שינויים

שלשום אמרתי לאשתי (בעקבות היכרות של 11 שנה) שאני בן אדם הרבה יותר טוב מאז שפגשתי אותה. אשתי חייכה ואמרה לי שעברת כברת דרך ארוכה בשנים האחרונות ואז היא שאלה אותי אם אני חושב שהיא השתנתה בעשור החולף. ביקשתי ממנה דקה לחשוב ואז חזרתי אליה ואמרתי לה שאני מקווה שמה שאני עומד להשמיע לה לא יפגע בה ואז התנסחתי בצורה הבאה: " שינוי הוא לא דבר שחייב לקרות במהלך תקופה. אני חושב שלא השתנת ומאמין שבגרעין את אדם מאוד טוב/חיובי ולא היית צריכה להשתנות בכלל" והמשכתי "אם הייתי מציע לך לשנות משהו זה א. להיפתח אל הסובבים אותך יותר כיוון שלפעמים צריך לום של גנבים כדי להוציע ממך אינפורמציה , ב. אם את רוצה להתברג בצמרות של אירגונים ולנהל חברות, הייתי מציע לך להיות יותר אסרטיבית וקצת יותר רעה" ו ג. הייתי מציע לך להיות קצת יותר אגואיסטית ולשים את עצמך ראשונה - הרבה לפני האירגון כי הלויאליות מתה מזמן ואם לאירגון יתחשק הוא יחליף אותך ברגע" . אין פה תובנה עמוקה מדי רק סיכום קצר של עשור שבו בהחלט למדנו להכיר אחד את השני טוב יותר ולהבין שהדבק שמחזיק אותנו ביחד הוא העובדה שבהרבה מובנים אנחנו משלימים אחת את השני (למשל אחד משתנה ואחת לא) וטוב לנו!

קרה ביום רגיל

משהו שאתה עושה בשביל הילד

היום בני היה צריך ללכת לבית הספר בלי מדים (ראש חודש עברי ועל כן יום מיוחד) אבל אני לא שמתי לב ושלחתי אותו לבית הספר עם מדים. אשתי הורידה אותו להסעה וגילתה שכולם הופיעו בבגדים צבעוניים (לא הכחול לבן המסורתי) ושמה לב שבני די מבואס כיוון שהוא שונה. הדבר היחיד שהיה לבני בתיק היה חולצה צבעונית ואשתי שמה לו את החולצה ושלחה אותו לבית הספר. כחצי שעה אחרי שיצא יצאתי אני אחריו עם בגדים חלופיים (כי זה מה שאתה עושה שאתה רוצה שהילד שלך יהיה מאושר וירגיש שווה בן שווים) וכשהגעתי לבית הספר וקראתי לו לצאת מחוץ לכיתה הוא היה מופתע מאוד לראות אותי. אמרתי לו שעשיתי טעות ולשחתי אותו לבית הספר עם מדים ועל כן הגעתי כדי לתקן את המצב. עזרתי לו להתלבש ובאיזה שהוא שלב הוא אמר (בצורה לא מפורשת דרך מעט מילים והרבה שפת גוף) " אבא אני מאוד מעריך את מה שאתה עשיתי ואני די מבסוט שיש לי אבא קול כזה". בני חזר לכיתה וניראה די אדיש אבל אני יודע שבתוך תוכו הוא היה מאוד שמח מאוד והרגיש הרבה יותר שייך.

יום הורים

הופתעתי הבוקר מהמורה של בתי שהיא גם במקרה האמא של החבר הכי טוב של בני. הבוקר הגעתי ליום הורים בגן של בתי וידעתי שהיא (המורה) תגיד לי שבתי נהדרת ושיש לה פוטנציאל אדיר (שאותו היא מנצלת) ועל כן חשבתי שדי מהר נגלוש (בגלל ההכרות המוקדמת והיחסים החבריים) לשיחת חולין אבל לא כך היה הדבר. המורה התייחסה אלי כאל שווה בן שווים, הסבירה באריכות את דעותיה, נימקה את הסבריה והייתה מאוד מקצועית ואני די הופתעתי (לטובה) מהיכולת שלה לעשות הפרדה בן הפאן המקצועי לפאן החברי ועל כן ציינתי זאת לשבח בפניה. אני מקווה שכשאני אהייה מורה יום אחד אוכל לעשות את אותה הפרדה ולשדר (וגם להוכיח) כזו מקצועיות שכן קונפליקט אינטרסים הוא לא דבר קל לפתרון אבל היום נוכחתי לדעת שאפשר גם לעשות דברים בצורה אחרת.

שיעול יבש וקוצר נשימה - מה עושים?

היום לפנות בוקר התעוררתי לקול שיעולו של בני. כשבני חולה הוא עולה וכשבני משתעל אז הוא משעל מכל הלב אז מיד ככשמעתי את שיעולו היבש רצתי אליו ונוכחתי לדעת שיש לו גם קוצר נשימה. בני שנשם כבר בכבדות ,לא הצליח להשתעל וכמעט שלא הצליח להוציא מילה מפיו - הוא הצביע על גרונו וכששאלתי אותו אם קשה לו לנשום או שכואב לו הוא נידנד את ראשו מעלה-מטה כאומר כן. באותם רגעים נזכרתי באפיזודה שאני וגם אשתי מנסים לדחוק מתודעתנו. לפי ארבע שנים בדיוק בתקופה הזו קמתי ממטתי ופסעתי לכיוון החדר של בני בעקבות קולות נקישה חזקים. שהגעתי אל החדר גיליתי שבני מפרכס חסר אונים, צעקתי לאשתי שתקום ואני מוכרח להודות שדי איבדתי את עשתונותי. אשתי שהתעוררה שניות ספורות לאחר מכן מיד לקחה פיקוד , בדקה שהילד נושם ופשוט אמרה לי מה לעשות (שכלל דברים די פשוטים כמו שים מכנסיים , שים חולצה - אנחנו רצים לבית החולים עם הילד). מיהרנו לבית החולים והסתבר שהחום של בננו קפץ לערכים לא הגיוניים ולכן המוח אמר לגוף לבצע "שאט דאון" - מאוחר יותר למדנו שלתופעה קוראים פירכוסי חום. הרופאים הצליחו לייצב את מצבו וחזרנו הביתה ולאחר מספר שבועות זה קרה עוד שוב והפעם הוא עבר מספר נוסף של בדיקות נוירולוגיות ונמצא תקין. המחזה היה מפחיד כל פעם מחדש מכיוון שאתה מרגיש נואש וחסר אונים כי אין לך הרבה מה לעשות חוץ מלרוץ מהר לבית החולים , רק אחכ למדנו שיש תרופה שניתן לתת אותה ושגורמת לגוף להירגע. אבל סוף טוב הכל טוב לא נמצאו ממצאים לא תקינים ומאז דאגנו כל פעם שלבני היה חום פשוט להוריד אותו מיד ולייצבו. היום לפנות בוקר נזכרתי באותו אירוע והבנתי שלמדתי ממנו המון. אשתי עזבה אתמול בערב לנסיעת עסקים ונותרתי לבדי עם ילדי. לפנות בוקר כשלבני היה את אותו קוצר נשימה לא הפסקתי לרגע לתקשר איתו תוך כדי נסיון לחפש פתרון (כלומר לא איבדתי עשתונות) ולהרגיע אותו (הוא היה די מפוחד). חשבתי מיד על דרכי הנשימה ושאלתי אותו אם הוא יכול לנשום ... שחשדתי שקשה לו (הוא לא הודה מיד) בדקתי סימנים של אלרגיות (נפיחות, אזורים אדומים מגורים וכו') ולמרות שלא מצאתי כאלו, החלטתי שאני נותן לו תרופת פלאים בשם "בנדריל" שהיא אנטיהיסטמין שעוזרת לפתור בעיות אלרגיה וגם לשחרר קני נשימה שהתהדקו בעקבות אלרגיה. נתתי נו מים כדי שיבלע וישחרר מגרונו דברים שאולי נתקעו שם ולא הפסקתי לדבר איתו כל העת. הדבר היחידי שהייתי עושה שונה הוא שלא הייתי מזכיר את המונח "בית חולים" (באותם רגעים הייתי צריך לבצע אבחון ולהבין האם יש באפשרותי לשלוט במצב או שאני צריך מומחה) כי הוא הכניס אותו לחרדות מיותרות אבל מצד שני ברגע שהזכרתי את המילה הוא התחיל לדבר קצת ורמז לי שמצבו משתפר. העברתי אותו לסלון וטיכסתי עיצה. דבר ראשון שעשיתי הוא להנציח את הארוע (שיעולו היבש וקיצר נשימתו) במצלמת וידאו כדי שאוכל להראות לרופאה בבוקר (בהנחה שלא אלך לבית חולים) את המצב שבו הוא היה שרוי. הבנתי בגלל שיעולו היבש , כאב הגרון שלו וקוצר נשימתו שצריך ל"עסות" את גרונו מבפנים כדי לפתוח את פתחי האיוורור שלו ואז רצתי לחדר ושלפתי גלולת "סטרפסילס" שתקל עליו את פעולת הבליעה. אחרי שמצץ את הגלולה החלטתי שאני מכין לו תה מחליטה של פרי הדר שמכיל ויטמין C ושייקל עליו את גם כן לבלוע תוך כדי בוסט של הויטמין למערכת החיסונית שלו ולבסוף עירבתי גם את סבתותי שלימדוני שכשמשהו משתעל צריך לעשות את ריאותיו בשמן (עדיף חם). רצתי שוב לחדר, שלפתי בקבוק שמן שהכיל תמציות אקליפטוס (דבר חכם בדיעבד שפתח את נחיריו ואפשר לו לנשום בחופשיות ואז הבנתי שהוא נושם באופן תקין) והתחלתי לעשות את האיזור העליון של גבו ואחכ עברתי לחזהו. מצבו השתפר פלאים והחלטתי שאיון צורך לנסוע לבית החולי. תוך פחות משעה התרופה עשתה את שלה והוא נרדם. הוא הזיע (סימון כללי טוב שמתרחש שינוי בגופו) והפסיק להשתעל. בבוקר הוא קם כמו אדם חדש כאילו לא קרא דבר בלילה הקודם ועכשיו אנחנו הולכים לרופאת הילדים שלו כדי שתבדוק ותאשש שאין שום בעיה נוספת שלא לקחתי בחשבון. אני שמח שלמדתי מהמקרה הקודם, לא איבדתי את עשתונותי והצלחתי לעזור לו. אגב כך גיליתי שאני ממש מאוהב בילד ושלמרות שאני כועס עליו לפעמים הכל מתגמד ומקבל פרופורציות אמיתיות במקרים כאלה.

מוניות אדומות

נהגי מוניות הם ללא ספק עם! בהונג קונג תמצא ערב רב של טיפוסים אבל יש להם משהו אחד במשותף - כולם מנסים להרוג אותך. נהגי המוניות ששואפים להרוג אותך עם הכנסך למונית שלהם חולקים שני סגנונות נהיגה: המהיר והאיטי. המהירים שבינהם נוהגים כמו מטורפים, חוצים רמזורים באדום, משוכנעים שכל דבר אחר על הכביש אין לו זכות קיום (הם היו מוכנים לדרוס את אמא שלהם כדי להביאך למחוז חפצך) ובעיקר הם מתחרים על התואר הנהג המבחיל כאשר הם מנסים לבדוק חוקי פיזיקה בסיסיים ואגב כך גורמים לך לבחילה בגלל ה- ג'י שמופעל על גופך בעודם לוקחים סיבובים במהירות יתרה. החצי השני (האיטיים) נוהגים כאילו היו זקנה בת תשעים שנוסעת בכבישי פלורידה (המדינה המועדפת על אלו שפורשים לגמלאות ורוצים להאריך ימים) תוך כדי לחיצות חוזרות ונשנות על הגז והברקס לסירוגין (אגב גם אלה גורמים לך לבחילות אבל מסוג אחר ולא אאריך כאן בתאורים למען יאריכו קוראי ימים ויהיה להם תיאבון) כך שנוצר הרושם אצל הצופה בהם מהצד שרק אתמול הם קיבלו רשיון ובנוסף הם מתחרים על התואר הנהג האדיב (כי כולם עוקפים אותם), הנהג הלא מגניב (כי אין להם מושג מה הם עושיםעם הטכנולוגיה שבידם וכל קשר בן המקום שביקשת להגיע אליו והמקום שאליו נזרקת לאחר נסיעה ארוכה הוא מיקרי בהחלט) והנהג הלא חביב (כי למרות שאתה מתאמץ מאוד להסביר להם בשפת אימם מה אתה רוצה, תמיד אין להם יכולת להבין והם כבר מוכנים לשלח אותך למחוז חפצך במונית אחרת). למרות ההיסטוריה שדאגה לבצע עבור עבדכם הנאמן את החלוקה הדיכוטומית הנ"ל, נתקלתי הבוקר בנהג מונית שלא נכנס לקטגוריות הנ"ל ,שהגדיל לעשות כפי שאתאר מיד ועל כן הפתיע אותי מאוד וזכאי ללא שום עוררין לתואר הנהג החביב, המגניב והאדיב ביותר שפגשתי בהונג קונג בארבע שנותי פה. אז סיפור שקרה כך קרה: עמדתי הבוקר בלובי של הבניין שבו אני מתגורר והייתי השני בתור לעלות על מונית (כן צריך פיס בחיים). הנהג שזכה לאותם שבחים עצר את רכבו קרוב אלינו, קידם את פנינו בחיוך ובברכת בוקר טוב, שאל בנימוס לאן נרצה לנסוע, הבין מיד את מבוקשי למרות שדיברתי באנגלית, הצדיע לנו ואמר בחגיגיות "שתהייה לכם נסיעה מהנה למחוז חפצכם", הסיע אותנו בבטחה למחוז חפצנו, לא גרם לנו לבחילות, חייך כשסיים את נסיעתו ולאחר ששלמתי לו חייך שוב וברך אותנו בברכה הבאה "שיהיה לכם המשך סוף שבוע טוב" והוסיף "הזהרו וקחו את הזמן שלכם ביציאה שלכם מהאוטו כי אני לא ממהר לשום מקום". הנהג הבוקר הוכיח שאפשר להיות מקצועי אדיב ומסביר פנים באותה עת ועל כן אני מודה לו על החוויה המתקנת ומקווה שאחיו הנהגים ילמדו ממנו ויחזירו את האמון לציבור הנוסעים.

פשר החלומות

הבוקר בחמש התעוררתי מחלום שבו אני מחליט לעזוב את בית הורי ולעבור לגור עם ידידי מ' שידוע בהעדפותיו המיניות למין הגברי (לפחות בחלום - במציאות הוא נשוי ואב לשניים). בתחילתו של החלום אני די נהנה מהסידור ולמרות שמעולם לא התלבטתי עם זהותי המינית (תמיד ידעתי שאני אוהב את בנות המין היפה - במציאות וגם בחלום), החלטתי לתת לקשר שלנו צ'אנס. את הדירה מ' חלק עם זוג בנות נחמדות שלא ראו בי איום גם כשהייתי מסתכל ארוכות לעברן כיוון שהייתי מסומן על ידן כשובב (בן זוגו של מ'). בחלום הקשר המיני בינינו מתפתח עד לנקודה הקריטית בה בן זוגי מבקש ממני להיפתח אליו תרתי משמע. בהתחלה חשבתי (ואולי קיוויתי) שהוא יאפשר לי להיות הדמות הגברית במערכת היחסים אבל עד מהרה הובהר לי שתפקידי יהיה אחר ואז התחילו להתהוות אצלי תהיות לגבי המשך הקשר בינינו. המשך החלום היה קצת מעורפל ולא ברור לי בדיוק כיצד המשיכו להשתלשל העניינים (אני רק זוכר אותו מפציר בי לנסות משהו אחר ולהפסיק אם זה יכאב) אבל אני כן זוכר שבאיזה שהוא שלב אחת הבנות שהבינה מה קורה (כלומר את חוסר רצוני לשתף עימו פעולה) פסעה לה לכיוון המקלחות המשותפות בעודה מגלה טפח רחב של ישבנה או פיטמה קטנה מדדיה. באותו הרגע הבנתי שהעדפותי המיניות מאוד ברורות ושאנני רוצה כלל להתנסות במשהו חדש ובאותו הרגע הקצתי מתרדמתי. את השינה שלי ושל אשתי קטע בכיו של בני שרצה להרוות את צמאונו ושנינו קמנו כדי להירתם למשימה. פסעתי למטבח וחזרתי עם בקבוק חלב ותוך כדי ערבובו מסרתי את הבקבוק לאשתי כדי שתמשיך להאכיל אותו כיוון שהייתי חייב ללכת לחדר השני שבו ישנו ילדינו האחרים כדי לטפל באחד מהם שהרגיש משופע ועל כן קיבל תמיסת פנדול כדי להוריד את החום. כיוון שאשתי ידועה ביכולתה לפרש חלומות, חזרתי לחדר שלנו ובעודה מאכילה את בננו, סיפרתי לה על החלום וביקשתי ממנה הסברים. אשתי בחוכמתה הרבה אמרה לי שהקשר למציאות הוא ההתלבטויות שלנו בנושא מקום המגורים והרצון שלנו לעזוב את הכאן והעכשיו (גם אם הוא טוב) כדי לחזור ולגור בארץ אחרת שאנחנו לא כל כך בטוחים שהוא המקום שאנחנו רוצים להיות בו ובסופו של דבר (סופו של החלום) מגיעה ההתפכחות האישית שלי/שלנו שכוללת את התובנה העיקרית שמה שיש לנו כאן ועכשיו הוא טוב ולכן כדאי לנו להיות מרוכזים בו במקום לחשוב שנים רבות מדי קדימה ולחיות את החיים לפי אמוציות שדואגות להזכיר לנו שאולי אנחנו עושים טעות. החמאתי לאשתי על יכולותיה ואפילו קנאתי בה קצת (היא בהחלט ניחנה באינטיליגנציה רגשית גבוהה ויכולת לחשוב מחוץ לקופסא ברבדים עמוקים ביותר) ועל כן שאלתי אותה למה אני לא מסוגל לחשוב כמוהה והיא טענה שזה בגלל שיש לי חשיבה של מהנדס (לוגית וקונקרטית) ולכן חשיבתי מקובעת מדי ולא מסוגלת לפרוש כנפיים ולעוף לעבר הדרור. למזלי יש לי את אשתי כדי לאזן אותי ולפרש עבורי את פשרם של החלומות שלי ואני מאחל להרבה אנשים (גם ל מ' מהחלום) זוגיות כמו שיש לנו.