הסטנדרטים שלי

אחד הדברים שיכולים להרוג אותי הוא המתנה ויותר גרוע מזה, המתנה לדברים שאין לי שליטה עליהם. כשקורים כאלו דברים, אני מוצא את עצמי מתחיל להריץ כל מיני תסריטים שבהם אני בד"כ מאשים את עצמי על אינפוט גרוע (עבודה גרועה למשל) שלי שבעטייה, הצד השני בחר להשהות את תגובתו או לא להגיב בכלל שמחזק עוד יותר את הצורך שלי לפתח תסריט עגום יותר שבו באמת לאינפוט שלי אין שום ערך. כשדבר כזהקרה והתגובה של הצד השני מתעכבת, אני מנסה לשבור את מעגל ההמתנה אפילו במחיר של פגיעה עתידית ביחסים או במקור רווח ולרוב מצטער על מה שעשיתי כי אני מבין היום שהבעיה היא אצלי ולא אצל זה שעשיתי אצלו ונטילציה. כדי להדגים את המצב אספר סיפור קטן ואמיתי. לפני שבועיים היה לי ססשן של צילום עם לקוחה ולמרות שהתכוננתי למפגש בן אם בהכנת הציוד ובן אם בקריאה והתבוננות בתמונות שכמותם תיכננתי לצלם, המפגש עצמו ותוצאות העבודה שלי לא עמדו בציפיות שלי והגדרתי אותו בינוני מינוס. הלקוחה ביקשה לקבל כמה תמונות באופן דחוף כדי לפרסם אותם בעיתון ואת שאר התמונות שלה ושל שותפיה במועד מאוחר יותר. עבדתי לא מעט שעות על התמונות שלה ושלחתי לה אותם במועד שקבענו. לא קיבלתי מממני שום תגובה. אחרי שבוע שלחתי לי אימייל נוסף שבו ביקשתי ממנה להתייחס לבקשתי אבל גם הוא לא זכה לתשובה. מיד הרצתי תסריט שהיא פשוט לא אהבה את מה שעשיתי ושלא היה לה נעים לחזור אלי. ככל שנקפו הימים, התסריט נעשה מוחשי יותר ויותר ובשלב מסוים נגעלתי מהתמונות שצילמתי. בוקר אחד, אחרי יותר מעשרה ימים מאז האימייל הראשון, התיישבתי מול המחשב וכתבתי לה אימייל בזו הלשון: "אני לא מבין מדוע לא חזרת אלי זאת למרות שהשתמשת באחת מהתמונות ששלחתי. לאמר לך את האמת, אין לי מוטיבציה לעבוד על התמונות האחרות ואני גם לא הולך לגבות ממך כסף תמורת עבודתי. אנא התייחסי למה שעשיתי עבורך עד כה כמתנה. אם תרצי לדבר איתי תתקשרי לנייד. בכנות, נ' ". היא חזרה אלי מיד ואמרה משהו כמו: " אני מתנצלת אם פגעתי בך, לא הייתה לי כוונה כזו, אני מעוניינת בשרותיך רק שהייתי עסוקה מדי מכדי לחזור אליך. אנא צור איתי קשר". חזרתי אליה באימיל לקוני שאומר " אוקיי, הבנתי ואני מקבל את ההסבר שלך, אחכה לאינפוט ממך לגבי ההמשך". עד רגע זה אני לא ממש יודע אם באמת לא היה לה זמן או שהיא באמת לא אהבה את מה שעשיתי. עד כמה שזה נשמע לא מעודד, מתוך הכרותי עם עצמי, אני נוטה להאמין שמדובר באופציה השנייה דווקא. סביר שהתמונות לא היו כל כך נוראות כפי שאני ציירתי זאת אבל סביר גם שהתמונות לא הדהימו אותה במיוחד שכן היא הייתה יוצרת קשר כלשהו או לפחות מודה על מה שעשיתי עבורה עד כה. בלי קשר לבחורה הזו, פנתה אלי בחורה אחרת וביקשה שאצלם את חתונתה. הרגשתי שזה קצת גדול עלי בכמה מידות ואפילו אשתי אמרה שהיא לא בטוחה שהייתה שמה בידי כזו אחריות אם היה מדובר בחתונתה. זה לא שהיא לא מאמינה בי וביכולות הצילום שלי ... היא רק טענה שאם היא הייתה הכלה היא הייתה בודקת אופציות נוספות לפני שהיא לוקחת משהו שאוהב מאוד צילום אבל שאין לו ניסיון רב מדי בארועים ופורטרטים. למרות הדעה של אשתי, חזרתי אל אותה בחורה וקבעתי איתה מועד שבו נוכל להיפגש שבו אראה לה כמה מהתצלומים שלי כדי שתתרשם. הכנתי ערב קודם את התמונות שחשבתי שיעשו עליה רושם טוב ואז נפגשנו. הייתי איש מכירות מצויין ושיווקתי את עצמי בצורה יוצאת דופן כך שבסוף הערב היא כמעט חתמה על צ'ק. אמרתי לה שלפני שאני נותן להם תג מחיר אני מציע שנעשה סט צילומים קצר ללא התחייבות מצידם שבו הם יבדקו אם אני מתאים להם ואני אבדוק אם יש כימיה והם מתאימים לי. שניהם הסכימו וקבענו לדבר אחרי סוף השבוע. שבוע עובר ואני לא מקבל מהם שום פנייה. אני יוזם קשר ומבקש בהודעה קולית שהם יחזרו אלי כדי לתאם יום. שבוע נוסף חולף ואין תגובה. בשלב הזה אני מתחיל לבנות תסריט שהם לא בטוחים בכדאיות העיסקה ושבגלל שלא נעים להם הם ירדו מהפרק וניסו לרמוז לי (דרך אי החזרה להודעותי) שאני צריך לרדת מן העיניין. גם האימייל אליה לא אחר להגיע. התשייבתי מול המחשב והודעתי שצץ משהו חדש ושאני לא יכול להתחייב לצלם בחתונה ולכן אני מציע שיחפשו משהו אחר. סיימתי במזל טוב. האימייל שלה הגיע דקה אחרי. היו בו שתי מילים. "תודה רבה". שקיבלתי את האימייל חשתי כאילו ירדה לא אבן מהלב. במילים אחרות התשובה הלקונית שלה חיזקה את תסריטי. הרגשתי שבעצם אני עזרתי לה למעשה לקבל החלטה ולאמר את האמת, שמחתי שככה נגמר הסיפור כי בינינו, לא רציתי ממש ליטול חלק בארוע. נשאלת השאלה אם אני מרגיש טוב בטווח הקצר ולמעשה בבחירות האחרונות שלי אני פוגע בי (בדימוי העצמי שלי) לטווח הארוך. אז לגבי החלק הראשון, אני אכן מרגיש שהוקל לי. לגבי החלק השני, ימים יעידו ואני מבטיח שאהייה כאן לספר לכן.