אל תבכה ילד ...

ביום ראשון האחרון נסעתי עם קבוצת הצילום שלי לעיר סינית דרומית בשם גואנדז'ו. האווירה היתה בסך הכל טובה ולמרות גשם הזלעפות (כן קשה לשלוט באביזרי הצילום כשאתה מחזיק מטריה ביד אחת ונחשולים של גשם שוטפים אותך בלי הפסקה) שמחתי שבחרתי לצאת לסיור. נסענו כמעט שעתיים לכל כיוון וכמעט ולא פציתי פה ... לא ניסיתי להיות אנטי-סוציאלי בכוונה אבל אודה שלא ממש ניסיתי להילחם בעצמי כדי ליצור חברויות עמוקות מדי. ברוב שעות הנסיעה וגם במהלך היום (תודה לאל שצילום הוא הובי יחידני) הייתי ספון בתוך עצמי ובדרך חזרה הרגשתי אפילו קצת בדידות בזמן שהקשבתי לצלילים נבחרים שבקעו לתוך אוזני השמאלית ממכשיר האיפוד שלי (שניגן מוסיקה רנדומלית) בעוד עין ימין קוראת בחוסר ריכוז בספר שהבאתי איתי. חברי למסע הקצר היו יותר עליזים ממני, הם ניהלו שיחות קצרות על ענייני דיומה וצחקו. אוזני הפנויה הקשיבה לחלק משיחותיהם וכך למדתי שרובם פנויים, שהם בעלי סטטוס סוציואקונומי דומה ושהם נפגשים לעיתים יותר תכופות מחוץ למסגרת של חוג הצילום ומכאן המכנים המשותפים והבסיס לשיחותיהם אבל יכול בהחלט להיות שרובם פשוט יותר חברותיים ממני. בתקופה האחרונה צילמתי די הרבה והעליתי חלק מהחומר לאתר פליקר וכמו כולם קיוויתי לראות פידבקים. אנני יכול להגיד שכל מה שהעלתי לאתר היה שווה צפייה אבל חלק מהתמונות היו בהחלט נחמדות אבל למרות זאת לא היתה כל תגובה ובשלב הזה כבר התחלתי לפקפק ביכולת היצירתית שלי, בחוש הראיה אשר יודע לברור מידע מעניין, בחלק מיכולותי הטכניות לתפעל את ציוד הצילום (כאן אני מודע שיש לי עוד הרבה מה ללמוד) ובשילוב (השילוש הקדוש) בן כל הקודמים שמקבע את מה שרואה העין לתמונה. תוך כדי השיחות נוכחתי לדעת שהחברה גם העבירו ביקורת על חוסר הביקרות באתר פליקר (בקבוצה שלנו) ואחד מהם הגדיל לאמר שהוא מראה את התמונות לידידיו בפורומים אחרים, הם כמובן מתפעלים מאוד ואומרים לו להפוך למקצוען בתחום אבל הוא יודע שאם הפידבק לא מגיע ממשהו מנוסה בתחום הוא לא ממש שווה הרבה ואני נוטה להסכים איתו. אגב באותו היום הכעיסה אותי התנהגות של אחד ה"שותפי" למסע אבל לא ממש בא לי להזכיר את שמו ולדבר על מה שעשה ואסתפק בכך שאגדיר אותו כסוציומט... אגב, תחושותי בקשר אליו העצימו עוד יותר כשקראתי את הסיבה שהנ"ל כתב כתגובה לשאלה "למה הצטרפת לקבוצה?" ובתרגום חופשי, "החבר" כתב: "תצטרף לקבוצה, כל קבוצה , תתחבר, תהייה בן אדם ולא רק רוח רפאים מול מחשב". בכל אופן, הצילום באותו היום היה די אתגרי ורובנו התעסקנו בחיפושים של צלליות בתוך שלוליות של גשם... ניסיתי להיות מקורי יותר וחיפשתי משהו מעניין והעליתי בחכתי את התמונה שמצורפת למטה ובשונה מהקודמות שפירסמתי בפליקר, הפעם, התמונה זכתה ללא מעט מבקרים ולמספר לא מבוטל של תגובות. כיוון שאנחנו (עבדכם הנאמן חוטא באותו חטא קדמון) כל היום עסוקים במה אומרים עלינו ואיך אנחנו נראים, אנחנו שוכחים את עצמנו ומבטלים בנקלה חלק מיכולותינו ועל זה אני יכול פשוט לצטט את דברי של צ'ארלס הורטון קולי (סוציולוג) שאמר : "אני זה לא מי שאני חושב שזה אני, אני זה לא מי שאחרים חושבים שזה אני, אני זה מי שאני חושב שאחרים חושבים שזה אני".

אני עסוק?

אני לא בן אדם שאפשר להגדיר אותו כעסוק. ברוב זמני הפנוי אני סטודנט לתואר ראשון במדעי החברה עם דגש על חינוך מיוחד בגלל שבגילי המופלג החלטתי לעשות שינוי מקצועי ולהיות מורה. רשמית אני מוגדר כעקר בית המגדל את שני ילדיו (כן הרגבה גברים עובדים מקנאים בי). אשתי היא המפרנסת העיקרית ובשל העובדה שהיא מרבה לנסוע בעולם לרגל עסקיה, החלטנו כבר לפני 4 שנים בפורום משפחתי מצומם שאני אשאר בעמדת התומך ובאותה הזדמנות גם אנסה למצוא את עצמי - זה כבר סיפור ארוך שאשאיר לתכתובת נפרדת. בשאר הזמן בן הלימודים להורות אני מנסה לעסוק בתחביביו שכוללים נגינה בפסנתר וצילום. עד כאן רקע, עכשיו נדבר על משהו רציני יותר. חוק פרקינסון טוען שלכל אירגון יש נטייה לעלות במספר העובדים ללא קשר לכמות העבודה. החוק מסביר שבאירגונים בירוקרטיים, העובד יבצע רק מה שמוטל עליו אבל יראה מאוד עסוק ולכן תמיד יווצר הרושם שצריך עוד עובדים ואני מוסיף שאצל הפרט (בהנחה שהוא משתמש בכמות משאבים קבוע), נוצר הרושם שצריך יותר שעות או במלים אחרות כדי לסכם את החלק האקדמי של הדיון - תמיד לא יהיה לך מספיק זמן לבצע את מה שתיכננת ותבקש הארכה והאבסורד הוא שגם אם יתנו לך את אותה הארכה, עדיין לא תספיק לבצע את מה שתיכננת. ובכן למה אני מספר את זה? הקדמתי ואמרתי שאני לא מגדיר את עצמי כ"אובר" עסוק ובימים כתיקונם אני אפילו לא שם לב לכמות המשימות שאני מבצע אבל הבוקר פתאום קלטתי שלמרות שאני לא חושב שאני עמוס בעבודה (משימות הרי אי אפשר לקרוא לזה באמת עבודה) אני בעצם די עסוק. הבוקר אחרי שכבר כמה ימים אני מבטל בנימוס את הצעותיה של אשתי ללכת לרופא, קיבלתי על עצמי את המשימה לשנות את כל לוחות הזמנים שלי ולקבוע תור - כן נענתי להפצרותיה של אשתי כי ממש הרגשתי רע ויותר מזהחשתי רע נפשית כי גם בני הרגיש בדיוק כמוני וסביר שהדבקתי אותו. הסימפטומים הם לא כאלו נוראיים (קצת חום, שיעול ונזלת) אבל לא העזתי לקרוא לילד בשמו כי במקומותנו (הונג קונג) די נכנסו להיסטרייה בעקבות שפעת החזירים ולכן לא דיברתי עם אנשים על אותם תופעות עונתיות שלדעתי קורות בגלל חילופי מזג האוויר וההדלקות והכיבויים הבלתי פוסקים של המזגן בבית כדי לצנן את השרב ולהפיג את הלחות.הבוקר (או יותר נכון אתמול מאוחר בלילה) כשסוף סוף הרגשתי כמו משהו שמשאית גדולה של מק נכנסה בו הבנתי שאני צריך לעשות משהו בנידון כדי לא לסכן את תוכניות החופשה הקרובות. אז קודם כל קבעתי לבני ולי תור אצל רופא ילדים ורופא משפחה (בהתאמה), אחכ התקשרתי לבחורה שאחראית על סדרי ההסעות של בני לבית הספר כדי לאמר לה שבני לא יגיע היום, אחכ החזרתי SMS לאמא של חברו של בני וביטלתי את הפליי-דייט שקבענו לאחר הצהרים ואז התחלתי לחשוב למי אני בעצם צריך להתקשר (או לשלוח אימייל) כדי להסביר שהתוכניות המשותפות שלנו לימים הקרובים צריכים להתבטל בשל מחלתי אז ככה : קודם כל שלחתי מייל למורה לפסנתר כדי לבטל את השעור השבועי, אחכ שלחתי מייל אחר לחבר שתיכנן יום הולדת לאישתו והתנצלתי שלא ממש בא לי להדביק את כול באי המסיבה ולכן לא נגיע, אחכ דיברתי עם מכרה אחרת שאיתה אני מתנדב בארגון ללא מטרות רווח שעוזר למוגבלים ע"י תראפית רכיבה על סוסים (שוב התנצלתי בנימוס שלא אוכל להגיע היום וביקשתי שתסביר לחברה האחרים שלא אוכל להירתם למשימה הקדושה היום), אחכ התקשרתי לחברים שתיכננו לשחק איתם פוקר הערב וביטלתי את התוכניות הללו גם, אחכ התקשרתי ללקוח שאני עושה עבורו גיג צילום קטן (צילום מזון) וביקשתי לדחות את יום הצילומים לשבוע הבא בעקבות ההתפתחויות במחלתי, אחכ ביקשתי לבטל את הפגישות של יום שני שקשורות גם הם להתנדבות והפעם בבית ספרו של בני שבו אני עוזר לילדים שאינם דוברי עברית ללמוד את השפה ואחרון חביב (אני מקווה שזה לא יקרה) אבל אם המצב ימשיך להתדרד, אאלץ גם לבטל את תוכניות הצילום שהיו לי לסוף השבוע עם חברי לחוג הצילום בעיר סינית דרומית. אז עכשיו שאני קורא את הרשימה הארוכה של המשימות שביטלתי בשלושת הימים הקרובי אני שואל את עצמי - האם אני באמת לא כל כך עסוק. שכשאנחנו מרגישים טוב אנחנו לא ממש מודעים לקיומם של הדברים הפשוטים, אלה פשוט עוברים לידינו בלי שנשים אליהם לב ואנחנו קוראים לזה יום (תרגום לא טוב מאנגלית בעצם רציתי לאמר (we call it a day). .. אז יאללה, נסיים בנימה אופטימית ונייחל שרק נהייה בריאים ונחשוב שאנחנו לא עסוקים בכלל :-)

תפילה

אלוהי הכוחות החזקים, אני מתפלל שתתן לי את הכוח לא לרצות לשנות כל כך את העולם (וביחוד לא את בני) ובמקום להתכסח עם כולם (הרי ברור שאי אפשר לשנות סדרי עולם), הייתי פשוט רוצה לקבל אותו ואת הפרטים שדרים בו כפי שהינם. בתקופה האחרונה חזרתי להתנצח עם בני שהוא כמעט בן שבע. אני נורא רוצה לגרום לו להשתנות כי אני חש שהוא רפליקה שלי ולאת אחת אני מרגיש שהוא פשוט נוסע במסלול התנגשות ואם לא אגרום לו לסטייה קטנה הוא ימצא את עצמו באותו סרט שאני הייתי כוכבו הראשי במהלך רוב שנותי הבוגרות. כאן אני חייב מילת תודה לאדם הנפלא ביותר שפגשתי ושקוראים לו אשתי שאמרה לי בוקר אחד את המשפט הפשוט אבל הכל כך מורכב: "כך את עצמך בידים כי אני לא מתכוונת להיות כמו האמא שלך". היום והרבה בזכותה, אני יודע ואפילו מסוגל להסתכל לאחור ולהבין שאז לא התנהגתי כמו שצריך וגם לא העזתי לחיות חיים מלאים כי לא קיבלו אותי כפי שאני ובמקום, רצו שאחייה חיים של משהו אחר. להורי היה בראש איזשהו סקריפט די ברור על איך אני הופך להיות אחר (שונה מהם) אבל לצערם ולצערי, הפרדוקס הוא שככל שאתה רוצה שילדך יהיה שונה ממך (אבי לא רצה שאהיה פועל שחור כמוהו אלא הנדסאי אלקטרוניקה - טייטל יוקרתי דאז) ויחיה חיים מאושרים (כפי שאתה רואה ומבין אותם) יותר, הוא גדל בדיוק באותו מסלול שאתה לא ממש יעדת לו וחי את חייך או את חייו של משהו אחר שראית לנגד עיניך ב"יצור" שצריך להעתיק את חייו. כן כן, למרות ההתפתחות האישית שלי ולמרות תרומתה הגדולה של אישתי בנושא, אני נופל לא אחת לאותם מלכודות מסוכנות ובמקום לדבר על כישורי ויכולותי של בני כלומר במקום לראות את הצד החיובי והמלא של הכוס אני עסוק בלכתוב פה את מה שהוא לא . למרות שאני לא ממש אוהב את מה שאני עושה עכשיו אני מעלה את הדברים על הכתב כדי שיעזרו לי להשתנות ולהיות טוב יותר אז ככה ...לטענתי, בני לא פיתח עצמאות מספקת (אולי זה נובע מעצלנות וכניראה שגם מאובר פינוק), הוא לא תחרותי מספיק (הוא מרוכז בלהיות שטותניק ולהנות מהמשחק - מה רע בכך?), הוא נכנע בקלות (היום בבוקר הטריגר שהצית את ההתפרצות שלי היה העובדה שסרב שאשים לו טיפות אף כדי להקל על הצינון שלו - הוא ללא ספק מגדיר מחדש ו באופן שלילי את סולם כוח הסבל האנושי... ) והוא לא ממש אוהב לעבוד קשה כדי להשיג דברים ... הוא שאמרתי - רפליקה שלי! אני גדלתי בסביבה שלעולם לא יכלה היתה מסוגלת לייצר את אותם אלמנטים שהם הפכים לתאורים הנ"ל כי הורי גידלו אותי בסביבה סטרילית ,שמרו אותי ב"צמר גפן", פחדו שיקרה לי משהו(ההיתי חייב להתקשר כל הזמן כדי להודיע אם הגעתי ואיך היתה הנסיעה), לא נתנו לי לפתח דרך משלי, לא נתנו לי להתנסות ולא נתנו לי לכאוב מספיק כדי שאפתח סיבולת (האובר הגנה היתה בעוכרי הרבה שנים) ואני ברוב עוונותי הורשתי לבני כבר מגיל צעיר את אותה סביבת פיתוח ואם לא אשתי ,זו היה ממש שכפול גנטי של הסיטואציה שבא גדלתי אני עצמי. אני קורא ספר מקסים שמדבר על שינוי ובאחד מחלקיו הכותבת מזכירה פתגם הודי עתיק שאומר את הדבר הבא: "עדיף שתגשים את גורלך בצורה לא מושלמת מאשר שתחייה בצורה מושלמת את חייו של משהו אחר" ואני כל כך מסכים איתה הבוקר ומתפלל שיהיה לו את הכוח ליישם את התורה הזו.

איזה מכונה מופלאה!

אז כמו בכל שבוע, גם השבוע צפינו בפרק בסדרה האנטומיה של גרייס וכמו בכל שבוע אנחנו נהנים אבל לא מבינים איך מפיקי הסדרה מצליחים למצוא אמתלה חדשה כדי לדחות את נישואיהם של מרדית' וד'רק. הפרק השבועי לא היה שונה מהפורמט הרגיל של סדרת בית חולים דרמתית: היו פצועים - חלקם מתו ואחרים הצליחו לעשות את זה (תרגום מאנגלית לעברית מדוברת), היו אהבות - חלקן דעכו ואחרות פרחו, היו הגיגים פילוסופיים אופטימיים - חלקם התנפצו אל מול המציאות הקודרת והשאר שרדו ונאמרו בקול שקט ועמוק ע"י הגיבור התורני בסוף הפרק וכמובן איך אפשר לשכוח את מה שכבר אמרתי - אז גם בפרק הזה ברית הנישואין של שני כוכבי הסדרה נדחתה שוב! בסוף הפרק השבועי הגיבורים שכמעט מתחתנים מחליטים שלא לעשות זאת ונותנים את ההזדמנות למי שבאמת מגיע לו להתחתן כדי שאלו יוכלו לעמוד לפני כולם, להגיד כן, להשבע שהם ישארו ביחד עד שהמוות יפריד בינהם והפעם לא מדובר בקלישאה שכן עננת המוות אכן מעופפת מעל ראשה של איזי (בהירת השער עד הפרק הנוכחי כיוון שאז שערה נושר בגלל מחלת הסרטן והיא מחליטה לגלח את הפדחת) ובחיר ליבה אלכס (שנפרד לרגע מהאגוצנטריות שכה אפפה אותו עד עכשיו) באמת נישבע שהוא נוטל אחריות גם על חייה. אז אנחנו רואים את הפרק ביחד ומזילים דמעה (כן גם גברים בוכים ולא רק בלילה... אולי זה קשור לעובדה שאני אוהב פדיקור) מסונכרנת בדיוק מפליא כמו של שעון שוויצירי ואני לא מפסיק להתפעל מהגוף האנושי ובעיקר מהמוח והלב ושואל את עצמי הכיצד הוא מתיר לדברים כאלו לקרות? אז נכון שאנחנו מלווים את הסדרה כבר חמש עונות ונכון שרוב הדברים שקורים לגיבוריה נגזרים מהמציאות ונכון שאולי חווינו חוויות דומות ואנחנו נזכרים בהם אבל לעזעזל איך אפשר להסביר שהדמעה האמיתית והצביטה בלב נגרמות מבהייה (כי בשלב הזה הדמעה מכסה את העין ומסתירה לנו את הנוף) במכשיר שטוח שמריץ אל מול עינינו תמונות צבעוניות במהירות של 24 בשנייה? אני לא יכול שלא להתפעל עד כמה אנחנו מורכבים, עד כמה מה/מי שיצר אותנו היה מתוכחם, עד כמה הוא באמת התכוון שכל פיפס קטן במכונה הקרויה אדם יעשה את שלו ושהמכונה כולה תהייה משומנת מספיק כדי לייצר את כל זה - אני מצדיע! ומחכה בכליון עיניים לפרק הבא ... הרי איזי לא יכולה סתם ככה למות - אחרי הכל הסדרה, מצולמת בבית חולים לא? :-)

על תלבושות, משקפיים, שיער ועל פיליפנית אחת והכל בהונג קונג

אז יש כמה דברים אצל המקומיים שגורמים לך להרים גבה שאתה מסתובב ברחבותיה של העיר אפופת הפיח המגיע אליה מדרום סין ואולי הוא זה שגורם לתופעות שיפורטו בהמשך.

התלבושות של הגברים אבל בעיקר של הנשים מוציאות את האדם הנורמלי מאיזון ושלוות נפש שכה אפפו אותו עד ממש רגע לפני המפגש הגורלי עם עלמת החן או עלם החמודות מקומי בזמן שאתה עסוק חלך ממחשבותיך, חולפת על פניך בחורה מקומית ואתה לא יכול שלא לתהות האם מה שאתה רואה הוא חזיון שווא או שאתה טועה ומה שאתה רואה לנגד עיניך בכלל להיות מוגדר כאופנה ולהיות מפורסם בז'ורנלים צרפתיים המדוגמנים ע"י בר רפאלי. אחרי שראיתי לא מעט מוזריות אני מצאתי את עצמי אומר לעצמי כתגובה למארה העיניים את הדברים הבאים: "בחייאת אחותי היקרה, האם היום כשהתלבשת בבוקר שלפת בכוונה את המכנסים השחורות, גרבת מעליהם חצאית כסופה חצי שקופה, שמת על עצמך חולצה צהובה עם כפתורים משנות העשרים (הכוללים מלמלה לבנה), מעל לבשת מן עליונית בצבע בורדו, נעלת נעליים ורודות שטוחות עם פפיון, הושטת את ידיך אל עבר המדף הגבוהה של בגדי החורף בארון ושלפת מעיל בצבע טורקיז ובסוף אחרי שהתאפרת בכבדות ויצאת לשגרת יומך, הבטת במראה לרגע ואמרת : " ואללה אני נראית היום כוסית! "

השיער - הוא גם חוויה טראומטית. אתה מוצא בנות ובעיקר בנים עם תסרוקות שאפילו ידו הנאמנה של וידאל ששון בכבודו ובעצמו לא יכלו לעצב כי פשוט לא מלמדים את זה בשום בית ספר ובכל זאת קורים לזה אופנה. רוב התסרוקות לדעתי הם פרי יצירה של חשמל סטטי המשולב בברלנטין שאותו מורח על גבי שערו אותו אזרח תמים שבאמת חושב שהוא יראה קול. לא אחת שואל את עצמי אם עלם החמודות פשוט תקע את שתי אצבעותיו הימניות בשטקר שכזכור מייצר בהונג קונג 240 וולט ו הנ"ל קיווה שהטכנולוגיה (ששורפת פחם ומייצרם זרם) בשילוב עם איזה בודהא מקומי (שהוא מאמין בו ושאליו התפלל בבוקר) יעשו את המלאכה. אחי ואחיותי אנא הסתכלו שוב במראה לפני שאתם פוסעים לעיסוקכם וחשבו האם אתם יצירה שיכולה לשכון אחר כבוד במוזיאון שמציג אמנות פלסטית ורק אחרי שאתם עונים לעצמכם מבלי להסס לא אז צאו מהבית.

המשקפיים הם ללא ספק אביזר אופנתי חיוני אבל רוב המקומיים באמת זקוקים להם כדי לראות מה מתרחש סביב כי רובם פשוט חצי עיוורים - בינינו זה יכול באמת להסביר את שתי התופעות הנ"ל שלרוב עשויות לקרות בזמן שהם ללא משקפיים כי סביר שהם שמים את האביזר האופנתי רק לפני שהם יוצאים מהדלת פוקדים את הרחוב. אני טוען שהשילוב הקדוש של אופנה וצורך בראותי יוצר אצל המקומייים קומבינציות שלא ראיתי כמותם שנים הגורם להם לענוד על קצה אפם משקפיים שאלטון ג'ון בכבודו ובעצמו קנה אי שם בשנות השישים המאוחרות אחרת איך אתה יכול להסביר שבן אדם שפוי נכנס לחנות, משלם ממיטב כספו ודורש מהמוכר לעלות על כיסא, להושיט את ידו לעבר המדף השמאלי העליון ובמטוטא לשלוף משם מסגרת בצבע צהוב עם פרחים נוצצים בצבע ורוד???

הפיליפינית - ונשבע לכם שגם את השיחה ההזויה הזו שמעתי בהונגק קונג בעוד אני נוסע בטראם ועלמה צעירה ולא יפה במיוחד עולה באחת מהתחנות וזה הולך ככה:

"דגדגדגה דם דג דם דם תתה tuesday תה תהת הב הב ממממ דגדגדדגה ZAPATOS ... תרחבתודה בה דבה דבב דבבבד interview ... פהטקטטה קטא טקר ברבב צוקרי מוטולולולו פילפשובא (עצירה טקטית כדי לנשום) contract פררר פרה בב אתלוהו בברב גידידיד משקלוסורץ פיש קנטואלו בא משסבודי שצרא אההההה new employer פקזששששתהתהה בזגרובהלל ציקלמנו אספרנטרו ציקלופנטוסה אסרבליגנוה אלומו כושמוגמו SALAMAT".... וניתוק.

השיחה נראית כאילו היא לקוחה מתוך מפגשם הראשון של כוכבי סטאר-טראק עם חייזר אבל לא היא התרחשה בהונג קונג לנגד עיני ואני מוכרח להודות שהיא לא היתה זרה על כך שכן השפה הזו נשמעת בבתים רבים בהונג קונג שמעסיקים פיליפינית שללא ספק עושה את החיים הרבה יותר קלים. נכון אולי אנחנו לא מבינים את כל המילים ואת המבטא שנשמע כמו שילוב של ספרדית וערבית אבל אני יכול להבטיח לכם שכל תושב זר שמעסיק פיליפינית מסיק בעקבות השיחה את אחת משלוש האופציות הבאות:

• משפחה זרים עוזבת את הונג קונג והפיליפינית שמועסקת ע"י מחפשת מעסיק חדש
• הפיליפינית מאסה במעביד ומחפשת חדש כי הנוכחי מעביד אותה בפרך
• הפיליפינית מחפשת מעביד חדש כי הנוכחי מאס בשרותיה של זו הוא הודיע לה לאחרונה. אגב למעביד סיבות משלו אבל יכול להיות שאין לו יותר כוח ללבוש תחתונים מגוהצות או שהיא לחילופין מטריפה את דעתו באובססיביות שלה לנקיונות הכוללים אגב העלמת מסמכים חשובים לתוך מגרות אפילות שלא עולות על דעתך כשאתה צריך לשלם את חשבון החשמל.

אני לא הונג-קונגפוב; אני מאמין בסיסמה איש באופנתו יחיה כי אחרי הכל אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושלטון העם קובע את צו האופנה.אני גם לא רוצה להשמע מתלונן ולכן אסיים בדברים שבח כדי להיות פוליטיקאלי קורקט. הונג קונג היא קוסמופוליטית, יש בה קסם, כל אחד מוצא בה משהו ואני שמח שנפלה בחלקנו ההזדמנות להתגורר פה כדי לחוות את החוויה הזו ששמעתי גם על כאלה שמצהירים ואפילו מוכנים להשבע שאין מקום יותר טוב בעולם ואולי הם צודקים :-)

התפתחות החשיבה

אולי זה בעקבות קורס בפסיכולוגיה התפתחותית שאני לוקח ואולי סתם התחלתי לשים יותר לב לפרטים אבל אני מוצא את עצמי בזמן האחרון מתפעל מיכולות ובעיקר מהתפתחות שכלית/חשיבתית של ילדים ולהלן תאור קצר של שיחה שהייתה לי עם בתי בת הארבע הבוקר שכל כך מבהיר את יכולות הקליטה האינסופיות של הילדים, את יכולת הלימוד החבויה שלהם שבשלב מסוים כשיש טריגר הנעתי מתאיםהיא פשוט פורצת ומבתבטאת בהתנהגות שמציגה לכאלה שכבר יודעים ולכמוני את ההתפתחות ביכולות של בני אנוש. ובכן, כבר מספר שבועות שאני מתנדב בבית הספר של בני ועוסר לכמה ילדים שהם לא דוברי עברית לקרוא יותר טוב בעברית. לפני יומיים אמרתי לבני שביקרתי בבית ספרו בבוקר ועזרת לילד מסוים לקרוא יותר טוב בעברית ובתי ששמעה את השיחה שאלה אותי מדוע אני חא מגיע לבית ספרה. באותו רגע לא היתה לי תשובה בשלוף וסתם גימגתי משהו והבטחתי שאבוא לכשתהייה לי הזדמנות. הבוקר בתי מגיע אלי עם רשימת התלמידים בכיתתה (שחלקם דוברי עברית וחלקם הגדול לא) ואומרת לי שכעת חיה היא תגיד לי מי מדבר אנגלית ומי לא ... שיתפתי איתה פעולה למרות שלא הבנתי ממש למה היא עושה את זה ואחרי מספר דקות שבהם היא עוברת על כל השמות ומפרידה בן דוברי האנגלית לדוברי העברית בדיוק מפליא כשלעצמו, היא פונה אלי באנגלית ואומרת : נו עכשיו שאתה רואה שיש כל כל הרבה דוברי אנגלית בכיתה שלי, האם עכשיו תוכל לבוא אלי לבית ספר כדי לעזור גם להם? נו מה יש להגיד על זה אם לא פלא ....? כן כן , אני מודה שגם לאנשים כמוני שלא מאמינים בגורם אלוהי ומנסים להסביר תופעות בעזרת הגיון ומדע ... ,כן גם אנחנו לפעמים מאמינים שיש סדר ויד מכוונת ביקום ושדברים לא קורים מעצמם - הדבר הכי מדהים הוא שאותו כוח מאגי חשב על הכל, תיכנן את הכל וגם מוודא שהדברים אכן מתקדמים לפי התוכנית.

לגו

נשבע לכם שראיתי היום בדוכן בשוק את הלגו שהיה לי כשהייתי ילד. טוב אז כמו שאתם כבר יודעים, היה לי רק לגו אחד שהכיל מעט חלקים וכמו שכבר ציינתי לא משנה איך הייתי מסובב אותו ולא משנה כמה שהשתדלתי להיות יצירתי (כנראה לא מספיק), תמיד הייתי חוזר לתצורה של בית עם שתי חלונות, דלת אחת, רעפים בצבע אדום ושני עצי ברוש ירוקים שמונחים אחר כבוד משני צידי הבית שגדר לבנה יצוקה מפלסטיק מקיפה אותם. אגב בסוף כל משחק באותם פיסות לגו (אם בכוונה או שבדרך המקרה) תמיד הלגו חזר לתצורת הבית ותמיד הוא הונח על הספריה כי בבית רומני לא משאירים לגו מפוזר - בטח שלא בחוץ אבל גם לא מפורק בקופסא. אז היום בשוק אחרי שגיליתי את אותה קופסת לגו שמכילה את אותם פריטים, כמעט התפתתי לקנות אותה לבני בכדי לסגור מעגל אבל בסוף הרמתי את הקופסא וחייכתי לעצמי ופתאום הבנתי שאני המשכתי לנהוג באותה המסורת גם בחיי הבוגרים וגם אחרי שנולד בנ הוחל משחק בלגו להנאתו. בכל פעם כשקנינו לבני לגו, האמינו לי שקניתי די הרבה כדי להשקיט את המצפון (שחלילה הוא לא יסבול מאותם סינדרומים של חוסר בגירויים שאני חוויתי ושהשפיעו ומשפיעים עלי עד עצם היום הזה), הרכבנו בדיוק לפי ההוראות והנחנו על המדף. בכל פעם שרצה לשחק בלגו הרשיתי לו לפרק אותו אבל בכל פעם בתום המשחק, דאגתי לחזור לתצורה המקורית ולהציב את המוצר המוגמר על המדף כאילו היה חלק ממוצג מוזיאוני. יום אחד בני שיחק עם ספינת לגו שקנינו (שהיו לה 897 חלקים שבדם יזע ודמעות הרכבתי בעצמי) והיא נפלה מידיו והתפרקה למאות רסיסי. לא היתה לי שום כוונה באותו הרגע להקדיש 6 שעות נוספות והבטחתי לעצמי שלא ארכיב אותה יותר אלא אאפשר לו רחמנא ליצלן לשמור בקופסא את אותם חלקים ואז לכשירצה להיות יצירתי , יפתח מדי פעם את הקופסא וישתעשע לו להנאתו בחלקים השונים שיכולים לבנות (זה היה עבורי גילוי מסעיר) במקום ספינת פיראטים דברים אחרים כמו חללית, מגדל ואפילו בית שלא צריך לעמוד בסטנדרטים נוקשים של אדריכלות (במילים אחרות אפשר לבנות בית מספיק טוב גם אם אין לך את כל חלקים, גם אם לא כתבת לפני את כל התוכניות וגם במחיר שהוא לא מושלם עם שלושה מפלסים ושתי מרפסות כמו שיש לשכן). התובנה שלי היום אחרי שראיתי את אותו לגו מפורסם היתה : הסיבה שתמיד בניתי בית היא פשוטה - דעתי היתה מקובעת מדי ולא אפשרה לי לחשוב מחוץ למסגרת, לעשות דברים מהבטן ולהיות יותר יצירתי ובמילים אחרות במקום לשחק יותר הייתי עסוק בלחפש פתרונות פרקטייםכי בחיים חייבים להסתדר... לא עוד אני מסיר את הלוט ונותן לעצמי ולא פחות חשוב לילדי את דרור ליצור!