דוקטור - כבר לא כואב לי!

בראייה מפוכחת לאחור, אני נזכר, שבתור ילד, תמיד סיקרנו אותי שתי שאלות. האחת כיצד נראה הים כשיורד גשם והשנייה, כיצד כדור נגד כאב יודע לנתב את עצמו בדיוק לכיוונו של אותו איבר בגוף שגורם לנו מיחושים ולספק לו ולנו מזור. לפני שאני נכנס בעוסי הקורה ומתפלסף, אני מוכרח להתוודא ולאמר שבתור ילד ואחכ בתור מתבגר, לא ממש ניסיתי לחפש פתרונות והסברים לאותם שאלות ורק לפני כמה שבועות כשדיברתי עם סטודנטית באו"פ על נושאים שונים, הצלחתי לספק לעצמי הסבר מלומד, כך אני מקווה, לשאלה השנייה ובמקביל הצלחתי גם לענות לעצמי מדוע לא מש חיפשתי תשובות לשאלות רבות שסיקרנו אותי... ובכן, בסוגיה הראשונה אין יותר מדי מה להרחיב ... כנראה שנזכרתי בגשם רק בגלל שהיום יורד עלינו מטר כבד ... אבל, לקוראים את השורות האלו אסביר שכשיש יום גשום, הגשם לא פוסח על הים רק משום שיש בו מים - הגשם מטפטף עליו את טיפותיו והים, כמו כל כלי קיבול אחר, סופח את הנוזל לקרבו ונהייה יותר גדול. לגבי השאלה השנייה ... ובכן .. כדורים משכחי כאבים, למרות תיחכומם כי רב, אינם ממש יודעים לנווט את עצמו לאיבר הכואב ולהחיש לו עזרה. במקום לנוע בשבילים מסתוריים של מליוני תאים ותעלות בגוף, החומר הכימי שמצוי באותו כדור, מגיע דרך מערכת העיכול לדם ומשם למערכת העצבים אשר בשלב מסוים מתנתק ממנה חלק כי הכדור מונע את העברת מידע. במילים אחרות, המוח שלנו מתרגם את האותות שהוא מקבל ממערכת העצבים לכאב באזור X ובמקום לשלוח שליחים לספק לאזור X מזור, אנחנו מרמים את המוח ומנתקים את השרשרת שמוליכה אליו את המידע מאיזור X ובתורו, המוח מספק לחלקים אחרים במוח מידע שהתודעה מפרשת כ "אין כאב". אני לא יודע אם הפירוש מדויק אבל אני יכול להצהיר שלסוג כזה של חשיבה ולכאלו תובנות לא הייתי מסוגל להגיע בגיל צעיר יותר בגלל חוסר חשיפה שנגרם מחסך בגירויים אינטלקטואליים/תרבותיים שלא סופקו בסביבה בה גדלתי ושבן השאר גם עודדה אותי לפעמים לשאול שאלות לשם שאילתם (אולי כדי לא להיראות דביל) ולא לשם החקירה המדעית כדי לספק את יתר הסקרנות והרצון לדעת יותר. התוצר של סביבה כזו הוא מתבגר, שלמרות סקרנותו, מוצא את עצמו לרוב מחפף, "מגרד" את השכבות העליונות, לעולם לא מצליח לרדת לעומקם של נושאים ובמרבית הזמן מתוסכל מחוסר היכולת למצוא את התחום הבלעדי ולהתמקצע בו. עד כאן האשמות על הסבביה. מי שלמד קורסים במדעי החברה יודע שלא רק הסביבה אשמה ויש גם גנטיקה שצריך לקחת בחשבון. אז אחרי שאצל י' התגלתה הפרעת קשב וריכוז, ניסיתי גם אני להבין האם אני זו שגרמתי לה והאם "קבלתי אותה בירושה מאבי" כפי שלא טען חיים נחמן. המומחים אמרו שגם אני סובל מאותו סינדרום ואז כל החלקים של הפאזל התחילו להסתדר לי. ברור כשמש שאם פרט קופץ מנושא לנושא בגלל חוסר מיקוד, הוא ימצא את עצמו שואל המון שאלות אבל לעולם לא יגיע לשלב שגם יחפש תשובות לשאלות האלו. אז אתם שואלים את עצמכם, הכיצד זה שאחרי 39 שנות אני פתאום מסוגל לשאול שאלות וגם לפעמים לענות עליהם? ... ובכן, קודם כל ההבנה שאני כזה (מוסח בקלות), תורמת לי רבות להתמקד בעצמי ולהבין את דרכי הפעולה שאני בוחר להשתמש בהם דבר שתורם באופן טבעי לבקרה עצמית מוגברת. אבל ההבנה והקבלה העצמית לא מספיקה ואני נעזר בכימיקלים שרשם הרופא כדי להגביר את עירנותי ולמקד את חשיבתי. בשונה מהכימיקל ששוחרר ממשכך הכאבים ופגע בהולכה של חלקים במערכת, הכימיקל שאני נוטל, גורם לפעולה הפוכה קרי לכך שקצב העברת הנתונים במערכת ואיכותם גורמים לכלל המערכת להתמקד יותר טוב ולהשלים משימות. יש לי ימים טובים יותר ויש כמובן טובים פחות ואני יכול להצהיר שבאופן כללי, למדתי את הגבולות ואני מנסה, ככל שניתן, לא להשאיר קצוות פתוחים מה שאומר שאני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר למשימות שנתקעו, אם מתוך רצון (כי הם כניראה שיעממו אותי) או בגלל שהיה משהו אחר מסקרן יותר שהצליח להסית אותי ולהסיח את תשומת הלב, כדי לסיים אותם. אחת המשימות האלו היא לחזור לכתוב. אני כותב (ומקווה להמשיל לעשות זאת) גם משום שהכתיבה סוגרת אצלי קצוות פרומים וגם משום שנתבקשתי להמשיך לעשות זאת ע"י קוראת נאמנה בשם ט', שהשקיעה מזמנה הפנוי וקראה את כל מה שכתבי עד היום. תודה ט'!