מכה על חטא

לבני אדם יוצא "להכות על חטא" לא מעט פעמים במהלך חייהם. באותם רגעים שבהם אנחנו חושבים על מה שעשינו אנחנו מרבים להצטער ולהבטיח לעצמנו ש"המנהגים המגונים" שלנו לא ישנו אבל אני אומר לצערי כיוון שאנני יכול בשום פנים לייצג אחרים שאני לא עומד בהבטחות של עצמי וברגע של חימה או חוסר תשומת לב אני מועד ונופל שוב . הבוקר ירדתי עם בני לאוטובוס ובתי ביקשה לרדת איתנו. במעלית פגשנו אישה שבדיוק ירדה לטייל עם כלבה ואז בתי התעטשה... בני שידוע בליצנות החצר (הנה אני עושה את זה שוב) שלו שאל בקול מי התעטש פה והסתכל לעבר הכלב. באותו רגע בגלל עייפות וחוסר תשומת לב עניתי לו ברוגז "מה ניראה לך?" והוספתי בטון מתנסהכדי להעמידו במקומו "זה הסבתא שלך שהתעטשה - מה לא שמת לב שהיא איתנו במעלית" . האישה עם הכלב יצאה מהמעלית קומה אחת לפנינו וכך נשארנו שלושתנו ובני שהביט בי במבט מיוסר משהו אמרה שבהחלט יתכן שכלב מתעטש ככה ואז שמתי לב להתנהגות שלי שלא היתה במקומה. ליווינו אותו לאוטובס שהסיע אותו לבית הספר וחזרנו למעלית. במעלית שוב פגשנו את האישה שכלבה סיים לבצע את צרכיו וביקשתי ממנה סליחה על שהייתה עדה להתנהגות בלתי הולמת מצידי הויא חייכה כי הבינה למה שבני התכוון. הבנתי באותו הרגע שלא ממנה הייתי צריך לבקש סליחה אלא בני הוא זה שהיה צריך לקבל התנצלות על התנהגות חצופה מצידי. אדולנצטריות הוא חטא שחוטאים לא אחת מבוגרים כלפי ילדים כיוון שמצפים מהם לחשוב ויותר גרוע להתנהג כמו מבוגר. אנחנו למעשה שוכחים פרט קטן וחשוב, אנחנו שוכחים שלילדים יש תמימות ושמחת חיים ושאלה מאפשרים אצלם את האפשרוצ לחשוב את החשיבה שכה מאפיינת ילדים - חשיבה נטולת מגבלות ומלאה ביצירתיות. אני יודע שאני קשה עם עצמי מה שכינראה נובע מביקורתיות עצמית גבוהה אבל אני אומר את הדבר הבא למרות שאחרים ירימו גבה, ינופפו ביד ויגידו עזוב לא קרה משהו שאתה צריך כל כך להצטער עליו. הרבה פעמים קל לנו לבקש סליחה ממי שפגענו בו והרבה פעמים הוא יכול לסלוח אבל יש דבר אחד שישאר אצלו חקוק בהכרה לשנים רבות והוא ההתנהגות והמעשים שנעשו טרם נתבקשה המחילה ואת זה שום סליחה בעולם לא יכולה לכפר במאת האחוזים. אני יודע שזה יקרה אצלו כי גם לי יש שריטות כאלה בהכרה ...

תודה

די הרבה זמן לא כתבתי שום דבר בבלוג וחשבתי היום בבוקר מה כדאי לכתוב. המון דברים עברו לי בראש ופתאום נזכרתי שמדי פעם צריך פשוט להגיד תודה על מה שיש ומה שקורה לך. התחלתי להריץ בראש רשימת תודות והיו לי בערך ארבע. לפני שנכנסתי להתקלח הבוקר רשמתי את אותם תודות על פיסת נייר והעט לא הפסיקה לכתוב. פתאום גיליתי שיש לי הרבה יותר תודות ממה שחשבתי ורציתי לשתף את הקורא היקר אז הנה רשימה עם עשרה פריטים ועוד היד נטויה:

1. תודה לשכן מלבין שער שמודאג מהמצב הנוכחי אבל בכל זאת מצא זמן להחמיא לי על איך שאני ניראה


2. תודה למר נוף שבמקרה הגעתי לאתר שלו אתמול ולמדתי כיצד להרפות ולהרגע


3. תודה למר נחמיאס שנזכרתי בו אתמול בשעה שהתקנתי את המחשב החדש שקניתי. אני כבר מזמן לא בקשר עם מר נחמיאס אבל הוא לימד אותי שכשחוזרים כבלים מתערוכת וידאו והם מסובכים אחד בשני אין מקום לכעס ואין סיבה למשוך בחוטים כי הקשרים רק התהדקו - יש דברים שלוקחים זמן ולא צריך להתרגש מהם


4. תודה לאתר פליקר ולקבוצת הצילום אליה אני שייך שדרך אם כתיבת התייחסות לתמונות שאני מצרף לימדה אותי שיש לי הרבה מה ללמוד לפני שאני מגדיר את עצמי כצלם מקצועי


5. תודה ללימודים באו"פ שלימדו אותי: א. שיש סדרי עדיפויות ב. שיש לוחות זמנים שצריך לעמוד בהם ג. שצריך לעבוד קשה כדי להשיג משהו ו ד.שלא צריך להתרגש אם מקבלים את הציון תשעים


6. תודה לבני על ההנאה הצרופה שמעניק לי מדי ערב בשעה שהוא קורא סיפור שהביא מבית הספר


7. תודה לבתי על הזכות להכין לה טוסט בבוקר ועל הזכות להתווכח איתה מה היא תלבש


8. תודה על הפריבילגיה לחצות ימים ויבשות כדי לפגוש חברים


9. תודה על האביב שמגיע עם ריחות משכרים של פריחה ועל חודש אפריל שבו מזג האוויר משתגע או כמו שאומר השיר בעקבותיך של אהוד מנור : "כי האביב שוב צועד בעקבותייך והירוק מציץ מחלונך. כי הזהב שוב גונב את צמותייך ואנו נתגנב למעונך"...


10. וכמובן תודה על האפשרות לעצור לרגע, לחשוב ולהעלות על הכתב את הרהורי ליבי

אז הנה אני מסיים ומודה לך הקורא היקר על שהקדשת מזמנך לקרוא את מה שעובר עלי.

תודה!

התנסויות

באחת מהפעמים הקודמות דיברתי על תורשה וסביבה והפעם אני רוצה להקדיש עוד כמה מילים לסביבה שנוטלת חלק מז'ורי בעיצוב שלנו כאנשים. נתחיל במשהו שאסור לך לעשות בתור מבוגר כשילדים של אחרים נמצאים בסביבתך ועל אחת כמה וכמה בתור הורה שילדיך שלך איתך. הבוקר עשיתי מעשה פזיז וחסר אחריות. יצאתי לאימון כדורגל עם בני ובתי ליוותה אותנו. בעודנו משחקי בשולי המגרש בעטתי בכדור והוא בתורו לא וויתר וקיפץ לו מעבר לגדר היישר לתוך הכביש. למרות שלא היו מכוניות בכביש היחסית סואן הזה, בטימטומי הגדול, צעקתי משהו סתמי ורצתי אחרי הכדור ... לצערי לא חשבתי  על כלום באותו רגע, לא בתור מבוגר ובטח שלא בתור אבא לילדים שצריך לשמש דוגמא ... הגעתי לאמצע הכביש והייתי מרוחק כ 10 מטרים מהכדור ואז זה היכה בי - איך אני יכול להיות כזה חסר אחריות ולקפוץ לכבישכשאני רודף אחוז אמוק אחר כדור אפור שאין לו כמעט אוויר (במילים אחרות לא שווה לסכן את חיי עבורו) ולדרוש מאוחר יותר מיילדי שלא ירוצו בלובי של הבניין בו אנו גרים מפאת הסכנה שבאה מכיוונם של מכוניות הפוקדות את הכניסה. כשהגעתי לכדור אחזה בי בושה נוראית וכבר תיכננתי את החזרה לתחומי המגרש כשבני מלווה אותי במבטו. החזרה היתה כבר שונה ... הבטתי לצדדים וחציתי בזהירות את הכביש כדי לשמש דוגמא אבל כשהגעתי לצד השני ומסרתי לבני את הכדור הבנתי שזה מאוחר מדי ... החיווט במערכת הנוירונים שלו כבר בוצעה ויכול להיות שאיפשהו עמוק הוא מבין שסוג כזה של התנהגות הוא תקין. אצתי אל בני ואמרתי לו שמה שקרה לפני דקה לנגד עיניו היה חוסר אחריות משווה מצידי ... אמרתי לו לא לעשות את אותו הדבר בעתיד אפילו אם חפץ יקר בעל ערך מגיע בטעות למקום מסוכן כמו כביש. בני הסתכל עלי ואמר אבל אתה עשית את זה כרגע ופשוט עמדתי שם נבוך בלי יכולת לתקן את המצב ורק מלמלתי כן כן אבל זו הייתה טעות אני מצטער - זה לא יקרה שוב. במונית בדרך חזרה הרהרתי אם עלי להעלות שוב את הנושא ולהסביר שוב שמה שקרה שם הוא חוסר אחריות וטימטום ואז שאלתי את עצמי אם זה יהיה חכם בכלל להזכיר הכל ... האם זה יהיה טוב להעלות שוב מהאוב את אותו זיכרון עלוב שיכול לעצב התנהגויות אחרות לא זהירות בעתיד. האפשרות השנייה היא כמובן לשתוק ולקוות שהדברים ישכחו .. ובכן מה אתה/אתה הייתם עושים? מספר ימים קודם הבנתי שכן יש אפשרות לתקן חוויות אפילו אם הם כואבות כיוון שלטמון את הראש בחול לא משפר כהוא זה את המצב - הרעיון הוא לבנות חוויה מתקנת שתהייה חזקה יותר מהחוויה הכואבת שחווה האדם מה שבשאיפה יעזור להעלים אותה מהקשרים ברשת הסבוכה של הנוירונים המצויה במוחנו. כפי שכבר צייתי אני מתנדב זה מסםר שבועות באירגון שמשקם מוגבלים ע"י תראפיה שנעשית ע"י רכיבה על סוסים. ביום שישי האחרון הגיע קבוצה גדולה להתנסות ברכיבה. ההתנסות האישית תקבע האם בעתיד הם ירצו לשוב ולרכב. כמובן שרובם לא יכולים מבחינה קוגניטיבית להביע את רחשי ליבם ולאמר אם הם ירצו לחזור ולרכב בעתיד בגלל אותה התנסות אבל הם בטח יכולים לצרוח ולהשתולל אם ההתנסות הקודמת לא מצאה כן בעיניהם ואז סימן הוא למדריכים שהחניך לא ממש מתלהב מהרעיון וצריך לנסות דברים שונים כדי לעזור לו לפתח את בטחונו האישי שוב. התרגשתי נורא כיוון שהבנתי שאני לוקח אחריות בעיצוב ההתנסות וניגשתי לרוכבים הצעירים בכדי להכירם ולהרגילם אלי. רוב ברוכבים שמחו כשבאתי למדוד להם את כובעי הרכיבה וילד חמוד היה שמח במיוחד עד שהדקתי את הכובע לראשו, מתחתי את הרצועה וסגרתי את האבזם. האבזם נסגר בטעות על חלק קטן מלחיו והוא צרח עד לב השמיים. פתחתי את האבזם מיד חיבקתי אותו וניסיתי לנחם ולהרגיע אבל לשווא הוא בכה מאוד ובצדק. ניסיתי שוב להתקרב אבל זה לא עזר. מבויש, התנצלתי בפני אימו שעמדה לצידו ולמרות שהכאבתי לבנה לא הביעה רגשות (חשבתי ואולי אפילו קיוויתי שתכעס עלי) כיוון שלמקומיים יש כבוד רב לבעלי סמכות ואני נתפס אצלה ככזה. ניסיתי עוד מספר פעמים להגיע אליו, הצעתי לו ללכת איתי יד ביד לראות את הסוסים מקרוב וכל פעם שהקשר נבנה קצת חזרתי אל הקסדה והצעתי לו לחבוש אותו אבל הוא כמובן סרב. התחלנו את השעור שחולק לארבעה מקצים (בכל מקצה ילד אחר על סוס) ונוכחתי לדעת שילדים שהיו מאוד קולניים ובוכיים בטרם עלו על החיה הגדולה נרגעו מאוד שישבו על הסוס כשאני הולך לצידם ותומך בהם פיזית ונפשית. כשסיימנו את המקצה הראשון רצתי הצידה לחדר האביזרים, שלפתי קסדת רכיבה עם קטיפה שחורה ונטלתי איתי סוס מפלסטיק עם רעמת שער כתומה שמשמש את הילדים הרוכבים במישימותיהם השונות. חיפשתי את אותו ילד שהכאבתי לו כל כך ונתתי לא את שניהם. הוא שיחק בסוס אבל סירב ללבוש את הקסדה בגלל החוויה הטראומתית שאני הייתי שותף לה. חזרתי חזרה לזירה בה השעור מתקיים ועזרתי לילד אחר שנהנה לרכב. הילד שהכאבתי לו היה במקצה השלישי וכבר האמנתי שלא יהיה שותף כיוון שחבישת הקסדה הינה הכרח. שמחתי לראות שהילד לובש את הקסדה הקטיפתית ואוחד בידו את הסוס מפלסטיק שנתתי לו והוא מוכן ומתרגש לקראת הרכיבה שלו. סיימנו את כל המקצים ונפרדנו לשלום מכל הרוכבים שהתנסו ברכיבה בפעם הראשונה שלהם. כמובן שבן השאר פעלתי מתוך אינטרס אישי להרגיע את מצפוני ורציתי מאוד שהילד שהכאבתי לו יתנסה ויקבל חוויה מתקנת. אם הייתי טומן את הראש בחול ולא עושה את המעשים שעשיתי יתכן מאוד שהילד היה הולך לדרכו ושוכח מכל הסיםור בלי לקבל את החוויה שלשמה הוא הגיע. אני לא אומר שהוא לבש את הקסדה בשבילי ואולי מה שעשיתי בכלל לא השפיע אבל אני אומר שניסיתי וזה יותר טוב מלהרים ידיים ולא לעשות כלום. אם נחזור לסיפור שפתחתי בו... כששהינו במונית בדרך הביתה שוב העלתי את הנושא והסברתי לבני (שניפנף אותי קלות בנו יאללה הבנו דרדר קדימה) שהריצה שלי אחרי הכדור היתה חוסר אחריות ומעשה שלא יעשה ואני מצטער שהוא היה נוכח באירוע כזה שבו הפגנתי את טימטומי. אני לא מפסיק לחשוב על מה שעשיתי והלוואי והיה אפשר להחזיר את השעון לאחור כדי למחוק את הארוע מהזכרון של כולנו אבל בגלל שאי אפשר לעשות זאת חובה עלי למצוא התנסות מתקנת ואני מקווה שאמצא את הדרך לעדן ולשפר את המעוות.