פסיפס חיי

אני מאובחן רשמית כסובל מהפרעת קשב/ריכוז והיפראקטיביות. אחרי 38 שנים שברובם לא הבנתי למה אני חושב ומתנהג בצורות מסוימות, לאחרונה ובעקבות הגילוי המסעיר, הדברים נהיו קצת יותר נהירים והפאזל הגדול של חיי מתחיל לקבל סוף סוף צורה. כבר יותר מחמש שנים שאני משמש כמדען נאיבי שחוקר במעבדת החיים את עצמו. גזרתי על עצמי מרצון גלות מעבודה, נטלתי על עצמי משימות קשות כמו גידול ילדים ולימודים אקדמיים ומעל הכל הבטחתי לעצמי פעמים אין ספור שאלמד על עצמי את הכל ושאנסה, בעקבות התובנות, לשנות את אורחות חיי. למדתי ללא ספק הרבה דברים, חלקם כואבים וחלקם משמחים ולמרות שבחלק קטן מהמקרים הצלחתי בעקבות הלימוד לשנות התנהגויות, שבעבר כאמור לא הבנתי את פשרם, אני מודה ומתוודה שאת החלק הארי של האישיות שעוצבה במשך השנים, אני לא מצליח לשנות ולכן אני מגיע למסקנה שלמרות ההתנסויות, החוויות, והתוצרים של תהליכי הפקת לקחים אישיים, נשארתי פחות או יותר אותו אדם שכניראה רכש במשך השנים אסטרטגיות, טובות יותר וטובות פחות - שבחלקם אני משתמש ובחלקם לא, להתמודד עם משימות החיים השונות. בשיחה האחרונה שהייתה לי עם יועצת הנפש שלי, היא העלתה את האפשרות ששייתכן שאני עצוב (לא בדיכאון קליני אבל בהחלט בלי שמחת חיים בריאה) מפני שסוף סוף הבנתי (אבל אני לא מסוגל עדיין להפנים) שלא ניתן לשנות את הצורה שבה אני מחווט ולהפוך לבן אדם אחר. לעניות דעתה, אם אפנים עובדה זו ואלמד לקבל את עצמי כפי שאני, אוהב את עצמי יותר והדבר יגרום לי לחיות חיים מלאים ומאושרים יותר.