אם תנקה את הסביבה שלך, הסביבה תאפשר לך לחשוב בצורה נקייה ותזמין אותך לתפוס בשתי ידיים את מה שהחיים סביבך מציעים לך

הגעתי למסקנה שאני תקוע כי אני לא מסודר. איך אפשר להתקדם בהשגת היעדים אם השולחן שלך הוא שיקוף של החיים שלך? כיצד אפשר להשיג את המטרות שאני ממשיך לרשום על דפים לבנים אם יש ערימות של כביסה בכל פינה בבית? פתגם שאנני זוכר את מקורו אומר בתרגום חופשי שאם אתה תחייך אל אחרים הם ייחייכו אליך, העולם יראה לך יותר והחיים יחכייכו אליך ואני מוסיף שאם תנקה את הסביבה שלך, הסביבה תאפשר לך לחשוב בצורה נקייה ותזמין אותך לתפוס בשתי ידיים את מה שהחיים סביבך מציעים לך. אני די טוב בהצהרות ולכן מיד אמרתי לעצמי שבמקום ערמות הניירות, כלי הכתיבה, הבגדים שצריכים כביסה שזרוקים על הריצפה בחדר, הצלחות המלוכלכות ששוכבות בכיור ושאר מיני מזבלות סביב אתרים שונים בבית, אני אצור סביבה הרבה יותר מזמינה. אמרתי ועשיתי. ביום שישי האחרון תפסתי קריזה על עצמי ועל הילדים ומירקתי כל פינה בבית. הבית בהחלט היה מבריק ובאמת שיכולתי לחשוב בבהירות למספר רגעים. אשתי חזרה הביתה והיתה מאוד שמחה על היוזמה שלי. כמובן שכל הסיפור החזיק מעמד יום וחצי ולפני כמה ימים הבית חזר לסורו. שוב תפסתי קריזה על הילדים וצרחתי עליהם שאי אפשר יותר לחיות בצורה כזו ושאם הם לא יעזרו לנקות את הבית אני לא אעשה את העבודה שלהם ונחייה כמו חזירים בערמות של זבל. מוכרח להודות שהיית קצת קשה עם ילדי בן ה 8, 5 ו שנה וחצי ואחרי שנרגעתי קצת הבנתי שאם אני לא אשדר שאני מעוניין באמת שהבית יראה טוב הם לעולם לא יתרמו כתף להצלחת המשימה.

לחיות או לא?

לפני כמה ימים החלטתי שאני רוצה חופש לשעתיים, בנוסף רציתי לפגוש אנשים חדשים והאימייל שקיבלתי מהמתנ"ס המקומי בנושא קורס החייאה התאים לי כמו כפפה ליד. אחרי שתרמתי את תרומתי הצנועה לכלכה המקומית, הגעתי לקורס בשעה שנקבעה וחיכיתי ביחד עם המדריכים לאנשים נוספים שהבטיחו לפקוד את האירוע. המדריכים היו שמננמנים ומדושני עונג (מהדונאטס כנראה) וחשבתי לעצמי שהם לא הדוגמא הטובה ביותר לאנשים שצריכים לדבר על החייאה כי יש להם פוטנציאל גדול להיות מוצלים (מלשון להציל) ולא לתת החייאה לאחרים. אחרי שחיכינו כרבע שעה המדריכה הבינה שאף אחד לא יגיע והתחלנו את ההדרכה אני, בחורה נוספת ושני מדריכים - ממש הדרכה אישית. פלאי הטכנולוגיה גרמו לזה שהקורס הועבר בוידאו ואם לא הייתה בובה שהתאמנו עליה הקורס היה בהחלט יכול היה להיכנס לקטגוריה של הדרכה וירטואלית. בשלב מתקדם של ההדרכה, המדריכה ציינה שהקורס מתעדכן כל הזמן ובגירסה הבאה שלו כבר לא צריך לתת לאובייקט ששוכב הנשמה. לא הפסקתי לגחך שכן פתאום הבנתי שהמיתון פגע גם בניסיונות ההחייאה של הציבור שמינואר 2011 יקבל רק עיסויי חזה במקום קומבו של עיסוי והנשמה... לאן נגיע אני שואל?

פשר החלומות

התעוררתי הבוקר מחלום שאת תוכנו אני זוכר לפרטי פרטים ורציתי להעלות אותו על הכתב. בחלום אני מוזמן להיות מנצח של תזמורת בקטע מוסיקלי. אני עולה לבמה ומגלה שאין תזמורת, אני מתקדם לסוף הבמה וכשפני הרחק מהקהל אני מוצא במה קטנה עטופה קטיפה שחורה ואז אני מתופף עליה עם מקל מנצחים קטן - "הס" מוטל האולם. מצד שמאל של הבמה נכנס בחור צעיר ומבקש ממני להסיר את מפת הקטיפה השחורה מעל הבמה שזה עתה תופפתי עליה – לעיני ולעיני הקהל נגלה פסנתר כנף. הבחור הצעיר מבקש ממני לעזור לו לגרור את הפסנתר לקידמת הבמה. הבחור לובש גלימה שחורה עם צאוורון אדום (כמו של דרקולה), הוא מתיישב לנגן ואז אני רואה שהיד השמאלית שלו נראת כמו גירסה אלגנטית ופחות מאיימת של פרדי קרוגר – מן תותב כזה במקום אצבעות... הבחור מתחיל לנגן ואז באמצע הקטע עולה מתוך הפסנתר תורן של ספינה ומתוך התורן נפרש מפרש בצבע אדום והרוח באולם מטלטלת את הספינה המדומה עד שהיא שוקעת. למרות הדראמה שמתחוללת על הבמה, הפסנתרן ממשיך לנגן. שהפסנתרן מסיים את הקטע הקצר עולה לבמה לא אחר מאשר ווייל פרל (השחקן המוכשר שאת קולו אפשר לשמוע בסרט האנימציה שנקרא "מוח על" (בתרגום חופשי). השחקן שואל את הפסנתרן האם יש לו עוד קטע לנגן והוא אומר שלא. ווייל מחייך בשובבות ואומר שאי אפשר לאכזב את הקהל ששילם כרטיס מלא להופעה שלמה והוא מציע שהוא ישיר שיר ואני אתלווה אליו. ווייל מתחיל לשיר שיר באנגלית ואחרי שורה הוא מסמן לי לחזור אחריו. אני עושה את מה שהוא מבקש ממני בהצלחה במספר השורות הבאות (רובן קצרות) ואז מגיעה שורת המחץ הארוכה מדי ואני מתבלבל, שוכח את הטקסט ומתחיל לצחוק. השיר מופסק ואני מתנצל. הקהל מריע והמופע מסתיים. בסיום המופע אני הולך אל מאחורי הקלעים ולחץ את ידו של הפסנתרן שמספר לי שהשיר שהוא ניגן ושר הושפע מפנטום האופרה. באותה הזדמנות אני לוחץ את ידו של ווייל ואז מופיעה סלבריטאית גוצה חמודה שמופיעה בערוץ הילדים שכרגע אני לא זוכר את שמה. אני אומר לה ולווייל שהתבלבלתי בשורה הארוכה בגלל שהפסקתי להתרכז בשיר והבטתי בה. היא מחייכת. אני אומר לגוצה שאני די טוב בשירה מול ילדים ומבקש צ'אנס נוסף להופיע לצידה בעתידה. היא מחייכת שוב ומהנהנת בראשה. אני יוצא מהעולם ורואה כמה פרצופים מוכרים (נדמה לי שהם הורים של ילדים שבני הלך איתם לבית הספר בהונג קונג). אני יוצא מהמבנה ופוגש את אשתי שמספרת לי שהיה לה עוד יום "מגעיל" בעבודה. אנחנו צועדים בחוץ ומנהלים שיחת חולין דבילית על מזג האוויר ושואלים את עצמנו איך זה יתכן שספטמבר הוא כזה לח, גשום וחם.

ואני שואל את עצמי עכשיו כשאני כבר ער - "מה היה אומר עלי פרויד?"

פירצה קוראת לגנב

היה קריר בבוקר ומשום שגילחתי את פדחתי יום קודם לכן, חבשתי כובע מצחייה אדום לראשי וכדרכי בקודש לקחתי את הילדים לבית הספר. כהרגלי אני לא לוקח מפתח ובונה על כניסה מהמוסך בעזרת הקוד של מערכת האזעקה. אתמול חזרתי, פתחתי את הבית עם הקוד אבל שומו שמיים, הדלת שמחברת את המוסך לבית היתה נעולה מבפנים ואני נשארתי בחוץ. חשבתי על האופציות שעומדות לרשותי, הראשונה לנסוע כחצי שעה לכל כיוון כדי לקחת את המפתח הרזרבי מאשתי, השנייה לקרוא למנעולן והשלישית לפרוץ לתוך ביתי שלי. בדיעבד טוב שלא נסעתי לאשתי כי לא היה לה כלל מפתח ובן האופציה השנייה לשלישית בחרתי באתגרית יותר. העלתי במוחי סדרת סרטי פעולה שצפיתי בהם בעבר והאמנתי שאני יכול לשבור את הדלת - הפעלתי על הדלת כוח, רצתי אליה, קפצתי עליה אבל זו לא זזה לשום מקום. חשבתי לעצמי שאני לא יכול לגרום לבית יותר מדי נזק שכן למחרת אנחנו צריכים לנסוע לכמה ימים והבית ישאר ריק ופרוץ ולא אספיק לתקן את הפירצה - ואם תהייה פירצה יותר מסביר שהיא תקרא לגנב ולצערנו, גנב שקוראים לו מגיע! אחרי שהבנתי שעם הדלת אין לי סיכוי עברתי לחלונות. נזכרתי שחלק מהחלונות בקומה העליונה לא סגורים ואם אמצא דרך להגיע אליהם אוכל להיכנס הביתה. חשבתי להסיע את הרכב ולעמוד עליו אבל אמדתי את גובהו והוא נראה לי נמוך. נותרה רק אופציה אחת. חלון השרותים האחורי. כיוון שעבדכם הנאמן "מלא במקומות הנכונים" (בלשון העם "שמנתול"), במבצע צבאי נועז, שלמתבונן מהצד עשוי היה להיות הרושם שאני פורע חוק שצריך להזמין את כוחות הביטחון לטפל בו, התחלתי לפרק את החלון לגורמים כדי להרחיב את הפתח. עסקתי במלאכה דקות רבות בעודי חובש את כובע המצחייה ומהדק אותו לראשי מפאת הצינה. אחרי כמה רגעים השתחלתי פנימה ומצאתי את עצמי בתוך ביתי שלי. שמחתי היתה גדולה מאוד שלא נכנעתי למצב ולא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו אדם מהישוב היה עובר במקרה ורואה אותי מבצע את מה שביצעתי וקורא למשטרה.