למרות תנאי המחייה הנוחים מאוד, למרות תחושת הבטחון הכללי, למרות המיסוי הנמוך, למרות מערכת החינוך היותר מבסדר, הונג קונג היא לא אופציה לכל החיים. הונג קונג היא לא אופציה כי אתה ממש לא מרגיש שייך ולעולם לא תצליח לפתח רגשות עזים למולדת שכזו. אבל יותר מכל, עבור אנשים שעשו מעבר אקספטי להונג קונג, הונג קונג היא לא אופציה בעיקר בגלל חוסר האפשרות לחיות בה באותה רמת חיים כשאתה פורש לגמלאות . אז עכשיו שכבר הבנת שאתה צריך לעזוב נשאלת השאלה מתי לעבור - כלומר אני שואל את עצמי מה יהיה הזמן הכי טוב להרים את העוגם ולהפליג למקום חדש? אז מה האופציות?
א. לעבור למקום אחר כשהילדים עדיין קטנים
ב. לחכות שהילדים יסיימו ללמוד תיכון ולעבור
ג. לעבור למקום אחר רגע לפני שאתה פורש לגמלאות
בהינתן יציבות כלכלית (היינו עבודה), בשתי האופציות האחרונות יש בעית הסתגלות קשה ... ככל שעובר הזמן קשה לך לעשות את המעברים הללו בעיקר בשל קשיים מנטליים ורגשיים במישור האישי והמשפחתי ושכוללים את ההגעה למקום החדש (הסגלות לאורחות החיים והמנהגים), את הרצון/ההתאמצות להכיר אנשים חדשים ואולי יותר מכל היכולת (שמולדת אצלך ואם היא לא מולדת ונרכשה אז היא בסימן דעיכה ככל שהשעון מתקתק) לקשור איתם קשרי חברות אמיצים כדי שתרגיש שייך. אז, אם עם שתי האופציות הראשונות יש בעיה, נשארנו רק עם אופציה א' שבה אורזים מזוודות בהתראה של כמעט מייד ונוסעים רחוק (או קרוב) כשהילדים עדיין קטנים.... לא כל כך מהר הרי נוח פה אז למה למהר וחוץ מזה המצב לא פשוט ואנחנו עדיין תלויים בחסדיו של מעסיק קיים או מעסיק עתידי כך שלא ממש אפשר בכזו קלילות להעתיק את מקום המגורים - צריך קודם כל פרנסה כי אם אין קמח אין תורה. לפעמים שאני שומע אנשים שמדברים בפטריוטיות אינסופית על ארץ מולדתם אני פשוט מקנא בהם. להם זה פשוט ברור כשמש (הם החליטו בלב שלם - אצלם אולי גם הרגש עבד שעות נוספות) שכשימאס להם או כשיגמר להם הסוס (בד"כ המעביד כבר לא רוצה או לא יכול להעביד אותך בפרך) הם יחזרו הביתה- כי בית לטענתם יש רק אחד. צר לי שאני לא פטריוטי כמוהם וכן, ישראל היא ללא ספק אופציה אבל בטח לא בחירה ראשונה ומושכלת שכן מי רוצה לחזור למדינה לא בטוחה שאיומי גרעין אירני ושאר מיני בישין מדרום (חמאס) ומצפון (חיזבאלה) מאיימים על קיומה? מי רוצה לחזור למדינה שרחובותיה אינם בטוחים ושארגוני עולם תחתון שולטים בה והמשטרה עומדת מנגד ולא נוקפת אצבע? מי רוצה לחזור למערכת חינוך כושלת שמתדרדרת מדכי אל דחי כי אף בר דעת לא רוצה להיות בה מורה? מי רוצה לחזור למערכת בריאות קורסת שחוליה מתים במסדרונות? מי רוצה לחזור למדינה שגובה מתושביה 50% מס? מי רוצה לחזור למדינה שמבקשת מאזרחיה לעשות מילואים ולשמור על כמה בעלי זקנים באיזה כפר נידח קרוב לעזה שגרים בו מתנחלים שמגדלים עגבנויות שרי לתפארת מדינת ישראל ולתפארת האידאולוגיה של זבוטינסקי וחבריו ז"ל? מי רוצה לחזור למדינה אחוזת תזזית שמזריקה לעורקים דרך כל אמצעי התקשורת חדשות כל רבע שעה? מי רוצה בכלל להיות לחוץ? מי רוצה לחזור לקלל? אוקיי אז למרות שיש בישראל משפחה וחברים שזה דבר חשוב על פניו, ישראל נפסלת. אז לאן נוסעים? ארה"ב? כאן באיזור? אירופה? שאלה קשה ... (צרות של עשירי המאה העזרים ואחת). בשום מקום אנחנו לא ממש נרגיש שייכים הרי כבר היינו בסרט הזה (גרנו שש שנים בארה"ב ולמרות שנורא רצינו להיות אמריקאים לה התאפשר הדבר ואנחנו מבינים שגם לעולם לא נהייה כאלו ולא בטוח שאנחנו רוצים לגדל את ילדינו עם האזרחות האמריקאית כאמריקאים). אז מה נעשה? לפחות כרגע מסתמנת תמונה יחסית עגומה. עכשיו זה נראה ומרגיש שאנחנו ברגים קטנים בכלכלת העולם הגדול ונשאר (ואני אומר את זה בצער) רק לחכות למשהו מפתה שיציע את עצמו (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ... אני מתכוון להזדמנות כזו שאי אפשר לסרב לה ... הזדמנות כמו הונג קונג שנחתה על שולחן העבודה של אשתי לפני כארבע שנים והכריחה אותנו לעשות מעשה. כן ידידי, תם עידן הפטריוטיזם ואבדה לה הלאומיות וכיוון שבכל מקום אפשר למצוא פלוסים ומינוסים, ההחלטה נעשית מושכל ועיניינית מיסודה ולכן גם יותר קשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה