אני עסוק?

אני לא בן אדם שאפשר להגדיר אותו כעסוק. ברוב זמני הפנוי אני סטודנט לתואר ראשון במדעי החברה עם דגש על חינוך מיוחד בגלל שבגילי המופלג החלטתי לעשות שינוי מקצועי ולהיות מורה. רשמית אני מוגדר כעקר בית המגדל את שני ילדיו (כן הרגבה גברים עובדים מקנאים בי). אשתי היא המפרנסת העיקרית ובשל העובדה שהיא מרבה לנסוע בעולם לרגל עסקיה, החלטנו כבר לפני 4 שנים בפורום משפחתי מצומם שאני אשאר בעמדת התומך ובאותה הזדמנות גם אנסה למצוא את עצמי - זה כבר סיפור ארוך שאשאיר לתכתובת נפרדת. בשאר הזמן בן הלימודים להורות אני מנסה לעסוק בתחביביו שכוללים נגינה בפסנתר וצילום. עד כאן רקע, עכשיו נדבר על משהו רציני יותר. חוק פרקינסון טוען שלכל אירגון יש נטייה לעלות במספר העובדים ללא קשר לכמות העבודה. החוק מסביר שבאירגונים בירוקרטיים, העובד יבצע רק מה שמוטל עליו אבל יראה מאוד עסוק ולכן תמיד יווצר הרושם שצריך עוד עובדים ואני מוסיף שאצל הפרט (בהנחה שהוא משתמש בכמות משאבים קבוע), נוצר הרושם שצריך יותר שעות או במלים אחרות כדי לסכם את החלק האקדמי של הדיון - תמיד לא יהיה לך מספיק זמן לבצע את מה שתיכננת ותבקש הארכה והאבסורד הוא שגם אם יתנו לך את אותה הארכה, עדיין לא תספיק לבצע את מה שתיכננת. ובכן למה אני מספר את זה? הקדמתי ואמרתי שאני לא מגדיר את עצמי כ"אובר" עסוק ובימים כתיקונם אני אפילו לא שם לב לכמות המשימות שאני מבצע אבל הבוקר פתאום קלטתי שלמרות שאני לא חושב שאני עמוס בעבודה (משימות הרי אי אפשר לקרוא לזה באמת עבודה) אני בעצם די עסוק. הבוקר אחרי שכבר כמה ימים אני מבטל בנימוס את הצעותיה של אשתי ללכת לרופא, קיבלתי על עצמי את המשימה לשנות את כל לוחות הזמנים שלי ולקבוע תור - כן נענתי להפצרותיה של אשתי כי ממש הרגשתי רע ויותר מזהחשתי רע נפשית כי גם בני הרגיש בדיוק כמוני וסביר שהדבקתי אותו. הסימפטומים הם לא כאלו נוראיים (קצת חום, שיעול ונזלת) אבל לא העזתי לקרוא לילד בשמו כי במקומותנו (הונג קונג) די נכנסו להיסטרייה בעקבות שפעת החזירים ולכן לא דיברתי עם אנשים על אותם תופעות עונתיות שלדעתי קורות בגלל חילופי מזג האוויר וההדלקות והכיבויים הבלתי פוסקים של המזגן בבית כדי לצנן את השרב ולהפיג את הלחות.הבוקר (או יותר נכון אתמול מאוחר בלילה) כשסוף סוף הרגשתי כמו משהו שמשאית גדולה של מק נכנסה בו הבנתי שאני צריך לעשות משהו בנידון כדי לא לסכן את תוכניות החופשה הקרובות. אז קודם כל קבעתי לבני ולי תור אצל רופא ילדים ורופא משפחה (בהתאמה), אחכ התקשרתי לבחורה שאחראית על סדרי ההסעות של בני לבית הספר כדי לאמר לה שבני לא יגיע היום, אחכ החזרתי SMS לאמא של חברו של בני וביטלתי את הפליי-דייט שקבענו לאחר הצהרים ואז התחלתי לחשוב למי אני בעצם צריך להתקשר (או לשלוח אימייל) כדי להסביר שהתוכניות המשותפות שלנו לימים הקרובים צריכים להתבטל בשל מחלתי אז ככה : קודם כל שלחתי מייל למורה לפסנתר כדי לבטל את השעור השבועי, אחכ שלחתי מייל אחר לחבר שתיכנן יום הולדת לאישתו והתנצלתי שלא ממש בא לי להדביק את כול באי המסיבה ולכן לא נגיע, אחכ דיברתי עם מכרה אחרת שאיתה אני מתנדב בארגון ללא מטרות רווח שעוזר למוגבלים ע"י תראפית רכיבה על סוסים (שוב התנצלתי בנימוס שלא אוכל להגיע היום וביקשתי שתסביר לחברה האחרים שלא אוכל להירתם למשימה הקדושה היום), אחכ התקשרתי לחברים שתיכננו לשחק איתם פוקר הערב וביטלתי את התוכניות הללו גם, אחכ התקשרתי ללקוח שאני עושה עבורו גיג צילום קטן (צילום מזון) וביקשתי לדחות את יום הצילומים לשבוע הבא בעקבות ההתפתחויות במחלתי, אחכ ביקשתי לבטל את הפגישות של יום שני שקשורות גם הם להתנדבות והפעם בבית ספרו של בני שבו אני עוזר לילדים שאינם דוברי עברית ללמוד את השפה ואחרון חביב (אני מקווה שזה לא יקרה) אבל אם המצב ימשיך להתדרד, אאלץ גם לבטל את תוכניות הצילום שהיו לי לסוף השבוע עם חברי לחוג הצילום בעיר סינית דרומית. אז עכשיו שאני קורא את הרשימה הארוכה של המשימות שביטלתי בשלושת הימים הקרובי אני שואל את עצמי - האם אני באמת לא כל כך עסוק. שכשאנחנו מרגישים טוב אנחנו לא ממש מודעים לקיומם של הדברים הפשוטים, אלה פשוט עוברים לידינו בלי שנשים אליהם לב ואנחנו קוראים לזה יום (תרגום לא טוב מאנגלית בעצם רציתי לאמר (we call it a day). .. אז יאללה, נסיים בנימה אופטימית ונייחל שרק נהייה בריאים ונחשוב שאנחנו לא עסוקים בכלל :-)