בדרן לא מוצלח כמענה ל"נכות סוציאלית"

קיימת מחלוקת פסיכולוגית מסורתית בן אלו המאמינים שהאדם נולד עם התכונות שמעצבות את אישיותו (מאשימים מחד ורוכשים כבוד מאידך לגנטיקה) ובן אלו המאמינים שאישיותו של האדם מתעצבת ומתכנסת לתוצאה הסופית בבגרותו בהתאם לסביבה שבה הוא גדל (מאשימים מחד ורוכשים כבוד מאידך למנהגי ארץ המוצא ולסטטוס החברתי).  שנים האמנתי שהרכיב הגנטי מעצב אותנו ובשנים האחרונות נהייתי חסיד של האפשרות להשתנות. במילים אחרות למרות האמונה האישית שלי שאנחנו גירסה קצת יותר משופרת של הורינו והם בתורם של ההורים שלהם, היום אני נותן גם צ'אנס לאסכולה השנייה שטוענת שאם פגשת באנשים הנכונים בזמן המתאים, יתכן שכמה מתכונות האופי שלך יקבלו תפנית קלה - ליתר דיוק תכונות שטבועות בך יקבלו עידון כיוון שבמרוצת השנים למדת בדרך הקשה להכיר את עצמך (ההשלמה עם חוזקו של הקוד הגנטי הטמון בך)  ולהיות מודע יותר לדברים שאתה עושה ובמקביל אנשים שאתה יקר להם והם יקרים לך, ושנמצאים כמובן סביבך, גרמו לך ללמוד ולהבין שיש לך יתרונות וחסרונות בכמה מהתכונות הגנטיות שלך ובשל הרצון להשאר בקרבתם ובשל אמונתם בך והמשך התמיכה הסביבתית שאתה זוכה לה,למדת להתעלם או יותר נכון לנסות לא להקלע למצבים שגורמים לך להתנהג (בשל אותם אלגוריתמים גנטיים) כמו שאתה בד"כ מתנהג . מסובך !? ננסה להסביר ....אצלי טבוע גנטית הרצון להרשים אחרים ובצורה פרדוקסלית טבוע בי גם אותו גן שאישתי נוהגת לכנות "נכות סוצאלית". למה פרדוקס? כי בשל אותה נכות סוצאלית קשה לי ליצור קשרים עם אנשים, ואם אנני יוצר קשרים, מאין תצוצנה הזדמנויות להרשים אותם? ובכן לטבע חוקים משלו ובמשך השנים למדתי להתמודד עם המצב וכדי לעזור לעצמי במצבים בהם הנכות הסוציאלית משתלטת, אני עוטה על עצמי שריונות משריונות שונים כמו למשל שריון "ליצן החצר" - "הבדרן השכונתי" ואז לפעמים, יותר קל לי למשוך את תשומת הלב וליצור קרקע אפשרית לייצר את הרושם הטוב. עד כאן גנטיקה. ועכשיו קצת על הסביבה... למדתי בדרך הקשה בעזרת אישתי האהובה שאני צריך לתקן ולשפץ את אותן התנהגויות והיום, כפי שציינתי מקודם, אני מודע יותר לדרך בה אני פועל ואני מנסה להתחמק באלגנטיות ממצבים שבהם אני מותיר לבדרנות דרור.  פתרנו את הבעיה ? הגענו למנוחה ולנחלה?.... זה קל נכון? נהייה בסביבת אנשים נכונים שאיכפת לנו מהם ולהם מאיתנו והכל יפתר ... הצחקתם אותו ... טבע האדם מטבעו הוא יצור בוגדני ולמרות שלא אחת אני אומר לעצמי (כי אני מודע יותר) לסתום את הפה במקום לזרוק בדיחת קרש לא מצחיקה, הגנטיקה משתלטת ולחלל האוויר נזרקים בארועים שונים (אחד על אחד או בקבוצה)  הערות סתומות שאפילו בדיעבד אינני יודע מדוע נאמרו. אתמול זה קרה לי שוב ואני בטוח שזה יקרה שוב בעתיד .... כששיחזרתי את הארוע כעסתי על עצמי מאוד והבטחתי להמנע עד כמה שאפשר מסיטואציות כאלו בעתיד ... האם יבוא מזור לנכות הסוצאלית שלי?

לחנך לשמרנות או לעודד נטילת סיכונים?

אתמול בערב השתעשעתי עם ילדי במשחק קלפים הקרוי "שני אסים ומלך" או בעגה מקצועית (שפת הרחוב) "אס בוכה קינג זוכה". בתחלה לא היתה מטרה ברורה ו או אספקט לימודי\חינוכי לחוויה (לאחר מעשה, מסתבר שהמשחק די שנוי במחלוקת - הסבר בהמשך), והסיבה שבחרתי להציג בפניהם את המשחק היתה פשוטה, רציתי לתעתע בהם מעט ולגרום להם לחשוב שלנגד עיניהם מתבצע קסם. למעשה זה לא היה קסם כלל אלה אחיזת עיניים שמקורה בזריזות ידיים. הילדים בסה"כ נהנו ו"תדהמתם" היתה גדולה כי כמעט ברוב הפעמים ששיחקנו הצלחתי לתעתע בהם ולגרום לפרצי צחוק כשהם לא מצליחים להבין איך אני עושה את זה כל פעם מחדש. ובכן תיאור קצר של המשחק המקורי: ( אגב, אני נחשפתי אליו לראשונה בתור ילד עת התהלכתי אם אבי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב) בידי המהתל מצויים כאמור שלושה קלפים - שני זהים (שני אסים) ואחד שונה (מלך), המהתל בד"כ מחזיק שני קלפים ביד אחת ואת הקלף הנוסף בידו האחרת תוך שהוא מציג למהותל את מקומו של הקלף השונה. לאחר שהמהותל נחשף למיקומו של הקלף השונה, המהתל מטיל בזריזות את שלושת הקלפים על השולחן כך שפניהם מטה ולאחר מכן הוא מבקש מהמהותל להצביע על מיקומו של הקלף השונה. בגירסת ה"מבוגרים" ישנו הימור לפני שהמהותל מצביע על מיקומו של הקלף השונה ואם הוא צודק, כספו מוכפל אך אם הוא טועה המהתל לוקח את כספו ובזריזות מניח את הקלפים שוב בידיו כדי לשחק פעם נוספת. מיותר לציין שהמהותל בד"כ מפסיד והמהתל בורח בד"כ עם שללו זמן קצר לפני שמתגלה תרמיתו. נחזור למשחק של אתמול. כאמור לא היו כל כוונות ללמד את ילדי לקח כלשהו ולאחר כמה סיבובים של משחק (אגב בגירסה הביתית שלנו היו זוג קלפים של מיקי מאוס וקלף אחד של מינימאוס), בהיסח הדעת חשבתי שיהיה נחמד אם נשחק את המשחק כפי שהוא משוחק במקור כלומר - ע"י תוספת מרכיב ההימור.  נטלתי את ארנק המטבעות שלי, פיזרתי את תכולתו על השולחן וחילקתי את השלל בן ילדי תוך שאני מסביר להם שלפני כל סיבוב עליהם יהיה להניח מטבע על השולחן ואם הם מצליחים לנחש היכן מסתתרת מינימאוס, הם יקבלו ממני מטבע נוסף. לשמחתי אישתי (שבד"כ מאזנת אותי), היתה נוכחת בארוע כצופה ואני וילדי המשכנו להתשעשע במשחק עוד כמה פעמים. בשלב מסוים שילדי הפסידו ברציפות את כספם אישתי אותתה לי שאני צריך לתת להם לנצח ובעצתה עיכבתי את זריזות ידי תוך שאני מציג להם בבירור את מיקומו של הקלף אותו הם אמורים לזהות. שמחתם היתה כפולה - אחת על שזיהו את מיקומו של הקלף ושתיים על שנטלו ממני מצלצלים.  מבטה של אישתי הצטלב פעם נוספת עם מבטי כשניסיתי להסביר לבני הגדול שאם יניח מטבע גדול יותר, (שערכו גדול יותר) הוא יקבל יותר כסף בחזרה אם הוא יצליח לנחש נכונה את מיקומו של הקלף. את דברי מיד סייגתי כשאמרתי לו שאם לא יצליח לנחש נכונה את מיקומו של הקלף, הוא יפסיד את המטבע ששם ובנוסף ערמת הכסף הקרובה אליו תתרוקן מהר יותר. בשלב הזה כבר הבנו שיש ביני לבין אשתי חילוקי דעות לגבי המסר שאני מעביר וגם לגבי האספקט החינוכי הכולל של המשחק. תוך כדי הסיבובים הנוספים כשבני בחר כן לשים הימור גבוהה יותר, שאלנו את עצמנו אם זה נכון בכלל לקשור ולהציג הימור כארוע היתולי - כלומר האם זה נכון ללמד את ילדינו שהימור זה דבר טוב? ... הגדלתי לעשות כשאמרתי לבני שיוכל לשים (לא השתמשתי במילה הימור) את כל כספו בסיבוב הבא .... ובשלב הזה מבטה של אישתי לא היה מסביר פנים. המשכנו שאלנו את עצמנו אם זה יהיה בסדר להציג בפני ילדינו את ההשלכות של לקיחת הימורים (לטוב ולרע)  - כלומר האם בסיבוב הבא אני נותן לבני לנצח ומראה לו שנטילת סיכון טומנת בחובה פרס גדול  או, שאני גורם לו להפסיד ומציג בפניו את האפשרות שנטילת סיכון יכולה להסתיים במפח נפש? הדעות כאמור היו חלוקות ואני לא בטוח שיש תשובה אחת טובה וחד משמעית ..., אני בחרתי לתת לבני לנצח וסיימתיבחביבות את המשחק תוך כדי זה שאני מסביר שהשעה מאוחרת ועליהם ללכת לישון...משחק זה שהתחיל בתום לב והתגלגל לאן שהתגלגל, נתן לי להבין שוב כמה חשוב וקריטי הוא תפקידנו כהורים וכמה מסוכן לשחק בעיצוב דמותם של ילדינו. הורות לא מגיעה עם חוברת הפעלה ואנו לומדים מטעויות של אחרים וכמובן מטעויות שלנו. אינני מתיימר להיות פסיכולוג ולדון בסוגיה של תכונות מולדת או נירכשות (הנטייה לשמרנות או לנטילת סיכונים) אבל, אני די בטוח שאישפהו במוחו של ילדי נחרטה הסיטואציה ושביום מסוים בעתיד הדבר איכשהו יפרוץ החוצה בצורה זו או אחרת. אי אפשר לגדל ילדים בוואקום ואני לא מצטער לרגע שבחרתי לחשוף אותם למשחק ... השאלה שעדין אין לי עליה תשובה חד משמעית היא: האם אני רוצה לגדל ילד שמרן או ילד שנוטל סיכונים?  מה אתם הייתם עושים ....?

עושים היסטוריה

לא אחת, כמו רבים כמוני אני מניח, אני מביט סביבי ומתפלא כמה מהר הזמן טס. התחושה הראשונה שלי היא תחושה של החמצה - בשלב הזה אני אומר לעצמי  דברים כמו: כמה חבל שלא עשיתי ... , שלא הייתי... , שלא ראיתי ... ומיד מצהיר שהשנה הקרובה תהייה שונה אך לצערי לזמן יש אג'נדה משלו ולרוב אני מתעורר כעבור פרק זמן דומה ומוצא את עצמי נילחם באותה תחושת החמצה. הגעתי לתובנה קטנה הבוקר עת התרפקתי על אותה התקופה אשתקד שבה ביקרנו בבייג'נג וחשבתי על כל הדברים שלא עשיתי בשנה החולפת .... . לא, אין לי טריק שיעצור את הזמן ובטח לא מכונה משוכללת כמו בשלאגר הקולנועי "בחזרה לעתיד" שתעזור לי לנוע בחופשיות במרחבי הזמן ... אבל,  ... התובנה שהגעתי אליה היא די פשוטה, במקום להילחם כל הזמן ב"זמן" כדאי יותר להיות חלק ממנו כמאמר הפתגם הנדוש (בתרגום חופשי): "אם אינך יכול לנצח אותם , היצטרף אליהם"  ...במילים אחרות,  גם אם אתה מרגיש שלא קרה משהו משמעותי בחייך בתקופה האחרונה ושפיספסת ... ודאי תבחין שקורים המון דברים מעניינים מסביבך ובמקום להיות עצוב על מה שלא עשית פשוט תהייה שמח מהחלק בהיסטוריה שאתה נוטל. אני לא מתכוון ששמו\שמה של אחד ואחת מאיתנו יחרט בספרי ההיסטוריה (אם זה אפשרי אז למה לא....), אני מתכוון לזה שבעוד כמה שנים נוכל להתרפק על העבר ולהגיד שהיינו שם שזה קרה. והנגזרת מתובנה זו הוא שלא נהסס לצבור חוויות ושנשכיל ליטול חלק בארועים שמעצבים את ההיסטוריה בן אם באופן ישיר (כמו להיות נוכח באולימפידה של בייגינ'ג שלצערי לא השכלתי ליטול בהיסטוריה הזו חלק פעיל) ובן אם באופן עקיף (צפייה בעימות טלויזיוני של המתמודדים לנשיאות בארה"ב - את זה כן עשיתי לאחר שהבנתי הבוקר שהיסטוריה מסוימת מתרחשת לנגד עיניי). אגב היסטוריה, גם היסטוריה שלילית היא היסטוריה. רבים מאיתנו אני מניח חשופים למה שקורה היום בכלכלה העולמית (הרי במי לא פגעה המערבולת הפיננסית?).... גם כשהמצב ניראה סופני והעולם הפיננסי מתרסק סביבך ובנקים קורסים ומדברים בעיתונים על מיתון ... תוכל  להגיד בעוד כמה עשורים, בדומה לאנשים שחזו וחוו את המיתון של שנות השלושים של המאה שעברה, שהיית חלק מההיסטרייה (היסטוריה). בשורה התחתונה, רוצה אני להגיד שבבואנו לתכנן תיכנונים, צריכים אנחנו לנצל כל הזדמנות לעשות היסטוריה אישית אבל גם, להודות על כך שנולדנו ואנחנו חיים בתקופה המסעירה הזו ואנחנו (בן אם בצורה אקטיבית ובן אם בצורה פסיבית) חלק מההיסטוריה של העידן הזה.