"קולי נעלם ליבי נרגש - בא לשכונה בחור חדש!"

ילדנו השלישי (אח של י' ושל מ') נולד לפני שלושה ימים והיום חזרנו איתו הביתה. השמחה רבה וכולם רוצים לעזור והילדים, הם בעיקר רוצים לגעת ולנסות את הצעצוע החדש. במהלך שהותה של אשתי בבית החולים ניסיתי ככל האפשר לאזן בן הרצון לעזור לה ול ת' שזה עתה נולד ומאידך גיסא להיות עם ילדי האחרים כדי שהמעבר לתקופה החדשה בחייהם תהיה חלקה עם זכרונות נעימים נטולי קנאה. את רוב הזמן בילית בבית החולים בגלל פריביליגיה ענקית שיש לנו שנקראת כ'. כ' היא נני שגרה איתנו - למעשה היא הרבה יותר מנני כיוון שהיא דואגת למשק הבית (הכולל כביסות, נקיונות, כלים והכנת אוכל) ועוזרת לנו לטפל בילדים ועוד הרבה דברים (עיין ערך פיליפינית בהונג קונג). אבל כפי שכבר ציינתי ניסיתי להיות עם ילדי הבוגרים ככל שהיה ניתן מה שכלל ארוחות משותפות ובילוי זמן איכות במשחקי ויי ובצפייה במבחר סרטי אנימציה שהם כל כך אוהבים. בערבים הייתי חוזר הביתה בסביבות תשע ובני היה מחכה לי. בכל יום הוא היה מחכה שאמלא משאלת לב נסתרת שלו שכללה שינה במיטה שלי וצפייה בסרט אנימציה שבדרך כלל ראה מוקדם יותר במהלך היום. כמובן שכל יום הגשמתי לו את המשאלה והוא החזיר לי חיבוק ואמר לי שאני האבא הכי טוב בעולם :-) את בתי היה קצת יותר קשה לרצות כי היא ביקשה להתלוות אלי לכל מקום שהלכתי אליו ומכיוון שהלכתי בעיקר לבית החולים היא כמובן הצטרפה אלי ברוב מסעותי לפיק של הונג קונג שדרך פתלתלה מובילה אליו וגורמת לנוסע להצטער שאכל את ארוחת הבוקר שלו כיוון שרוב הסיכויים שההנדיעה בדרך זו תסתיים בבחילה. תינוקי ת' הוא יצור מדהים והתרגשתי מאוד שיצא מבטן אמו. התרגשתי אף יותר כשאחזתי בו לפני יומיים כשבכה וגיליתי שיש לי את היכולת להרגיע אותו בנשיקות קטנות בעורפו תוך כדי זמזום של שיר עברי שכלל הרבה בסים. ת' מתקדם כמצופה, בסדר רנדומלי הוא אוכל, מחרבן, משתין, ישן, בוכה, עושה גראפס שדופקים לו על הגב, מסתכל על הסביבה בעינייים בוחנות ולופת את אצבעך אם אתה נותן אותה בידו הקטנה. בזכות קורס שאני לוקח בפסיכולוגיה התפתחותית למדתי להעריך את כל הדברים הקטנים הללו ולא לקבלם כמובן מאליהם ולא היה שמח ומאושר ממני שראיתי את כל הנ"ל מתרחש מול עיניי. בן אם אתה אדם מאמין ובן אם אתה לא מוכרחים להודות שהדברים הללו מופלאים ושיש איזשהו כוח מגי או אבולוציוני שדואג לסנכרן את כל המערכות ולייצר את אותם התופעות המרשימות שתארתי. אז הנה אני (אחד שמעיד על עצמו כמי שלא ממש יודע לעשות מולטי-טסקינג) מוצא זמן, יושב כאן בסלון וכותב את הדברים הללו כשבני הגדול משחק מולי בקונסולת הויי, בני הקטן שוכב בעריסה לאחר שלגם ארוחה דשנה ממחלבותיה של אמו בעוד אימו ירדה לסופר ביחד עם בתנו כדי לרכוש מצרכים לקראת בואם של הוריה - ואין מאושר ממני.

למסגר מחדש

למדתי מהורי שצריך לחסוך ליום אפרורי וגשום. הורי לא קראו מעולם עיתון כלכלי, הם לא היו בעלי מניות זהב בשום חברה ציבורית או פרטית, הם מעולם לא קיבלו אופציות מחברת היי-טק, הם לא סחרו במניות באופן סדיר (למעט פעם אחת במפולת של שוק המניות 1983 שבה הפסידו את כל כספי הפיצויים מתאונת דרכים מינורית שקרתה לי ) ורוב חסכונותיהם נוצרו ממשכרות חודשיות של פועל ופועלת שאתם יכולים לשער בנפשכם שלא היתה גבוהה במיוחד. הורי לא היו נוטלי סיכונים, גם לא סיכונים מחושבים ולדידם, את החסכונות שנצברו בדם יזע ודמעות אין לסכן סעבור שום הון שבעולם. זו הסביבה שבה גדלתי והקורא הנבון יכול לשער שהמסקנה המתבקשת היא שמשנתי הכלכלית (הלא ממש סדורה) היא מאוד קונסרבטיבית ונטולת סיכונים. בשונה מהורי אני עוקב אחרי מה שקורה בשוק ההון וגם משקיע בו לעיתים קרובות אבל בדומה להורי אני משקיע באופן מאוד סולידי ושהאדמה קצת רועדת תחתי אני ממהר ללחוץ על ההדק ומשחרר את הניצרה מההשקעה התורנית לטובת המצע הרך והעדין (תחת המזרן) כדי שלפחות לא אפסיד (כמובן שהכסף מפסיד גם באפיק הזה בשל השחיקה בערך המטבע הנובעת מעליית מחירים איפנלציונית). כבר הזכרתי בעבר שאני מתרפק לא אחת על המשחק "מה היה קורה אילו" ובזכותו ולמרות שמשכנו את כספינו מקרן הצבי אני ממשיך לאחוז בתיק מניות וקרנות נאמנות וירטואליים שלאחרונה (אחרי משבר עולמי) מראה סימני התאוששות ו"סובל" מרגעי עדנה ואפילו מרוויח לא רע (כמובן שאלו לא רווחי) ולכן, בשבוע שעבר שיגעתי שוב את זוגתי (ואת עצמי) כיוון שטענתי שאני לא חושב שכדאי לסכן את מה שנשאר מהחסכונות שלנו (הרי אני קונסרבטיבי נטול סיכונים כמו הורי) ולחזור למשחק הרולטה המסוכן הקרוי שוק ההון אבל מצד שני סתרתי את עצמי מייד כשאמרתי לה שאנחנו לא ממש מכינים את עצמנו לפרישה עתידית ואם לא נשכיל להסתכן היום לא נרוויח בעתיד. למרות שאני מחשיב את עצמי בתור צלם חובב בעל טביעת עין חדה המסוגל למסגר בתוך עדשתו תמונות לא רעות בכלל, אני די נחשל שאני צריך למסגר מחדש חשיבה בתחומים שונים לרבות עניינים פיננסיים. זוגתי יכולה לנתק על נקלה רגש ממחשבה והדבר מאפשר לה למסגר מחדש מצבים וכך בעודי שוטח בפניה את טענותי הסותרות היא פשוט הציע בחוכמתה שאפסיק להתייחס אל החסכונות הללו כאל החסכונות היחידים שיש לנו וכך אוכל להשקיע אותם בצורה נבונה יותר, בצורה ריסקית יותר ולפרק זמן ארוך יותר (כרבע מאה עד גיל פרישתנו הצפוי הממשמש ובא) מבלי לחשוש שהימור אגרסיבי מדי יעלים את כספנו לעד. פתאום לאחר המסגור מחדש שביצעה עבורי זוגתי הרגשתי הקלה ובאותו היום התקשרתי בצעד בוטח לסוכן הפיננסי שלנו ונתתי לו אור ירוק להשקיע מחדש את מיטב כספנו בתיק אגרסיבי במיוחד. אין שמח ממני שהתמזל מזלי וזכיתי לבת זוג שמשלימה אותי ,שמסוגלת (בן שאר מעלותיה) לראות דברים באור אחר ומזווית אחרת וכך לעזור לי באופן אישי ולנו בתור משפחה לשים דברים בפרופורציות ולצלוח את ים המוץ כדי למצוא בו את גרגר השעורה.

מחמאות

אני אוהב מחמאות ולרוב זקוק (בעבר יותר היום פחות - למרות שאני עדיין נכנס באדיקות ולפעמים באופן די כפייתי מיד לאחר שאני מעלה תמונה לאתר פליקר כדי לבדוק האם אנשים מעריכים את האמנות שאני מייצר) לאישור של אחרים כדי לחזק את ביטחוני העצמי. בשבוע שעבר (באותו יום) קיבלתי שתי מחמאות ששימחו את ליבי ושבינינו גם בחלומות הרטובים ביותר שלי לא חשבתי לקבל. את הראשון קיבלתי מהמורה לפסנתר שלי בעקבות שיחה שהייתה לי איתה. אגב אני מזמן טוען שאני בר מזל כיוון שאני משלם למורה עבור שירות אחד - שעורי פסנתר - ומקבל שרותים נוספים - למשל: פסיכולוג ומרפא בעיסוק - בחינם. באותה שיחה המורה לפסנתר אמרה לי שהיא לא ממש מרוצה מהמקום שבו היא נמצאת באספקט של קריירה ושהייתה מאוד רוצה להורות במוסד אקדמי בתור מרצה מן המניין ובכך לשלב שתי אהבות שלה : הנגינה וההוראה ואגב כך לקבל את ההכרה של אחרים ולהנפיק סוף סוף כרטיס ביקור מכובד ומיוחל. עניתי למורה שאני יותר ממבין אותה וששנים רציתי כרטיס ביקור ולא העזתי להנפיק אחד כי לא ידעתי איזה מקצוע לרשום עליו - אפילו בשלב מסוין רציתי לכתוב את שמי ומתחת את התואר בן אדם. סיפרתי למורה שקראתי ספר שנקרא "לכל אדם יש שביל" שכתבה ד"ר אורניה יפה-ינאי ושאני מציע לה לקרוא אותו כיוון שאני מזהה אצלה תקיעות וחוסר תעוזה. המשכתי ואמרתי לה שאין לי ספק שהיא מוכשרת (הן באספקט האומנותי - שמעתי אותה מנגנת בקונצרט והן בפן הדידקטי - היא מצליחה להוציא ממני את המיטב), שהיא מדופלמת (יש לה דוקטורט במוסיקולוגיה) ושהיא יותר ממסוגלת להגשים את שאיפותייה אבל כדי לעבור ל"בריכה" של הגדולים" היא צריכה עזרה לעלות לקרש הקפיצה ואז דחיפה קלה כדי לקפוץ למים הצוננים ובכך להבטיח את התקדמותה. המורה לא הפסיקה להתפעל ממני ואז באה מחמאה מספר אחת: "אתה ידען, בקיא, זוכר ומסוגל לצטט רעיונות מספרים שקראת, אין לי ספק שקראת לא מעט ספרים בחייך". אמרתי יפה תודה (הורי חינכו אותי להיות מנומס), הסמקתי קצת ואחרי שהתעשתי סיפרת לה את האמת. אמרתי לה שרוב הידע שלי נרכש בשנים האחרונות, שלא ממש אהבתי לקרוא ספרים בתור ילד, שבבית שלנו לא היתה כוננית עם ספרים ושהורי לא סיפקו לי השראה להרחיב את אופקי כי הם בעצמם לא קראו ספרים. המחמאה השנייה באה ממורה לציור לשעבר שאיתה אני שומר על קשר. עם המורה נפגשתי מיד אחרי שעור הפסנתר והיא סיפרה לי על הטיולים שלה ושל בעלה בטיבט, על הציורים שהיא מציירת ועל הבן שלהם שהוא כבר בן עשרים וארבע , שסיים ללמוד באוניברסיטה, שהוא מאוד תמים ורוצה לעבוד עבור האו"ם אבל עדיין גר בבית ולצערה הוא נעשה כבר עול. אנחנו מכירים כבר מספר שנים ואני זוכר ששיחותינו הראשונות היו די שטחיות (למעשה בגלל יכולות סוציאליות פגומות שלי הייתי נמנע מלהפגש איתה), שמהר מאוד היו מגיעות למבוי סתום שכלל רגעים ארוכים של שתיקה ושאם היו מבקשים ממני לסכם את השיחה הייתי מציין שהם היו חד כיווניות וכללו נסיונות רבים שלי להרשים אותה. אבל לא כך היתה השיחה האחרונה שלנו שבה דיברנו (בעיקר אני נאמתי) על נושאים שונים כמו, היסטוריה משפחתית, הורות, עצות בנושא קריירה (לה בנושא מכירות של ציורים ולבן שלה בנושא איבוד התמימות ומפגש עם העולם האמיתי), ישראל (היא ובעלה רוצים לבקר שם), עצות של בינו לבינה (עבור הבן שלה), התחביבים שלי (שכוללים צילום, בישול ונגינה על פסנתר) ועוד. ממפגש נימוסין קצר (חשבתי שתוך חצי שעה גומרים עניין) של מה נשמע ורק רציתי לראות מה קורה איתך כי לא דיברנו המון זמן זה, "התארך" למפגש של שעה וחצי שבו דיברנו על נושאים מנושאים שונים ושבו גיליתי שיכולותי הסוציאליות השתפרו לאין ערוך ושחשוב להשקיע ושמור על קשר עם ידידים מהעבר (תחום שנחלתי בו כשלון רב לאורך השנים). המחמאה השנייה שקיבלתי באותה שבוע ניתנה ע"י המורה לציור כאמרה לי שאני כל כך מוכשר, שיש לי כל כך הרבה תחומי עניין ושבטיול האחרון בטיבט הם פגשו צלם מקצועי שהתלהבו מתמונותיו ושבעלה אמר לאותו צלם שיש בחור נחמד שגר בהונג קונג שמצלם תמונות נפלאות ושהוא ממליץ לו בחום להתבונן בהם שיהיה לו זמן. בסוף הפגישה איתה. מאוד החמיא לי לקבל באותו יום משני אנשים שונים קומפלימנטים על ידיעותי ועל כשרונותי. אין לי ספק שבטחון עצמי ואגו נבנים לאט נדבך על גבי נדבך באופן עקבי וסזיפי ואני מרגיש שאני נבנה מחדש בכל יום שעובר.

צרות של עשירים

למרות תנאי המחייה הנוחים מאוד, למרות תחושת הבטחון הכללי, למרות המיסוי הנמוך, למרות מערכת החינוך היותר מבסדר, הונג קונג היא לא אופציה לכל החיים. הונג קונג היא לא אופציה כי אתה ממש לא מרגיש שייך ולעולם לא תצליח לפתח רגשות עזים למולדת שכזו. אבל יותר מכל, עבור אנשים שעשו מעבר אקספטי להונג קונג, הונג קונג היא לא אופציה בעיקר בגלל חוסר האפשרות לחיות בה באותה רמת חיים כשאתה פורש לגמלאות . אז עכשיו שכבר הבנת שאתה צריך לעזוב נשאלת השאלה מתי לעבור - כלומר אני שואל את עצמי מה יהיה הזמן הכי טוב להרים את העוגם ולהפליג למקום חדש? אז מה האופציות?

א. לעבור למקום אחר כשהילדים עדיין קטנים

ב. לחכות שהילדים יסיימו ללמוד תיכון ולעבור

ג. לעבור למקום אחר רגע לפני שאתה פורש לגמלאות

בהינתן יציבות כלכלית (היינו עבודה), בשתי האופציות האחרונות יש בעית הסתגלות קשה ... ככל שעובר הזמן קשה לך לעשות את המעברים הללו בעיקר בשל קשיים מנטליים ורגשיים במישור האישי והמשפחתי ושכוללים את ההגעה למקום החדש (הסגלות לאורחות החיים והמנהגים), את הרצון/ההתאמצות להכיר אנשים חדשים ואולי יותר מכל היכולת (שמולדת אצלך ואם היא לא מולדת ונרכשה אז היא בסימן דעיכה ככל שהשעון מתקתק) לקשור איתם קשרי חברות אמיצים כדי שתרגיש שייך. אז, אם עם שתי האופציות הראשונות יש בעיה, נשארנו רק עם אופציה א' שבה אורזים מזוודות בהתראה של כמעט מייד ונוסעים רחוק (או קרוב) כשהילדים עדיין קטנים.... לא כל כך מהר הרי נוח פה אז למה למהר וחוץ מזה המצב לא פשוט ואנחנו עדיין תלויים בחסדיו של מעסיק קיים או מעסיק עתידי כך שלא ממש אפשר בכזו קלילות להעתיק את מקום המגורים - צריך קודם כל פרנסה כי אם אין קמח אין תורה. לפעמים שאני שומע אנשים שמדברים בפטריוטיות אינסופית על ארץ מולדתם אני פשוט מקנא בהם. להם זה פשוט ברור כשמש (הם החליטו בלב שלם - אצלם אולי גם הרגש עבד שעות נוספות) שכשימאס להם או כשיגמר להם הסוס (בד"כ המעביד כבר לא רוצה או לא יכול להעביד אותך בפרך) הם יחזרו הביתה- כי בית לטענתם יש רק אחד. צר לי שאני לא פטריוטי כמוהם וכן, ישראל היא ללא ספק אופציה אבל בטח לא בחירה ראשונה ומושכלת שכן מי רוצה לחזור למדינה לא בטוחה שאיומי גרעין אירני ושאר מיני בישין מדרום (חמאס) ומצפון (חיזבאלה) מאיימים על קיומה? מי רוצה לחזור למדינה שרחובותיה אינם בטוחים ושארגוני עולם תחתון שולטים בה והמשטרה עומדת מנגד ולא נוקפת אצבע? מי רוצה לחזור למערכת חינוך כושלת שמתדרדרת מדכי אל דחי כי אף בר דעת לא רוצה להיות בה מורה? מי רוצה לחזור למערכת בריאות קורסת שחוליה מתים במסדרונות? מי רוצה לחזור למדינה שגובה מתושביה 50% מס? מי רוצה לחזור למדינה שמבקשת מאזרחיה לעשות מילואים ולשמור על כמה בעלי זקנים באיזה כפר נידח קרוב לעזה שגרים בו מתנחלים שמגדלים עגבנויות שרי לתפארת מדינת ישראל ולתפארת האידאולוגיה של זבוטינסקי וחבריו ז"ל? מי רוצה לחזור למדינה אחוזת תזזית שמזריקה לעורקים דרך כל אמצעי התקשורת חדשות כל רבע שעה? מי רוצה בכלל להיות לחוץ? מי רוצה לחזור לקלל? אוקיי אז למרות שיש בישראל משפחה וחברים שזה דבר חשוב על פניו, ישראל נפסלת. אז לאן נוסעים? ארה"ב? כאן באיזור? אירופה? שאלה קשה ... (צרות של עשירי המאה העזרים ואחת). בשום מקום אנחנו לא ממש נרגיש שייכים הרי כבר היינו בסרט הזה (גרנו שש שנים בארה"ב ולמרות שנורא רצינו להיות אמריקאים לה התאפשר הדבר ואנחנו מבינים שגם לעולם לא נהייה כאלו ולא בטוח שאנחנו רוצים לגדל את ילדינו עם האזרחות האמריקאית כאמריקאים). אז מה נעשה? לפחות כרגע מסתמנת תמונה יחסית עגומה. עכשיו זה נראה ומרגיש שאנחנו ברגים קטנים בכלכלת העולם הגדול ונשאר (ואני אומר את זה בצער) רק לחכות למשהו מפתה שיציע את עצמו (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ... אני מתכוון להזדמנות כזו שאי אפשר לסרב לה ... הזדמנות כמו הונג קונג שנחתה על שולחן העבודה של אשתי לפני כארבע שנים והכריחה אותנו לעשות מעשה. כן ידידי, תם עידן הפטריוטיזם ואבדה לה הלאומיות וכיוון שבכל מקום אפשר למצוא פלוסים ומינוסים, ההחלטה נעשית מושכל ועיניינית מיסודה ולכן גם יותר קשה.