצמי תסריטים או סטים של ציפיות על פי סכמות חשיבה מעוותות ואם דברים לא מתפתחים כמו התסריט אני מתאכזב והופך לא מרוצה. אז אני שואל את עצמי מדוע אני לא יכול להיות מבסוט הרי בינינו אין לי בדיוק על מה להתלונן וכמעט כל דבר שאני רוצה אני יכול להשיג אז למה לעזעזל אני טרוד כל כך בלא להיות מרוצה עד כדי לקנא באחרים שכן מרוצים ולא להיות מסוגל לשמוח בשמחתם ולפרגן להם? אז גם לזה יש לאשתי הסבר ... היא אומרת שבאמת פתוחות בפני אינספור הזדמנויות אבל כל אחת מהם דורשת ממני להתאמץ, לעבוד קשה ובייחוד ליצור מוטיבציה פנימית כדי שתהליך זה ימשיך לדרבן אותי להמשיך קדימה ומול אלו יש את האפשרות הנוחה של פשוט לא לעשות כלום, להיות לא מרוצה, להאשים את העבר ולהגיד שבעתיד אין סיכוי ... והיא צודקת! ואני מבין שהגיע הזמן להשתנות ...

איבחון, תמיכה ופעולה

אני עושה מאמצים, לא תמיד מספיק, כדי לקבל את י' כמות שהוא. אתמול ליוויתי אותו לסדנא שמנסה ללמד הרגלי אכילה נכונים, ולמרות שתמכתי בו לקראת סוף הסדנא כשרצה להדגים לכולם את יכולותיו באמנויות לחימה, היה לי קשה כי להרבה מהדברים שעשה או הציג לא הייתה פואנטה. אני חש הרבה פעמים רגשות אשם ועל כן אני מכה על חטא על שפשוט אני לא נותן לו מספיק גיבוי ויותר חשוב תמיכה נפשית והעצמה. הבוקר הלכתי לדבר עם המורה שלו ולהסביר ל ש י' אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז. הסברתי למורה מה אנחנו חווים ושאלתי אותה אם היא גם ראתה את אותם התנהגויות בכיתה. הסברתי שהוא מוסח בקלות, שהוא נוטה למהר לבצע משימות ומשלם על איכות העבודה, שהוא צריך שיזכירו לו לעשות דברים כי הוא נוטה לשכוח, שהוא אמוציונלי, שיש לו בעיה בנושא החברתי ושהוא לא מאורגן בכל מה שקשור בסביבת העבודה שלו ובהתבטאויות לו בעל פה או בכתב. באותה נשימה הזכרתי שי' הוא ילד מבריק עם זיכרון טוב שחווה הרבה התנסויות, שביקר במקומות שונים בעולם ושמעל הכל יש לו פוטנציאל אדיר שצריך לדעת איך לנתב ולהשתמש בו. הסברתי לה, שלעניות דעתי, כדי להגיע לכדי מימושו של אותו פוטנציאל, היא והמערכת כולה צריכים לספק לו את התמונה הגדולה, לספק לו את מסגרת העבודה הרלבנטית על מגבלותיה ואז לרדת לרמת המשימה הספציפית שהוא צריך למלא ולתת לו הסבר מדיוק על הציפיות ממנו יחד עם הנחיות ברורות לגבי מילוי נכון של הצעדים במשימה שיביאו אותו להצלחה במילוייה. אם ינתנו לו הדברים האלו , הוא יכנס לפרספקטיבה נכונה וישים את מה שנמצא לפניו, משימה, בקונטקסט מתאים. יתר על כן, כדי שהוא יצליח הוא צריך, כמו כל ילד, אבל אולי קצת יותר מילד רגיל, הנעה, עידוד, פידבק ומערכת של תגמולים מוחשיים. סיימתי את ה"הרצאה" שלי באומרי שאני סומך באופן מוחלט עליה ועל המערכת שיעשו את הדברים הנכונים כדי שהוא אכן יממש את הפוטנציאל שלו. הצעתי לפני שנפרדנו שהיא תשתמש בו כמשאב, במקומות שתמצא שהדבר רלבנטי, דבר שיעשיר את תלמידי הכיתה ויספק לי עוצמה ואפשרות לחוות חוויות חיוביות. לא תמיד אנחנו מודעים לקשיים של הילדים שלנו אבל מחובתנו, בתור הורים, לנסות לגלותם, ואם התגלו כאלו, לפעול במלוא הקיטור ובכל החזיתות כדי שהילד שלנו יפרח להיות אדם מועיל לחברה שיכול לתרום לה ולהתפתח כי הוא מצא את הנישה שלו - מקורות העוצמה והוא מסופק מפועלו ושמח בחלקו.