היום ל"ג בעומר! היום, היום ל"ג בעומר

בהתעטף עלינו חג המדורות נזכרתי בשלוש חוויות שקרו לי בהקשר של החג המשונה הזה שבו נהוג לאסוף קרשים, להדליק מדורה גדוהל ולאכול בן השאר תפוחי אדמה שנעטפו בנייר כסף. הזכרון הראשון :באחת הפעמים התלוותי לחברי ט' לאסוף קרשים ואחרי שחיפשנו אותם באתרי בנייה, שהכניסה אליהם היא כמו ש"ג של בסיס צבאי לפני החג, ולא העלינו בחכתנו דבר. ירדנו בכביש לעבר פרדס אחד אך משום שגם שם לא מצאנו כלום על רצפת השדה (כי הכל נאסף ע"י אחרים), ומשום שאסור לפגוע בעצים חסרי אונים כדי לחטוב מהם קרש הגון לשריפה, תסכולנו היה רב וגם שיעמומונינו (השעמון שלנו ... למי שלא הבין למה התכוונתי - יו כמה שהעברית שלי החלידה). מתוך אותו שעמון התלחתי משחק בגרזן שאחזה ידי. הטלתי, סובבתי ושוב תפסתי ובאחת הפעמים הלא מוצלחות, הגרזן נתקע לי בברך וגרם לשריטה בינונית. דידיתי חזרה במעלה הרחוב בלי קשר ובלי פיסת עור שנותרה מאחור. הזכרון השני: את המדורה כבר הדליקו עבורנו המבוגרים והיה נעים וחם. אנשים ישבו סביב המדורה ונהנו מחומה ומצביעה הממכרים. אני הסתובבתי סביבה מחפש תעסוקה כי כניראה השתעממתי ופתאום רואות עיני שלדת וספה זרוקה במרחק של כמה מטרים מאותו מקור אור ממכר. מיותר לציין את אכזבתי וכאבי ברגע שניסיתי לאחוז את אותה חתיכת פח מזוינת כי היא היתה חמה מאוד. בשלב הזה אני רק זוכר שרציתי לדחוף את האצבעות במה שייקל עלי את כאבי התופת ומצאתי תפוז שגאל אותי רגעית מיסורי. דחפתי את שלושת האצבעות לתוך תפוח הזהב כמי שאוחז כדור באולינג זעיר והרגשתי הקלה מסוימת. ביזכרון השלישי: אני נזכר שהתלוותי אל חבר שלי ד' שהסביר לי שאחד מהילכות החג היא לגנוב שוקו ולחמניה מהמכולת ולאוכלן למראה האש הגוועת בשעה שש בבוקר. "יצאנו אט חיוור היה הליל" והתמקמנו ליד המכולת של מ'. סיכמנו שברגע שהמשאית תגיע ומ' יצא לקחת את הסחורה, הוא כניראה ישאיר קרטון אחד או שניים בגלל הכובד ואז, נתגנב שנינו ו"נרים" מתוכו את הכבודה ונתחפף. המשאית הגיע, מ' יצא, אסף כמה קרטונים והשאיר אחדים מאחור כמתוכנן ואז ברגע שיצאנו מאחורי השיחים כדי לשדוד את השלל, אמא שלי מגיעה לפתח המכולת ורואה אותי מנסה לגנוב. הרגשתי מבוכה רבה כשאמא גררה אותי לבית, שטפה אותי בדרך בהסברים בעור ד' רואה ובורח. שהגענו הביתה, אמא גם שטפה ממני את שאריות המדורה במקלחת והסבירה לי שהיא לא מגדלת בבית גנב. נו לך תסביר לאמא שלפעמים צריך לעשות דברים כדי להיות מקובל. מאז אותם מקרים לא השתתפתי ביותר מדי מדורות וסיבותי כפי שקראתם עימי.

מודעות עצמית ובקרה

לא אחת, בתור הורים, בגלל משימה כזו או אחרת, אנחנו נוטים למצוא סיבות לנפנף את בקשותיהם של ילדינו. לא אחת אנחנו מבינים שאנחנו עושים טעות ובמקום לנפנף אנחנו מבטיחים הבטחות ומוצאים את עצמנו דוחים אותם. י', שקיבל מתנה שנראת כמו מטקות של חוף, ביקש ממני אחר צהריים מאוחרות לנסות לעשות איתו שיא בהקפצת כדור. אמרתי לי', שהיה מאותגר וחיפש זמן איכות עם אבא, שאני תכף מגיע. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי מול המחשב אבל זה כניראה לא ממש סבל דיחוי וכאשר י' הגיע בפעם השנייה לבקש לשחק מצאתי את עצמי אומר לו עוד מעט. בינתיים שעת המקלחת מתקרבת ואימו של י' ביקשה ממנו לסור למקלחת. י' מגיע אלי בפעם השלישית ואומר שהוא רוצה שאקפיץ איתו את הכדור. אני מבין שאני עושה טעות אם לא אפסיק את עבודתי על המחשב וכיוון שאני רואה לגרום לו לאושר רגעי, אני אומר לו שאני מוכן ושאפשר לרדת לחצר. י' מבסוט. בדרך לחצר אני שוב שומע את אימו של י' מפצירה בו להגיע למקלחת ואז אני תופס את עצמי אומר לאימו שאני יורד לכמה רגעים עם י' לחצר כי אני צריך לשוחח איתו. האמירה מלווה בקריצה לי' בתוספת של ג'סטה של ששששש (אני מקרב את אצבע לפה בתנועה של שקט זה סוד של שנינו). י' מחייך ואנחנו יורדים לשחק. השיא שלנו הוא שלושים הקפצות ואחרי שאנחנו מנסים לשבור אותו מספר פעמים ולא מצליחים אני אומר ל י' שהוא צריך לחזור לבית כדי להתרחץ. בשלב הזה אני מהרהר במעשי ושואל את עצמי מה לימדתי את הילד. אז נכון שהפסקתי את מה שעשיתי כדי לתת לו תשומת לב אבל לימדתי אותו לשקר. הבנתי שאני חייב להפוך את הארוע לחינוכי יותר ולפני שאני משחרר את י' למקלחת אני מסביר לו שמה שעשיתי הוא טעות. במקום להסתיר בשקר את המשחק המשותף, הייתי פשוט צריך להגיד לאימו שאנחנו יורדים לחצר למספר רגעים כדי לקיים הבטחה שלי. י מבין ועולה לחדר. כדי לסכם את השעור שנלמד, אני מבקש מ י' לספר את מה שקרה לאמא שלו ו י' שהפנים, מסביר את השתלשלות העניינים ומסכם שבמקום לשקר צריך לספר את האמת. אני שמח שיש לי את היכולת להיות מספיק קשוב/מודע למעשי ולבקרם בזמן כדי להפוך שעור שלילי שנושאו המקורי הוא "איך להיות שקרן" לשעור חיובי שנושאו "איך אני לומד מטעויות של עצמי ומתקן אותם".

אני רואה לך בעיניים : הבחור שמעביר את הילדים את הכביש

ליד בית הספר עומדים אנשים נחמדים, רובם פנסיונרים, ועוזרים לילדים לעבור את הכביש. אני מקפיד להגיד להם שלום בבוקר ואחה"צ ובחגים לתת להם מתנה קטנה. שלשום, הבחור גדול המדדים הקבוע, זה שעומד בפינה שבה אני תמיד חוצה, לא הופיע והיתה אצלי תחושה של ריק. אף פעם לא פיתחתי איתו שיוחת ברומו של עולם ולרוב ניהלו שיחות קצרות על מזג אוויר אבל אתמול כשהוא שוב הופיע, החלטתי להתעניין ושאלתי אותו מה שלומו ובנוסף, אמרתי לו שיום קודם הוא היה חסר לנו . הבחור המבוגר התקרב אלי ו ומשום מקום, התחיל לפתוח את סגור ליבו. הוא סיפר שאשתו עברה ניתוח ושעכשיו היא מאושפזת ושבגלל זה הוא לא הגיע. הוא הוסיף שהוא מקווה שעד סוף השבוע היא תחזור הביתה וגם אמר שאת הניתוח היא עשתה בגלל שהבן התעקש. הבעתי עניין ושאלתי ברצינות אם הוא צריך עזרה והוא אמר שלא אבל ממש הודה לי. ראיתי בעיניים שלו שהוא היה צריך לדבר עם משהו ולמרות שזו היתה שיחה קצרה מאוד, אני שמח שיכולתי לשחרר אצלו פקק קטן.