דמות חיובית

היום בבוקר התעצבנתי על י'. אני מוריד אותו בכניסה לבית הספר ביום גשום, השעה שמונה עשרים ותשע ועוד דקה יתחיל השעור ובמקום לרוץ לתוך הכיתה, י' בוהה בחלל, הולך לאיטו, מסתכל סביב כאילו השטח לא מוכר ובעיקר תר אחרי זוג עיניים מוכרות או פנים חייכניות כדי לשאול מהם קצת ביטחון. אני מביט מהחלון וצועק לו "נו כבר - כנס", י' לא שומע אותי כי החלון סגור. במכונית יושב אחיו של י', ת' וחוזר אחרי מה שאני אומר : "נו - כנס כבר". אני מביט בי' עוד רגע והוא עדיין מחפש משהו .. פתאום אני רואה שהוא ניגש לדלת ושואל מורה או מישהו מצוות בית הספר שעומדת שם משהו .. היא מהנהנת בראש ומצביעה ימינה ואחורה כאילו אומרת " החברים שלך שם". י' נכנס למבנה ואני נוסע ולא מפסיק לחשוב על ילדותי, על חוויות דומות שהיו לי ועל הדברים שאני ממשיך לשדר לו ולסביבה הקרובה שלי שגורמים לו להמשיך להתנהג בחוסר ביטחון. למרות שחוויתי דברים דומים בצעירותי, אני מצר עד היום שלא הייתה לי דמות שכיוונה אותי, שהציגה לי מראה שאוכל להתבונן בעצמי ויותר מכל שהראתה לי אלטרנטיבה התנהגותית - בקיצור, אני מבכה את העבר שבו לא הייתה לי הזכות להיות בחסות הורה שמשמש דמות חיובית לחיקוי. אני רוצה לקבל שום מדליות ואני בטווח שאני עושה אלפי טעויות אבל אני מסוגל, בזמן אמיתי, עד כמה שאפשר, להבין שעשיתי טעות ולספק לילדי הסברים להתנהגות ומיד להציע אלטרנטיבה כדי שיוכלו ללמוד שיש דרכים אחרות לעשות דברים אבל יחד עם זאת אני ממשיך לספק להם הזדמנויות לראות אותי לא מיישם את מה שאני מלמד ומייד אחכ מנסה לתקן וחוזר חלילה.

אתן כמה דוגמאות:

1. לפני כמה ימים אכלנו ארוחת ערב ובני, כהרגלו בקודש - כאילו מדובר בהתנייה פבלובית, סיים לאכול מהר ומיד אמר שהוא צריך לעשות מספר שתיים. הסברתי לו שהוא יכול להתאפק ולמרות הפרצופים הכאובים , העצבניים והכעוסים שלו הוא ישב בשולחן, חיכה והתייסר עד שכולם גרמו ולמד להתאפק. אחרי שכולם סיימו הוא כבר שכח שהוא צריך ללכת לשרותים ואז הזכרתי לו שהוא בעצם הצליח להתאפק. יום למחרת, י' יושב לאכול שוב, אני עובר מאחוריו לקחת איזה חפץ ובדיוק באותו הרגע, י מחליט שזה יהיה חכם מאוד לקרב את הכיסא לשולחן, למזלי הרע, נעלתי כפכפים ואצבעות רגלי החליטו להתקע בדיוק בפינה של הכסא שי' זה עתה הזיז. חטפתי את הגננ'ה. התחלתי לצעוק כמו מטורף, בעטתי, הטחתי את הנעל השנייה על הקיר ונשכבתי על הריצפה מתייסר. המשכתי לכעוס ולצעוק דקות ארוכות וכל המשפחה כולל אשתי היו עדים להתנהגותי. אני, שניסיתי ללמד את י' להתאפק לפני פחות מעשרים וארבע שעות, אני זה שמראה לי' שעור מאלף באיך לא מתאפקים ואחכ מתפלא שהוא לא לומד כיצד להתאפק. כמובן שבאותו הרגע ראיתי כוכבים והרגשתי צורך עז להראות לכל העולם כמה אני סובל ולא חשבתי על מה שאני משדר. לקח לי כמה רגעים ואמרתי לג' שאני עושה טעות גדולה והיא הסכימה. הסברתי שהרבה פעמים, כמו לי', קשה לי לעצור, לחשוב ולפעול ובמקום פועלים האינסטינקטים וכשההתרגשות היא מנת חלקי אני מאבד את הצפון ומתייסר אחכ. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שאני צריך לשוחח עם י' ולהתנצל. מאוחר יותר, שתינו קפה וקראתי לי'. הצעתי לו חטיף וביקשתי ממנו להתיישב לשולחן. הסברתי לו שאתמול ניסיתי ללמד אותו שעור על התאפקות אבל ההתנהגות האחרונה שהצגתי לא היה בה שום מרכיב כזה וזה משהו שאני רוצה שהוא יבין שאם אני מטיף לו מוסר אז אני צריך להתנהג לפי אותם אמות מידה. התנצלתי שוב והמשכנו לדבר על מה שקרה לו מוקדם יותר בבית הספר. י' אמר שחבר שלו מהכיתה הודיע לו שיפסיק להעתיק אותו ... י' הסביר שהיה לו יום נורא כי חבר שלו אמר לו שהוא לא יכול להיות אוהד של אלכס רוגריגז, שחקן בייסבול ידוע, רק בגלל שמשהו אחר, החבר שלו, אוהד אותו. נזכרתי בסיטואציות דומות שבהם אני ניסיתי למצוא חן בעיני אחרים ולהעתיק אותם כדי להיות כמוהם וניסיתי להסביר לי' שהוא יכול להסביר לחבר שלו שאין לו שום בעלות על אלכס ושאם יש לו שיציג אותה, אם הוא לא מציג דבר כזה הוא פשוט יכול לדבר ל"למפה" עד להודעה חדשה כי כל המשמעות של אוהדים היא שיותר מאדם אחד יכול לאהוד את הקבוצה או אפילו את אותו השחקן. י' הפנים. י' מבין, הוא רחוק מלהיות טיפש, י', כמוני, סובל מביטחון עצמי נמוך והוא צריך הרבה חיזוקים ולרוב, למרות שבאמתחתו יש את הכלים להתמודד עם בעיה, בשעת השין, הוא לא שולף אותם ובגלל ביטחון עצמי נמוך, הוא נסוג ונותן לרגשות לפעול במקום לשכל הישר. י', כמוני, לא לומד מטעויות וממשיך לבצע את אותם מהלכים שלא תורמים לו לבניית ביטחון עצמי.

2: י' מנסה להוריד במשקל. רשמנו אותו לקבוצת תמיכה, אנחנו מקפידים על מה שהוא אוכל, אנחנו מנסים ללמד אותו לעשות "פורשיין קונטרול", במילים אחרות לאכול עם הבטן ולא עם העיניים ולהיות מודע לכל מה שיש על הצלחת ועומד להיכנס לפה. אפילו התחללנו עם י' תוכנית אינסטיבים שבה אם הוא יורד למשקלים מסויימים שנקבעו מראש הוא מקבל בכל פעם לגו חדש. בנוסף אנחנו מקפידים שי' יעשה ספורט כמו קארטה ורכיבה על אופניים. לפני כמה ימים י' רכב על אופנייו ומאוד נהנה. בשלב מסוים הוא נכנס לשביל המוביל לחנייה ובלי לחשוב קדימה, האמין שמעבר בן שתי המכוניות שלנו שחנו במרחק קטן אחת מהשנייה, יהיה הדבר הנכון לעשות שכן אין שום סיכוי שבעולם שהוא יאבד שליטה ויפגע באחת מהם. אני כמובן אומר את זה לאחר מעשה שכן י' אכן נסע באופניים, איבד שליטה ופגע בשתי המכוניות. י' שרט עמוקות את אחד מהרכבים והתגובה הראשונה שלי הייתה כעס. צעקתי על י' שהוא לא מתחשב באחרים ולא מנסה לצפות את העתיד. ביקשתי שיירד מאופנייו ויתבונן במה שעשה. כעסתי עליו מאוד שכן השריטה נראתה רע וכללה פסים שחורים שהשאיר הגומי מהכידון ושריטה בצבע אפור שהשאיר המעצור - שניהם שייכים כמובן לאופנייו. אמרתי לי לעלות מייד לחדר ולחכות שם עד שאני אגיע ואחליט על העונש שלו. אני חושב שהטחתי בו משהו בסיגנון תשלום עתידי מדמי הכיס שלו. לקח לי כמה רגעים להירגע. הבנתי שמה שאמרתי הוא לא במקום ושהדבר שהאחרון שאני צריך לעשות זה לגרום לו להצטער עוד יותר על מעשיו ולאיים שישלם עליהם. נכנסתי הבייתה, לקחתי מטלית וחזרתי לאוטו. ניקיתי את הצבע השחור שירד בלי בעייה ובגלל שהאוטו בעצמו בצבע כסף, השריטה העמוקה שהשאיר המעצור של י' התבררה כלא עמוקה כל כך. הנזק היה באמת מזערי ואז הבנתי שאני לא הייתי צריך להיות כל כך דרמטי ולהוציא את כל עצביי על י'. הלכתי לחדר של י' וביקשתי ממנו שיתלווה אלי לרכב. הראתי לי' שהשריטה נעלמה ושאני לא כועס עליו יותר. הסברתי לו שכעסתי לא בגלל שנגרמה שריטה. "תאונות קורות" הסברתי לו והמשכתי להגיד שמה שהכעיס אותי יותר מכל הוא העובדה שהוא לא חשב קדימה שתסריט כזה יכול לקרות. ח' הבין, הפנים והטיח שבפעם הבאה זה לא יקרה.

למרות שיש לי', מ' ות' דמות חיקוי חיוביות (אשתי בטוח אני ברמה כזו או אחרת ....), אני חייב ללמוד להיות יותר קונסיסטנטי בתגובות שלי אליו וזאת כדי שפעם הבאה י' אכן יפעיל שיקול דעת ויישם את מה שלמד - בינתיים אני יכול להאשים רק את עצמי ולנסות להשתפר.