שלום לך ילדי שלום מאימא

אתמול רשמתי הישג הורי שאני גאה בו ביותר. בני י' יצא למחנה חורף קצר בן יומיים, שכלל לילה של שינה מחוץ לבית ולמרות שהיה חדור מוטיבציה והביע נכונות להישאר, קיבלתי ממנו טלפון בשעה תשע בערב והוא אמר שהוא מעוניין שאני אבוא לאסוף אותו כי לא מתאים לו להישאר לישון שם. דיברתי עם אשתי והסכמנו שאם הוא לוחץ לחזור סימן שמשהו מפחיד אותו או מציק לו ועל כן אין טעם לנסות לשכנע אותו להישאר. בשעה אחת עשרה התייצבתי בכניסה של אותו מחנה ופגשתי אותו. הוא היה קצת מבוהל וסיפר שהמדריכים סיפרו צ'יזבטים לאור המדורה והפחידו אותו וגם ילדים אחרים באומרם שיש במחנה אדם חשוד שמנסה לחטוף ילדים. בינינו לא ההברקה הכי גדולה של אותם מדריכים אבל כיוון שזה חלק מן ההווי החלטתי לא להעיר להם על כך. אמרתי לי' שאין לי בעיה לקחת אותו הביתה ושבדקתי כבר עם המדריכים שאישרו לי להביאו למחרת בבוקר אבל, אמרתי לו שאני רוצה לשוחח איתו על העניין. השעה הייתה כבר חצות וילדים אחרים נכנסו כבר לשקי השינה שלהם ורק אני וי' ישבנו על הריצפה במסדרון ושוחחנו. ניסיתי להסביר לו שהוא צריך לנסות להתמודד ולהתגבר על פחדיו ושאם הוא יצליח לישון במחנה, הוא יזכה את עצמו במדליית גבורה אישית שתלווה אותו כל חייו וכל אימת שהוא יתכל בבעיה או מכשול, הוא תמיד יוכל לפשפש בזכרונו ולהיזכר איך לא ויתר והיה מסוגל להתגבר על פחדו ואז יוכל גם להגיד לעצמו שאם הוא התגבר על פחדו אז אין לו שום בעיה להתמודד עם המכשול שניצב לפניו והוספתי שתמיד יהיו מכשולים וההבדל בן י' שניסה והצליח להתגבר על פחדיו לבן י' שנסע הביתה ולא ניסה להתמודד יהיה הכוח הנפשי והעוז שיצבור לזכותו שעשויי לסייע לו להתמודד בעתיד עם בעיות אחרות. י' הבין כל מילה ולמרות זאת אמר שקשה לו והוא לא רוצה להישאר. לא רציתי ללחוץ יותר מדי עליו ובשלב מסוים אמרתי לעצמי שצריך לקחת אותו הביתה אבל קול קטן ופנימי אמר לי שאני חייב את זה לעצמי (וכמובן לו) כי גם אני, עד היום עצם יום זה, מעדיף לברוח במקום להתמודד ומאמין בכל ליבי שלא ניתנו לי מספיק הזדמנויות להתאמן על אמת עם פחדים והתלבטויות. אמרתי לי' שינסה לישון ושאני אהייה בחדר סמוך עם הורים אחרים עד שירדם. י' הסכים להיכנס למיטה אבל דקות אחרי יצא אלי שוב. שאלתי מה יעשה אותו מאושר ויגרום לו להישאר וי' ענה שאם היה לו ספר לקרוא ומנורה קטנה הוא יסכים להשאר שם. מיד חיפשתי את הספר, ציידתי אותו בפנס ועזרתי לו להיכנס לחדר שחלק עם חבריו ולמיטת הקומותיים שהייתה שלו לאותו הלילה. כמו בפעם הראשונה אמרתי לו שאני אהייה בחדר השני עד שיירדם ורק אז ילך הבית והוספתי שאחזור בבוקר מודקם לפני שיתעורר כדי לוודא שהכל היה כשורה. י' שכב במיטה וניסה להירדם תוך כדי קריאה. אני יצאתי מהחדר ופסעתי הלוך ושוב במסדרון הארוך. אחרי כמה דקות נכנסתי לחדר כדי לבדוק אם הוא ישן והסתבר שלמרות שהוא מת מעייפות, הוא לא מצליח להירדם בגלל הפחד שלו. עמדתי כרבע שעה ליד המיטה שלו וליטפתי לו את הראש ואז הוא נרדם. יצאתי מהחדר וחיכיתי רבע שעה לוודא שהוא ישן חזק ואחרי הזמן שהקצבתי לעצמי חזרתי לחדר וראיתי שהכל בסדר. השעה הייתה כבר אחת בלילה ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן ללכת הביתה אבל משהו בתוכי לא הניח לי ונשארתי שם עוד כמעט שעה ובמהלך הזמן הזה בדקתי אותו רק פעם אחת. הגעתי הביתה מותש בשתיים וחצי, נרדמתי בשלוש לפנות בוקר וקמתי בשש ורבע כדי לנסוע חזרה. בשעה רבע לשבע התייצבתי ליד מיטתו וחיוך רחב כיסה את פניו. שאלתי מתי קם והוא אמר בשש וחצי. שאלתי מה עשה מאז והוא השיב שקרא את הסר שנתתי לו. התקרבתי אליו, נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שהוא גיבור ואני מאוד גאה בו. חזרתי על המנטרה מספר פעמים וכל פעם שאמרתי לו שהוא גיבור שהתגבר על פחדיו הוא חייך. עזרתי לו להתלבש ובדרך לחדר הרחצה הוא שמע ילדים אחרים מדברים ומספרים על זה שגם להם היה קשה בלילה בגלל הקור והמרחק מהבית. י' ראה שהוא לא לבד ובשלב מסוים אמר להם שהוא רצה לבכות אבל שבכי מראה חולשה ולכן הוא בכה בפנים. הייתי כל כך גאה בו. אני מאוד שמח שהתעקשתי לעזור לו ליצור עוגן קטן שיעזור לו לחזק את ביטחונו העצמי ואני בטוח שהוא ינצור את הזיכרון הזה לפחות עד שארית חיי שלי. אוהב אותך י' ומאוד גאה בך ילדון שלי!

מילים ולחן: שלמה שמולביץ (יידיש) תרגום נתן אלתרמן‏

שָׁלוֹם לְךָ, יַלְדִּי, שָׁלוֹם מֵאִמָּא,

אֶת מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי, בְּנִי הַטּוֹב,

וְלוּ יָדַעְתָּ מַה שָּׂמְחָה בּוֹ אִמָּא,

הָיִיתָ קְצָת יוֹתֵר מַרְבֶּה לִכְתֹּב.

וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם

וְשָׁבָה בּוֹ לִקְרֹא, גַּם לְשַׁנֵּן.

חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם

וְהַדִּמְעָה קְצָת מַפְרִיעָה גַּם כֵּן.

‏

אַתָּה כּוֹתֵב לִי שֶׁקִּבַּלְתָּ סֶרֶט

וְשֶׁלְּקוֹרְפּוֹרָל אַתָּה מַתְאִים;

אֵינֶנִּי מְבִינָה מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת

אַךְ אִם זֶה טוֹב אֶשְׁלַח לְךָ סְרָטִים –

סְרָטִים לְךָ שׁוֹלַחַת אִמָּא,

בַּחֲבִילָה אוֹתָם אָשִׂימָה.

צְמַח וּגְדַל,

קוֹרְפּוֹרָל,

אֲבָל זְכֹר אֶת אִמָּא.

גַּם קְצָת רִבָּה הִכְנַסְתִּי פְּנִימָה,

מִתַּפּוּזִים הֵכִינָה אִמָּא,

שֶׁתֹּאכַל,

קוֹרְפּוֹרָל,

וְאֶת הַצְּלוֹחִית תָּשִׁיב לְאִמָּא.

וְאִם בְּאֵיזוֹ נְקֻדָּה נִדַּחַת

תַּקִּיף אֶת הָאוֹיֵב בְּהַצְלָחָה,

תַּקִּיף אוֹתוֹ עִם מִישֶׁהוּ בְּיַחַד

וְאַל תַּקִּיף אוֹתוֹ בְּעַצְמְךָ.

תְּפַסְתֶּם שָׁם אֶת הַשְּׁטָאבּ הַגֵּנֵרָלִי,

אֲבָל ,יַלְדִּי ,הַקְשִׁיבָה לִדְבָרַי:

‏מוּטָב אַל תִּתְנַפֵּל עַל גֵּנֵרָלִים,

תִּתְפֹּס דִּיבִיזְיַת חַיָּלִים וְדַי!

לֹא אַאֲרִיךְ יוֹתֵר, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,

אֲבָל אֶת זֹאת, יַלְדִּי, אַזְכִּיר לְךָ:

שֶׁאִם תִּתְפֹּס אֵיזוֹ עֶמְדָּה סְטְרָטֶגִית

תִּתְלֶה מִיָּד פִּתְקָה שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ!

שָׁלוֹם לְךָ יַלְדִּי מֵאִמָּא,

לִבָּהּ לְךָ הוֹמֶה בָּהּ פְּנִימָה.

אִם תּוּכַל,

קוֹרְפּוֹרָל,

כְּתֹב יוֹתֵר לְאִמָּא.

וְאַל תִּשְׁכַּח וְלֵב תָּשִׂימָה

שֶׁגַּם צְלוֹחִית רִבָּה יֵשׁ פְּנִימָה

שֶׁתֹּאכַל,

קוֹרְפּוֹרָל,

וְתָשׁוּב, תָּשׁוּב בָּרִיא לְאִמָּא!