לחנך לשמרנות או לעודד נטילת סיכונים?

אתמול בערב השתעשעתי עם ילדי במשחק קלפים הקרוי "שני אסים ומלך" או בעגה מקצועית (שפת הרחוב) "אס בוכה קינג זוכה". בתחלה לא היתה מטרה ברורה ו או אספקט לימודי\חינוכי לחוויה (לאחר מעשה, מסתבר שהמשחק די שנוי במחלוקת - הסבר בהמשך), והסיבה שבחרתי להציג בפניהם את המשחק היתה פשוטה, רציתי לתעתע בהם מעט ולגרום להם לחשוב שלנגד עיניהם מתבצע קסם. למעשה זה לא היה קסם כלל אלה אחיזת עיניים שמקורה בזריזות ידיים. הילדים בסה"כ נהנו ו"תדהמתם" היתה גדולה כי כמעט ברוב הפעמים ששיחקנו הצלחתי לתעתע בהם ולגרום לפרצי צחוק כשהם לא מצליחים להבין איך אני עושה את זה כל פעם מחדש. ובכן תיאור קצר של המשחק המקורי: ( אגב, אני נחשפתי אליו לראשונה בתור ילד עת התהלכתי אם אבי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב) בידי המהתל מצויים כאמור שלושה קלפים - שני זהים (שני אסים) ואחד שונה (מלך), המהתל בד"כ מחזיק שני קלפים ביד אחת ואת הקלף הנוסף בידו האחרת תוך שהוא מציג למהותל את מקומו של הקלף השונה. לאחר שהמהותל נחשף למיקומו של הקלף השונה, המהתל מטיל בזריזות את שלושת הקלפים על השולחן כך שפניהם מטה ולאחר מכן הוא מבקש מהמהותל להצביע על מיקומו של הקלף השונה. בגירסת ה"מבוגרים" ישנו הימור לפני שהמהותל מצביע על מיקומו של הקלף השונה ואם הוא צודק, כספו מוכפל אך אם הוא טועה המהתל לוקח את כספו ובזריזות מניח את הקלפים שוב בידיו כדי לשחק פעם נוספת. מיותר לציין שהמהותל בד"כ מפסיד והמהתל בורח בד"כ עם שללו זמן קצר לפני שמתגלה תרמיתו. נחזור למשחק של אתמול. כאמור לא היו כל כוונות ללמד את ילדי לקח כלשהו ולאחר כמה סיבובים של משחק (אגב בגירסה הביתית שלנו היו זוג קלפים של מיקי מאוס וקלף אחד של מינימאוס), בהיסח הדעת חשבתי שיהיה נחמד אם נשחק את המשחק כפי שהוא משוחק במקור כלומר - ע"י תוספת מרכיב ההימור.  נטלתי את ארנק המטבעות שלי, פיזרתי את תכולתו על השולחן וחילקתי את השלל בן ילדי תוך שאני מסביר להם שלפני כל סיבוב עליהם יהיה להניח מטבע על השולחן ואם הם מצליחים לנחש היכן מסתתרת מינימאוס, הם יקבלו ממני מטבע נוסף. לשמחתי אישתי (שבד"כ מאזנת אותי), היתה נוכחת בארוע כצופה ואני וילדי המשכנו להתשעשע במשחק עוד כמה פעמים. בשלב מסוים שילדי הפסידו ברציפות את כספם אישתי אותתה לי שאני צריך לתת להם לנצח ובעצתה עיכבתי את זריזות ידי תוך שאני מציג להם בבירור את מיקומו של הקלף אותו הם אמורים לזהות. שמחתם היתה כפולה - אחת על שזיהו את מיקומו של הקלף ושתיים על שנטלו ממני מצלצלים.  מבטה של אישתי הצטלב פעם נוספת עם מבטי כשניסיתי להסביר לבני הגדול שאם יניח מטבע גדול יותר, (שערכו גדול יותר) הוא יקבל יותר כסף בחזרה אם הוא יצליח לנחש נכונה את מיקומו של הקלף. את דברי מיד סייגתי כשאמרתי לו שאם לא יצליח לנחש נכונה את מיקומו של הקלף, הוא יפסיד את המטבע ששם ובנוסף ערמת הכסף הקרובה אליו תתרוקן מהר יותר. בשלב הזה כבר הבנו שיש ביני לבין אשתי חילוקי דעות לגבי המסר שאני מעביר וגם לגבי האספקט החינוכי הכולל של המשחק. תוך כדי הסיבובים הנוספים כשבני בחר כן לשים הימור גבוהה יותר, שאלנו את עצמנו אם זה נכון בכלל לקשור ולהציג הימור כארוע היתולי - כלומר האם זה נכון ללמד את ילדינו שהימור זה דבר טוב? ... הגדלתי לעשות כשאמרתי לבני שיוכל לשים (לא השתמשתי במילה הימור) את כל כספו בסיבוב הבא .... ובשלב הזה מבטה של אישתי לא היה מסביר פנים. המשכנו שאלנו את עצמנו אם זה יהיה בסדר להציג בפני ילדינו את ההשלכות של לקיחת הימורים (לטוב ולרע)  - כלומר האם בסיבוב הבא אני נותן לבני לנצח ומראה לו שנטילת סיכון טומנת בחובה פרס גדול  או, שאני גורם לו להפסיד ומציג בפניו את האפשרות שנטילת סיכון יכולה להסתיים במפח נפש? הדעות כאמור היו חלוקות ואני לא בטוח שיש תשובה אחת טובה וחד משמעית ..., אני בחרתי לתת לבני לנצח וסיימתיבחביבות את המשחק תוך כדי זה שאני מסביר שהשעה מאוחרת ועליהם ללכת לישון...משחק זה שהתחיל בתום לב והתגלגל לאן שהתגלגל, נתן לי להבין שוב כמה חשוב וקריטי הוא תפקידנו כהורים וכמה מסוכן לשחק בעיצוב דמותם של ילדינו. הורות לא מגיעה עם חוברת הפעלה ואנו לומדים מטעויות של אחרים וכמובן מטעויות שלנו. אינני מתיימר להיות פסיכולוג ולדון בסוגיה של תכונות מולדת או נירכשות (הנטייה לשמרנות או לנטילת סיכונים) אבל, אני די בטוח שאישפהו במוחו של ילדי נחרטה הסיטואציה ושביום מסוים בעתיד הדבר איכשהו יפרוץ החוצה בצורה זו או אחרת. אי אפשר לגדל ילדים בוואקום ואני לא מצטער לרגע שבחרתי לחשוף אותם למשחק ... השאלה שעדין אין לי עליה תשובה חד משמעית היא: האם אני רוצה לגדל ילד שמרן או ילד שנוטל סיכונים?  מה אתם הייתם עושים ....?