התנסויות

באחת מהפעמים הקודמות דיברתי על תורשה וסביבה והפעם אני רוצה להקדיש עוד כמה מילים לסביבה שנוטלת חלק מז'ורי בעיצוב שלנו כאנשים. נתחיל במשהו שאסור לך לעשות בתור מבוגר כשילדים של אחרים נמצאים בסביבתך ועל אחת כמה וכמה בתור הורה שילדיך שלך איתך. הבוקר עשיתי מעשה פזיז וחסר אחריות. יצאתי לאימון כדורגל עם בני ובתי ליוותה אותנו. בעודנו משחקי בשולי המגרש בעטתי בכדור והוא בתורו לא וויתר וקיפץ לו מעבר לגדר היישר לתוך הכביש. למרות שלא היו מכוניות בכביש היחסית סואן הזה, בטימטומי הגדול, צעקתי משהו סתמי ורצתי אחרי הכדור ... לצערי לא חשבתי  על כלום באותו רגע, לא בתור מבוגר ובטח שלא בתור אבא לילדים שצריך לשמש דוגמא ... הגעתי לאמצע הכביש והייתי מרוחק כ 10 מטרים מהכדור ואז זה היכה בי - איך אני יכול להיות כזה חסר אחריות ולקפוץ לכבישכשאני רודף אחוז אמוק אחר כדור אפור שאין לו כמעט אוויר (במילים אחרות לא שווה לסכן את חיי עבורו) ולדרוש מאוחר יותר מיילדי שלא ירוצו בלובי של הבניין בו אנו גרים מפאת הסכנה שבאה מכיוונם של מכוניות הפוקדות את הכניסה. כשהגעתי לכדור אחזה בי בושה נוראית וכבר תיכננתי את החזרה לתחומי המגרש כשבני מלווה אותי במבטו. החזרה היתה כבר שונה ... הבטתי לצדדים וחציתי בזהירות את הכביש כדי לשמש דוגמא אבל כשהגעתי לצד השני ומסרתי לבני את הכדור הבנתי שזה מאוחר מדי ... החיווט במערכת הנוירונים שלו כבר בוצעה ויכול להיות שאיפשהו עמוק הוא מבין שסוג כזה של התנהגות הוא תקין. אצתי אל בני ואמרתי לו שמה שקרה לפני דקה לנגד עיניו היה חוסר אחריות משווה מצידי ... אמרתי לו לא לעשות את אותו הדבר בעתיד אפילו אם חפץ יקר בעל ערך מגיע בטעות למקום מסוכן כמו כביש. בני הסתכל עלי ואמר אבל אתה עשית את זה כרגע ופשוט עמדתי שם נבוך בלי יכולת לתקן את המצב ורק מלמלתי כן כן אבל זו הייתה טעות אני מצטער - זה לא יקרה שוב. במונית בדרך חזרה הרהרתי אם עלי להעלות שוב את הנושא ולהסביר שוב שמה שקרה שם הוא חוסר אחריות וטימטום ואז שאלתי את עצמי אם זה יהיה חכם בכלל להזכיר הכל ... האם זה יהיה טוב להעלות שוב מהאוב את אותו זיכרון עלוב שיכול לעצב התנהגויות אחרות לא זהירות בעתיד. האפשרות השנייה היא כמובן לשתוק ולקוות שהדברים ישכחו .. ובכן מה אתה/אתה הייתם עושים? מספר ימים קודם הבנתי שכן יש אפשרות לתקן חוויות אפילו אם הם כואבות כיוון שלטמון את הראש בחול לא משפר כהוא זה את המצב - הרעיון הוא לבנות חוויה מתקנת שתהייה חזקה יותר מהחוויה הכואבת שחווה האדם מה שבשאיפה יעזור להעלים אותה מהקשרים ברשת הסבוכה של הנוירונים המצויה במוחנו. כפי שכבר צייתי אני מתנדב זה מסםר שבועות באירגון שמשקם מוגבלים ע"י תראפיה שנעשית ע"י רכיבה על סוסים. ביום שישי האחרון הגיע קבוצה גדולה להתנסות ברכיבה. ההתנסות האישית תקבע האם בעתיד הם ירצו לשוב ולרכב. כמובן שרובם לא יכולים מבחינה קוגניטיבית להביע את רחשי ליבם ולאמר אם הם ירצו לחזור ולרכב בעתיד בגלל אותה התנסות אבל הם בטח יכולים לצרוח ולהשתולל אם ההתנסות הקודמת לא מצאה כן בעיניהם ואז סימן הוא למדריכים שהחניך לא ממש מתלהב מהרעיון וצריך לנסות דברים שונים כדי לעזור לו לפתח את בטחונו האישי שוב. התרגשתי נורא כיוון שהבנתי שאני לוקח אחריות בעיצוב ההתנסות וניגשתי לרוכבים הצעירים בכדי להכירם ולהרגילם אלי. רוב ברוכבים שמחו כשבאתי למדוד להם את כובעי הרכיבה וילד חמוד היה שמח במיוחד עד שהדקתי את הכובע לראשו, מתחתי את הרצועה וסגרתי את האבזם. האבזם נסגר בטעות על חלק קטן מלחיו והוא צרח עד לב השמיים. פתחתי את האבזם מיד חיבקתי אותו וניסיתי לנחם ולהרגיע אבל לשווא הוא בכה מאוד ובצדק. ניסיתי שוב להתקרב אבל זה לא עזר. מבויש, התנצלתי בפני אימו שעמדה לצידו ולמרות שהכאבתי לבנה לא הביעה רגשות (חשבתי ואולי אפילו קיוויתי שתכעס עלי) כיוון שלמקומיים יש כבוד רב לבעלי סמכות ואני נתפס אצלה ככזה. ניסיתי עוד מספר פעמים להגיע אליו, הצעתי לו ללכת איתי יד ביד לראות את הסוסים מקרוב וכל פעם שהקשר נבנה קצת חזרתי אל הקסדה והצעתי לו לחבוש אותו אבל הוא כמובן סרב. התחלנו את השעור שחולק לארבעה מקצים (בכל מקצה ילד אחר על סוס) ונוכחתי לדעת שילדים שהיו מאוד קולניים ובוכיים בטרם עלו על החיה הגדולה נרגעו מאוד שישבו על הסוס כשאני הולך לצידם ותומך בהם פיזית ונפשית. כשסיימנו את המקצה הראשון רצתי הצידה לחדר האביזרים, שלפתי קסדת רכיבה עם קטיפה שחורה ונטלתי איתי סוס מפלסטיק עם רעמת שער כתומה שמשמש את הילדים הרוכבים במישימותיהם השונות. חיפשתי את אותו ילד שהכאבתי לו כל כך ונתתי לא את שניהם. הוא שיחק בסוס אבל סירב ללבוש את הקסדה בגלל החוויה הטראומתית שאני הייתי שותף לה. חזרתי חזרה לזירה בה השעור מתקיים ועזרתי לילד אחר שנהנה לרכב. הילד שהכאבתי לו היה במקצה השלישי וכבר האמנתי שלא יהיה שותף כיוון שחבישת הקסדה הינה הכרח. שמחתי לראות שהילד לובש את הקסדה הקטיפתית ואוחד בידו את הסוס מפלסטיק שנתתי לו והוא מוכן ומתרגש לקראת הרכיבה שלו. סיימנו את כל המקצים ונפרדנו לשלום מכל הרוכבים שהתנסו ברכיבה בפעם הראשונה שלהם. כמובן שבן השאר פעלתי מתוך אינטרס אישי להרגיע את מצפוני ורציתי מאוד שהילד שהכאבתי לו יתנסה ויקבל חוויה מתקנת. אם הייתי טומן את הראש בחול ולא עושה את המעשים שעשיתי יתכן מאוד שהילד היה הולך לדרכו ושוכח מכל הסיםור בלי לקבל את החוויה שלשמה הוא הגיע. אני לא אומר שהוא לבש את הקסדה בשבילי ואולי מה שעשיתי בכלל לא השפיע אבל אני אומר שניסיתי וזה יותר טוב מלהרים ידיים ולא לעשות כלום. אם נחזור לסיפור שפתחתי בו... כששהינו במונית בדרך הביתה שוב העלתי את הנושא והסברתי לבני (שניפנף אותי קלות בנו יאללה הבנו דרדר קדימה) שהריצה שלי אחרי הכדור היתה חוסר אחריות ומעשה שלא יעשה ואני מצטער שהוא היה נוכח באירוע כזה שבו הפגנתי את טימטומי. אני לא מפסיק לחשוב על מה שעשיתי והלוואי והיה אפשר להחזיר את השעון לאחור כדי למחוק את הארוע מהזכרון של כולנו אבל בגלל שאי אפשר לעשות זאת חובה עלי למצוא התנסות מתקנת ואני מקווה שאמצא את הדרך לעדן ולשפר את המעוות.