הבית ריק

היום נפתחה שנת הלימודים. חיכינו לרגע הזה יותר מחודשיים ופתאום הוא תפס אותנו לא מוכנים. קנינו את כל מה שצריך כך שחוזר המוכנות איננו מטריאלי ... חזרתי הרגע מסיבוב ההורדות (דרופ אופ), פתחתי את הדלת והבית היה ריק ... שקט דממה. השיר הראשון שחשבתי עליו היה אין כמוהה של רמי קלינשטיין ובייחוד הידהד בי הפזמון שאומר "כשהבית ריק הבית ריק לא משנה לי אם אני צודק". אז נכון שהשיר מדבר על אישה ועל פרידה אבל הוא פתאום עשה לי שכל והסביר שחוסר המוכנות היה נפשי - לפחות אצלי. התכוונתי להוריד את הילדים בבית הספר כרגיל ולהמשיך בנסיעה כאילו לא מדובר ביום הראשון בכלל. יצאתי מנקודת הנחה שהילדים יודעים איפה הכיתה וגם מכירים את המורה או לפחות יודעים למי לפנות אם צריך עזרה ולכן סביר שיסתדרו. תור המכוניות היה ארוך ובשלב מסויםשמעתי קול פנימי שאומר "תעצור בצד ותלווה את הילדים עד הכיתה" וכך עשיתי. עצרתי את המכונית, חניתי על פס צהוב (לא קיבלתי קנס לשמחתי) ואמרתי לילדים שאני פה כדי לתמו בהם ושאלווה אותם לכיתה ואמתין שירגישו בנוח ואז אלך. הילדים כל כך שמחו - ראיתי את הניצוצות בעיניים שלהם וכל כך שמחתי שעשיתי את ההחלטה הזו. הרבה פעמים אני מרגיש שאני צריך ללכת עם מה שהבטן אומרת ובד"כ זה מצליח והיום זה הוכיח את עצמו. אחרי שחניתי, ארזתי את הקטנציק על הידיים והלכתי עם הגדולים לבית הספר. את מ' ליוויתי לכיתה ונפרדתי יחסית מהר ואז הלכתי עם י' לכיוון הכיתה בקומה השנייה אבל התברר שהם מתאספים בחדר האוכל ולכן פסענו לשם. כיוון ש י' אמר באוטו שהוא עומד להקיא, עמדתי לידו בחדר האוכל והזכרתי לו לנשום נשימות ארוכות כדי שירגע. אחרי שהוא התרגל לסביבה החדשה-ישנה עלינו לכיתה וחיפשנו את מקום הישיבה שלו. אחרי שהרגשתי שהוא בסדר נפרדתי ממנו והלכתי לדרכי. אחרי שהורדתי את ת' בגן, חזרתי לבית שאומנם היה ריק אבל ליבי היה מלא אושר על שצלחתי את משימת התמיכה בילדים ואני מאוד שמח.