פירצה קוראת לגנב

היה קריר בבוקר ומשום שגילחתי את פדחתי יום קודם לכן, חבשתי כובע מצחייה אדום לראשי וכדרכי בקודש לקחתי את הילדים לבית הספר. כהרגלי אני לא לוקח מפתח ובונה על כניסה מהמוסך בעזרת הקוד של מערכת האזעקה. אתמול חזרתי, פתחתי את הבית עם הקוד אבל שומו שמיים, הדלת שמחברת את המוסך לבית היתה נעולה מבפנים ואני נשארתי בחוץ. חשבתי על האופציות שעומדות לרשותי, הראשונה לנסוע כחצי שעה לכל כיוון כדי לקחת את המפתח הרזרבי מאשתי, השנייה לקרוא למנעולן והשלישית לפרוץ לתוך ביתי שלי. בדיעבד טוב שלא נסעתי לאשתי כי לא היה לה כלל מפתח ובן האופציה השנייה לשלישית בחרתי באתגרית יותר. העלתי במוחי סדרת סרטי פעולה שצפיתי בהם בעבר והאמנתי שאני יכול לשבור את הדלת - הפעלתי על הדלת כוח, רצתי אליה, קפצתי עליה אבל זו לא זזה לשום מקום. חשבתי לעצמי שאני לא יכול לגרום לבית יותר מדי נזק שכן למחרת אנחנו צריכים לנסוע לכמה ימים והבית ישאר ריק ופרוץ ולא אספיק לתקן את הפירצה - ואם תהייה פירצה יותר מסביר שהיא תקרא לגנב ולצערנו, גנב שקוראים לו מגיע! אחרי שהבנתי שעם הדלת אין לי סיכוי עברתי לחלונות. נזכרתי שחלק מהחלונות בקומה העליונה לא סגורים ואם אמצא דרך להגיע אליהם אוכל להיכנס הביתה. חשבתי להסיע את הרכב ולעמוד עליו אבל אמדתי את גובהו והוא נראה לי נמוך. נותרה רק אופציה אחת. חלון השרותים האחורי. כיוון שעבדכם הנאמן "מלא במקומות הנכונים" (בלשון העם "שמנתול"), במבצע צבאי נועז, שלמתבונן מהצד עשוי היה להיות הרושם שאני פורע חוק שצריך להזמין את כוחות הביטחון לטפל בו, התחלתי לפרק את החלון לגורמים כדי להרחיב את הפתח. עסקתי במלאכה דקות רבות בעודי חובש את כובע המצחייה ומהדק אותו לראשי מפאת הצינה. אחרי כמה רגעים השתחלתי פנימה ומצאתי את עצמי בתוך ביתי שלי. שמחתי היתה גדולה מאוד שלא נכנעתי למצב ולא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו אדם מהישוב היה עובר במקרה ורואה אותי מבצע את מה שביצעתי וקורא למשטרה.