מחמאות

אני אוהב מחמאות ולרוב זקוק (בעבר יותר היום פחות - למרות שאני עדיין נכנס באדיקות ולפעמים באופן די כפייתי מיד לאחר שאני מעלה תמונה לאתר פליקר כדי לבדוק האם אנשים מעריכים את האמנות שאני מייצר) לאישור של אחרים כדי לחזק את ביטחוני העצמי. בשבוע שעבר (באותו יום) קיבלתי שתי מחמאות ששימחו את ליבי ושבינינו גם בחלומות הרטובים ביותר שלי לא חשבתי לקבל. את הראשון קיבלתי מהמורה לפסנתר שלי בעקבות שיחה שהייתה לי איתה. אגב אני מזמן טוען שאני בר מזל כיוון שאני משלם למורה עבור שירות אחד - שעורי פסנתר - ומקבל שרותים נוספים - למשל: פסיכולוג ומרפא בעיסוק - בחינם. באותה שיחה המורה לפסנתר אמרה לי שהיא לא ממש מרוצה מהמקום שבו היא נמצאת באספקט של קריירה ושהייתה מאוד רוצה להורות במוסד אקדמי בתור מרצה מן המניין ובכך לשלב שתי אהבות שלה : הנגינה וההוראה ואגב כך לקבל את ההכרה של אחרים ולהנפיק סוף סוף כרטיס ביקור מכובד ומיוחל. עניתי למורה שאני יותר ממבין אותה וששנים רציתי כרטיס ביקור ולא העזתי להנפיק אחד כי לא ידעתי איזה מקצוע לרשום עליו - אפילו בשלב מסוין רציתי לכתוב את שמי ומתחת את התואר בן אדם. סיפרתי למורה שקראתי ספר שנקרא "לכל אדם יש שביל" שכתבה ד"ר אורניה יפה-ינאי ושאני מציע לה לקרוא אותו כיוון שאני מזהה אצלה תקיעות וחוסר תעוזה. המשכתי ואמרתי לה שאין לי ספק שהיא מוכשרת (הן באספקט האומנותי - שמעתי אותה מנגנת בקונצרט והן בפן הדידקטי - היא מצליחה להוציא ממני את המיטב), שהיא מדופלמת (יש לה דוקטורט במוסיקולוגיה) ושהיא יותר ממסוגלת להגשים את שאיפותייה אבל כדי לעבור ל"בריכה" של הגדולים" היא צריכה עזרה לעלות לקרש הקפיצה ואז דחיפה קלה כדי לקפוץ למים הצוננים ובכך להבטיח את התקדמותה. המורה לא הפסיקה להתפעל ממני ואז באה מחמאה מספר אחת: "אתה ידען, בקיא, זוכר ומסוגל לצטט רעיונות מספרים שקראת, אין לי ספק שקראת לא מעט ספרים בחייך". אמרתי יפה תודה (הורי חינכו אותי להיות מנומס), הסמקתי קצת ואחרי שהתעשתי סיפרת לה את האמת. אמרתי לה שרוב הידע שלי נרכש בשנים האחרונות, שלא ממש אהבתי לקרוא ספרים בתור ילד, שבבית שלנו לא היתה כוננית עם ספרים ושהורי לא סיפקו לי השראה להרחיב את אופקי כי הם בעצמם לא קראו ספרים. המחמאה השנייה באה ממורה לציור לשעבר שאיתה אני שומר על קשר. עם המורה נפגשתי מיד אחרי שעור הפסנתר והיא סיפרה לי על הטיולים שלה ושל בעלה בטיבט, על הציורים שהיא מציירת ועל הבן שלהם שהוא כבר בן עשרים וארבע , שסיים ללמוד באוניברסיטה, שהוא מאוד תמים ורוצה לעבוד עבור האו"ם אבל עדיין גר בבית ולצערה הוא נעשה כבר עול. אנחנו מכירים כבר מספר שנים ואני זוכר ששיחותינו הראשונות היו די שטחיות (למעשה בגלל יכולות סוציאליות פגומות שלי הייתי נמנע מלהפגש איתה), שמהר מאוד היו מגיעות למבוי סתום שכלל רגעים ארוכים של שתיקה ושאם היו מבקשים ממני לסכם את השיחה הייתי מציין שהם היו חד כיווניות וכללו נסיונות רבים שלי להרשים אותה. אבל לא כך היתה השיחה האחרונה שלנו שבה דיברנו (בעיקר אני נאמתי) על נושאים שונים כמו, היסטוריה משפחתית, הורות, עצות בנושא קריירה (לה בנושא מכירות של ציורים ולבן שלה בנושא איבוד התמימות ומפגש עם העולם האמיתי), ישראל (היא ובעלה רוצים לבקר שם), עצות של בינו לבינה (עבור הבן שלה), התחביבים שלי (שכוללים צילום, בישול ונגינה על פסנתר) ועוד. ממפגש נימוסין קצר (חשבתי שתוך חצי שעה גומרים עניין) של מה נשמע ורק רציתי לראות מה קורה איתך כי לא דיברנו המון זמן זה, "התארך" למפגש של שעה וחצי שבו דיברנו על נושאים מנושאים שונים ושבו גיליתי שיכולותי הסוציאליות השתפרו לאין ערוך ושחשוב להשקיע ושמור על קשר עם ידידים מהעבר (תחום שנחלתי בו כשלון רב לאורך השנים). המחמאה השנייה שקיבלתי באותה שבוע ניתנה ע"י המורה לציור כאמרה לי שאני כל כך מוכשר, שיש לי כל כך הרבה תחומי עניין ושבטיול האחרון בטיבט הם פגשו צלם מקצועי שהתלהבו מתמונותיו ושבעלה אמר לאותו צלם שיש בחור נחמד שגר בהונג קונג שמצלם תמונות נפלאות ושהוא ממליץ לו בחום להתבונן בהם שיהיה לו זמן. בסוף הפגישה איתה. מאוד החמיא לי לקבל באותו יום משני אנשים שונים קומפלימנטים על ידיעותי ועל כשרונותי. אין לי ספק שבטחון עצמי ואגו נבנים לאט נדבך על גבי נדבך באופן עקבי וסזיפי ואני מרגיש שאני נבנה מחדש בכל יום שעובר.