מה חשוב היום? מה חשוב אתמול? מה חשוב הכל? אם נמשיך לרצות, יסתדר הכל?

מה חשוב היום

מילים עוזי חיטמן

לחן אבי טולדנו ואריה גור

אני הולך קדימה
לא מביט אחור
וחושב על הדרך
לשכוח לא לזכור
כי כל מה שהיה איננו
אלוהים יושב למעלה
שם בעננים
ואני יושב למטה
לא בעניינים

מה חשוב היום מה
מה חשוב אתמול מה
מה חשוב הכל מה
אם נמשיך לרצות מה
יסתדר הכל?

אלך על אם הדרך
לא אפסיק לצעוד
ואכרע גם ברך
אלך לי עוד ועוד
כי כל מה שהייה איננו
אלוהים יושב למעלה
עם המלאכים
ואני קטן למטה
מחפש דרכים

מה חשוב היום ...

לא נדע גם פחד
לא נדע מכאוב
ונלך ביחד
עד הסוף הטוב
כי כל מה שהיה איננו

את פני אשים קדימה
לא אביט אחור
ותראו אני מבטיח
מבטיח לא לחזור

מה חשוב היום...

שיר מקסים (יש הרבה כאלה, אני חובב מוסיקה באופן כללי ובייחוד שירים עיבריים משנות ה 70 ו ה80) שהתנגן לי בראש היום כשחשבתי על אדם שהכרתי ושלצערי מצא את מותו שלשום בתאונה טראגית. הרשיתי לעצמי למרקר באדום קטעים נבחרים ולהוסיף לטקסט המקורי סימן שאלה בסוף הפזמון החוזר. המירקור לשם מה? לשם הקלישאה שאלוהים אוסף בטרם עת את המוכשרים והמוצלחים ומשאיר אותנו פה על פני כדור הארץ לשאול את עצמנו שאלות פילוסופיות קיומיות (מה חשוב היום? מה חשוב אתמול? מה חשוב הכל?) אך בעיקר לא להבין למה לעזעזל הוא עושה את זה? וסימן השאלה לשם מה? סימן השאלה הוא בעבור הקלישאה השנייה שאם נמשיך להסתכל קדימה הכל יסתדר. בשיר יש מידה מסוימת של אופטימיות ומי שנמצא פה על הארץ ושואל את עצמו את אותם שאלות קיומיות חייב להאמין שהזמן יעשה את שלו והפצעים יגלידו ... - האומנם? באחד מהפוסטים הקודמים הזכרתי את העובדה שילדים לא מפסיקים לשאול ובעיקר לא שוכחים. בשיחה משפחתית בעבר הלא רחוק נשאלתי ע"י אחד מילדי איפה אבא שלי? הסברתי שאבי איננו בן החיים ושהוא בשמיים.אחרי שנשאלתי שוב היום בבוקר איפה אבי, עניתי שהוא ניפטר מזיקנה ושעכשיו הוא הרוח שנושבת בשמיים (שכחתי כפי שציינתי באותו הפוסט שחסר לי לענות תשובה שונה מהתשובה שעניתי בעבר) ...מייד הותקפתי במסכת שאלות חדשה - אז איך הוא מת? ואיך ניראו הפנים שלו? ואיך הוא הפך לאבק שעף בשמיים? ניסיתי ,כמיטב יכולתי, לענות על השאלות החדשות ואז לכמה רגעים חשבתי עליו (על אבי) ועל אימי (שגם היא לצערי כבר לא איתנו) והבנתי שאכן הזמן כמו ששרה ריטה "... הוא לא רופא , הוא רק מביא הקלה..." , חלק מהכאב נעלם עם השנים אך כמו כל סם ,יש פרקים שהחומר לא פעיל ואז הכאב בד"כ מתחזק ואנו מגלים שאובדנם של אנשים יקרים נשאר איתנו עד ליום מותנו. כדי לסיים בנימה אופטימית, אני ממליץ בחום: להנות מכל רגע שאנחנו נמצאים על פני כדור הארץ, לא לשמוח על מה שעשינו היום אלא להיות קצת עצובים על מה שלא הספקנו לעשות היום, לאסוף חוויות קטנות כגדולות ולנסות לתעד (ע"י בלוג או תמונה או ספר) את מה שקורה לנו כדי להשאיר חותם קטן בעיקר עבור הדורות הבאים שבבוא היום ישמחו לשוב לאותו תעוד כדי לזכור מי היינו באמת.

תרמתי דם, תרמתי דם, תרמתי רמתי רמתי רמתי דם ...

אני שונא מחטים ידוע. בשבוע שעבר ביקרתי אצל הרופא - לא משהו מדאיג - בדיקות תקופתיות, ולמרות סירוביי במפגשים הקודמים, התרצייתי הפעם ונענייתי לבקשת הרופא לבצע סידרה של בדיקות דם כלליות.כמובן שלא נתתי לה לבצע את זממה על המקום ודחיתי עד כמה שאפשר בטענת "מוכנות נפשית" את המועד בו אצטרך לחשוף את ידי לחדר הממוזג ולקיט הסטרילי שכולל בן היתר את אותו ספוג אלכוהולי שמתריע בפני החולה שעוד שניות ספורות תבקר את אחת מוורידיו מחט דקיקה שתיכנס באופן מפתיע (הרי רובנו לא מסתכלים) אל הזרוע. הבוקר התייצבתי במרפאה בצום והסברתי שאני די רגיש לכל הנושא והייתי רוצה שיאלחשו לי קודם את האיזור כדי למזער את הכאב. בנוסף הזהרתי שהאזור הרגיל ממנו נוטלים דם (היינו אותו חלק עליון בזרוע) הוא מוקצה מחמת מיאוס שכן בפעמים הקודמות פשוט התעלפתי סמוך למועד לקיחת הדם שלא לדבר על המיחושים (אותו כאב מדומה שהמוח שלנו בתיחכומו מסוגל לייצר כדי לחזק את הפוביה) שתקפו את האיזור הזה כשעתיים לפני נעיצת קצה המחט בבשר החשוף. הפעם (הודעתי להם חגיגית), באתי מוכן נפשית לתרום את טיפות הדם היקרות למדע מפרק כף היד. התבקשתי להגיע לחדר הדמים ואחות חביבה החלה למשש את ידי הימנית ולהקיש קלות על ורידי כדי לחשוף אותם. שתיתי מים לבקשתה ולבקשתי היא מרחה בנדיבות חומר מאלחש, כיסתה בניילון שקוף, ושלחה אותי החוצה לחצי שעה כדי לתת לחומר לבצע את קסמיו. חזרתי לחדר ואחות נחמדה אחרת ביקשה ממני להושיט את היד. היא ניקתה את האזור מחומר ההרדמה, מרחה אותו כעת באלכוהול, הידקה צמיד גומי לידי ושלחה את ידיה לכיוון מחט הפרפר הקטנה שבד"כ משמשת אותם שהם מנסים לבצע את הפרוצדורה בילדים. באותו הרגע לא היה איכפת לי אם היא תחשוב שאני תינוק, רציתי שהעניין יסתיים כמה שיותר מהר ואפילו בהלצה אמרתי שתחשב היטב כמה סמ"ק דם היא צריכה לפזר בן המבחנות כי אני לא מתכוון לחשוף שוב את ידי בזמן הקרוב. הדקירה לא אחרה לבוא. אבל אחריה שמעתי רק אנחות ובקשות סליחה על חוסר ההצלחה ... לא שתיתה מספיק... ננסה שוב ... אפשר לראות את היד השנייה? כן זה רק מה שהיה חסר למחטפוב כמוני לשמוע ולהסיק שהאחות אבדה את בטחונה העצמי , הגדירה אותי כמקרה אבוד ובקשה מהרופאה הבכירה לנסות ולדגום אם ידי השנייה לאחר שחומר האלחוש יתן בה את אותותיו ... למי שלא עוקב אחרי (קיבלתי עקיצות קלות מצד זוגתי שסגנון הכתיבה שלי איננו מתומצת ולפעמים הקורא הולך בו לאיבוד) ,עברנו ליד שמאל. כיוון שכבר הוגדרתי כמקרה אבוד לא נתבקשתי לצאת את החדר, שתיתי עוד מים עד שהרגשתי שבני מעיי אומרים שירה וחיכיתי בסבלנות לגאולה. אחרי קצת פחות מחצי שעה הופיעה הרופאה הבכירה (זו ששלחה אותי לבדיקה), שלפתי את היד הלא דקורה והפקדתי אותה בידיה הנאמנות. לצערי הרב ידי נדקרה מספר פעמים אך ללא הועיל - משה היכה בסלע אך לא יצאו ממנו מים - לא היה ניתן להקיז ולו סמ"ק אחד של דם , אכן מקרה אבוד. הרופאה והאחות טקסו מיד עצה והודיעו לי חגיגית שעלי לסור למעבדה שאליה הם אמורים לשלוח את דמי בכל מקרה - "הם ימצאו מזור לבעייתך שכן הקזת דם הוא הדבר היחידי שהם עושים" . אחזתי את טופס הבדיקה בידי שעוטרו בינתיים במספר לא מבוטל של פלסטרים עגולים וסרתי כפי שהתבקשתי אל המעבדה. את פני קיבל בעל המקום שהבטיח לי שאטופל כראוי אחרי שהסברתי מאיפה באתי ולאן אני רוצה להגיע. קיבלתי כוס שתייה נוספת ובקבוקון של מים חמים כדי לחממם את ידי ואחרי עשר דקות נכנסתי לחדר קטנטן שכל כולו נועד למשימה אחת - הקזת דם בשרשרת. מפוחד (אלף כי לא נמרח על ידיי אותו חומר מאלחש ובית כי ראיתי שהפרפר החלף במחט לא דקיקה כל כך), קיוותי שהעניין יסתיים מהר ולאחר כמה בדיקות בסיסיות הושטתי את יד שמאל וייחלתי לנס. המחט חדרה לעורקי והדם ניגר ... הללוליה - תרמתי דם! שמח וטוב לב נטשתי את המעבדה וסרתי לי לביתי. בפעם הבאה (בסתר ליבי אני מקווה שהמפגש עם המחט יהיה רחוק ככל האפשר) אבקש להגיע ישירות אל אותם אנשים שיש להם יתרון יחסי וסיכוייהם להוציא לי דם בפגיעה הראשונה גדול יותר.

האם נשאר אוטוריטה שנחשוף את ילדינו למאגרי המידע האינסופיים של העולם הוירטואלי?

אנחנו מגלים יכולות תפעול וירטואוזיות כשמדובר בעכבר ובמקלדת כי אי אפשר לחיות אחרת בעידן "התן לאצבעות ללכת במקומך" (סלוגאן ישן של דפי זהב ששייך לדור ההוא שלא ידע את הבלקברי). אנחנו מאמינים שאנחנו מבינים את רזי העידן הדיגיטלי כי אנחנו לומדים במהירות לשלוט בכל טכנולוגיה חדשה שצצה לה חדשות לבקרים. אנחנו אפילו נוטים ליפול למלכודת האשלייתית שנהייה מסוגלים לעמוד בקצב המסחרר של התפתחות הטכנולוגיה כי אנחנו הדור שחי לפני הדוט קום וגם אחריו. ולשם מה הפתיחה האפוקליפטית אפסס? ובכן ... כשהיינו ילדים וזה לא היה מזמן (שר לו פעם אמן ענק שהלך בינתיים לעולמו) לא היה אינטרנט (לפחות לא משוכלל כמו שהוא היום) ... לא היה מחשב בכל בית, ובכל מה שקשור למידע, ההורים נתפסו כאוטוריטה - בגלל גילם (גילויי ריספקט בסיסיים),השכלתם,נסיונם אבל ביחוד כי מידע לא היה זמין כל כך כמו שהוא זמין היום. כן, היתה ספריה עירונית והיו עיתונים ואמצעי תקשורת דיגיטליים וגם אנציקלופדיה בריטניקה ומכלל (למי שלא היה יכול להרשות לעצמו את הסימפוניה הבלתי גמורה של האינציקלופדיה העיברית ל עשרות כרכיה) אבל, שרצית לשאול שאלה ולקבל תשובה מהירה הלכת לאמא או לאבא או מקסימום לאיזה דוד - מן נאיביות שכזו שלאנשים הקרובים אליך (כי עליהם אתה הכי סומך בעולם) יש את כל התשובות שאתה צריך (נכון בשלב מאוחר יותר הנאיביות מתנדפת - זה קורה בגיל הטיפשעשרה אבל עד אז הנאיביות מרככת ומרפדת קצת מהעולם החיצון). כשהטכנולוגיה לצידי, אני לפעמים מרגיש כמו גירסה משופרת ומשודרגת יותר של הורי. אני נוטה להאמין (למרות גילי הצעיר וחוסר נסיון החיים) שאני יותר חכם מהורי כי יש לי גישה ליותר מידע אך לא אחת אני מהרהר אם אותו מידע שמצוי בעולם הוירטואלי לא ימצא בעוכרי בבואי לשמש אוטוריטה.לא, אני לא מתיימר לדעת הכל אבל, לדעתי, חלק מהגדרות התפקיד של הורה (ילדים הרי מצפים לזה) הוא לשמש בין השאר כאותו כמקור ידע וזו כדי לצקת בילדים בטחון , לבנות ולעצב עבורם עולם קצת יותר נאיבי לפני שיתמודדו עם העולם. לעיתים, אני מוצא את עצמי בסיטואציות קצת מביכות שבהם ילדי שואלים אותי שאלות שאין לי תשובה מהירה ומספקת בשלוף. אגב, שאלותיהם כבר בגיל צעיר סבוכות (בהשוואה לשאלות שלי להורי באותו הגיל) המה ומכיוון שהם זוכרים הכל (בעיקר את הטעויות שאתה עושה) אני לא מעז לשחזר טעויות שהורי עשו (למשל לענות תשובות לא נכונות שנחקקו בזיכרוני לטווח רחוק) ולכן ,לא פעם, אני שולף את מטה הקסמים, (הרי כבר התרגלנו כמו שכתבתי בפתיחה שמאגרי המידע האינסופיים נותנים מזור לכל קושיה) ומדווח לילדי חגיגית (כי אני הרי גם אבא אבל בעיקר חבר) שהמחשב (הם עדיין לא מבינים את הקונספט של עולם וירטואלי) הוא המעוז והמשענת שהעידן הטכנולוגי מספק ... כן אני מודה בפניהם לא אחת שאבא לא יודע הכל, שאבא עושה טעויות, וכדי למצוא תשובות ולתקן טעויות אנחנו פונים לאותו יצור שמכיל בקירבו את המידע הרצוי. ילדי הצעירים והמאוד פיקחים כבר פתחו יכולות עכבר ומקלדת לא פחות טובות משלי ולשמחתי הם עדיין לא גילו את צדדיו המרובים (קיסמו ועצבותו להזכיר שניים מני רבים) של העולם הוירטואלי. אין לי בעיה לאבד מסמכותי כהורה (בשונה ממה שמרמזת הכותרת) , אך מה מצער אותי באמת הוא העובדה שעידן התמימות עבורם יהיה הרבה יותר קצר משלי - ימים יגידו.

לטבע חוקים משלו

צילום הוא אחד מתחביבי. לרוב בעלי תחביב כזה או אחר מוצאים סכומי כסף לא מבוטלים כדי לרכוש את הציוד הבסיסי ולהפיק את המוצר המוגמר. לעיתים קרובות אני מקדיש זמן חשיבה רב לבחירת נושא צילום ולאחר מכן אני מקדיש לא פחות זמן לאיתור המקומות הפוטנציאלים שבהם אוכל לצלם את אותם אובייקטים אבל, תיכנונים לחוד ומציאות לחוד - למרות כל אותם תיכנונים, אני מוצא את עצמי לא פעם פשוט מצלם באופן ספונטני אובייקטים שונים במקומות שונים ורק אחר כך אני מצרף את התוצאות לרעיון שאני רוצה לייצג. אתמול הסתובבתי עם ילדי כשבידי מצלמת פוקט דיגיטלית (לא מתוחכמת אפילו) ולא היו בראשי אפילו כוונות לצלם משהו ספציפי. למרות הטכנולוגיה והשיפורים הרבים שהוכנסו במצלמות הפוקט במרוצת השנים, אפשר לאמר פאופן כללי שאני אפילו שונא להשתמש בהם בגלל היכולות המוגבלות והתוצאות הסבירות מינוס שהם יכולות לנפק בהשוואה לאחיותיהם הגדולות - מצלמות הרפלקס הדיגטליות. ממשיך הדור, בני, גילה התעניינות במצלמה וביקש לצלם. למרות החשש שדגר בליבי שיפיל את המצלמה נתתי לו אותה (אגב משהו שבדורם של הורי כניראה לא היה קורה, לא רק בגלל החשש לשבר אלא בעיקר בגלל העלויות של הפיתוח וההדפסה של התמונות ... היום לשמחתנו, בדור הדיגיטלי, אין שום בעיה לצלם 100 תמונות ,ולמחוק 99 מתוכן לאחר שצפינו בתוצאות ולהדפיס אחת). אחת מהפריבילגיות הגדולות ביותר שיש להורים לדעתי היא היכולת שלהם לחשוף את ילדיהם (בדיוק כמו שאנו חושפים בפני סרט הצילום את האובייקט) לתחביבים ועיסוקים שונים כדי לפתח בהם עניין ולאפשר להם (לילדיהם) למצוא את עצמם ואת הנישה שלהם.כמובן שצריכים לעשות זאת בתבונה תוך מתן חופש פעולה מירבי ואפשרות בחירה (בלי כפייה) כשדעתם של זו מתעצבת בשלב מאוחר יתר. נחזור לעניניינו, בני הסתובב ברחבי הפארק וצילם תמונות ובתור אב גאה אני מוכרח להודות שיש לו פוטנציאל - אחרי הכל התפוח לא נופל רחוק מהעץ אם מותר לא להצטנע לרגע. בשלב מסוים שראיתי משהו שמצא חן בעיני ביקשתי את המצלמה. בני נתן לי את המצלמה, צילמתי את מה שרציתי והחזרתי לו את המצלמה כדי שימשיך להשתעשע. בפארק, לא שמתי לב כל כך למה שצילמתי וכשחזרתי הביתה ודפדפתי בקבצים הדיגטליים נכונה לי הפתעה. למרות איכותה של המצלמה, למרות חוסר התכנון, למרות אי הקפדה על אתר הצילום, התמונה שצילמתי במקרה נראת כאילו איזה כוח עליון החליט לצייר ציור (תשפטו בעצמכם - למרות שזה קצת קשה בגלל הרזולוציה הנמוכה של התמונה שצירפתי). מסקנתי (בטח שמעתם את זה ממשהו אחר לפחות פעם בחיים) הדי נדושה היא: כן צריך לחשוב ולתכנן אבל לטבע חוקים משלו (לא ניכנס כאן לדיון על קיומם של כוחות עליונים ... נשמור זאת אולי לפעם אחרת אולי) ולפעמים פשוט צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי שהדברים שהטבע מספק בחינם ובאופן מקרי אכן יתרחשו לנגד עיניינו.

להיות או לא להיות בעל כרטיס פלסטיק

תמיד יש פעם ראשונה אומר הפתגם הנדוש - בשבוע שעבר זו היתה הפעם הראשונה שניגנב לי הארנק. הארנק שלי ,כמו רוב הארנקים שבני אדם אחרים נושאים עימםלכ מקום על פני כדור הארץ ,הכיל פריטים חיוניים כמו כרטיסי אשראי, כרטיס זהות, שלל כרטיסי חבר במועדנים לא כל כך איניים,וקצת מזומן. נסער והמום מעט (הרי עד לפני שבוע עוד התרברתי בפני חברי שבמקום בו אני גר אפשר להשאיר חפצים שונים ללא השגחה והבריות הטובות הדרות סביבי יפנו את תשומת לבך לאבידה ויחזירו אותה לבעליה) ניסיתי לאתר את האדם (או הגברת - כי אצלי נשים אינם מופלות לרעה) שגנב את הארנק אך לשוא. התקשרתי לאישתי ובעצב סיפרתי לה את קורותי. ביקשתי ממנה לבטל את כל מה שאפשר היה לבטל כדי להקשות קצת אעל חייו של אותו ברנש או ברנשית שסחבו לי את ארנקי. בן הביטול של הכרטיסים הישנים לקבלת החדשים עוברים כפי שאת משוועים בנפשכם מספר ימים וכיוון שאישתי היתה צריכה לצאת את גבולות המדינה יום למחרת הגניבה לא התאפשר לה להשאיר לי ולו אפילו כרטיס אחד משלל הפלסטיקהאותם היא סוחבת באופן קבוע בארנקה שלה.כפתרון, החלטנו שיוותר בידי סכום מסוים במזומן שיעזור לי לעבור את הימים "הנוראים" נטולי כרטיסי הפלסטיק. לאמר את האמת שמחתי קצת שארנקי החדש והזמני הפריע לי קצת פחות בכיס מכנסי האחורי כשהתישבתי ואפילו נזכרתי בנוסטלגיות מתקופת הצבא באותם ימים בהם הארנק היה קצת פחות תפוח וכל קניה היתה דורשת מזומן... לא! אינני רומז שהתעשרתי מאז אותם ימים שגרמה לארנקי לתפוח בצורה אקספוננציאלית ולהכיל בקרבו מרשרשים במצב של הריון מתקדם. חשבון העו"ש שלי אכן במצב קצת יותר טוב מאז אבל, ארנקי היה בעברו הלא רחוק (בשבוע שעבר) שמנמן וכבד משקל הודות לתעשיית כרטיסי הפלסטיק שרק השבוע הבנתי בגילי הלא כל כך מופלג כמה יהיה קשה להסתדר בלעדיהם בעולם המודרני שבו אנחנו חיים ונושמים. כמעט כל המזומנים שהופקדו בידי למשמרת ולשימוש בעת הצורך התעופפו להם כלא היו (לא ידעתי שבמדינה שבה אני חי אפילו אם גונבים לך משהו זו חובתך הפיננסית "לרכוש" מחדש חלק מההטבות שהיו מצויות בארנקך עת היית בעליהם של אותם כרטיסים - כלומר הייתי צריך לשלם סכומי כסף לא קטנים כדי להנפיק מחדש תעודת זהות) וכשבכיסי מצויים מעט מרשרשים ואני נותר בליי האפשרות לפקוד את הכספומט (אותו חור פלאי בקיר המצוי בכל קרן רחוב כמעט) למשוך מזומנים ואו לשלם בהקפה בעזרת הכרטיס התחלתי חושב מה יהיה יותר נכון וכדאי לעשות עם הכסף. על כפות המאזניים היו למשל כוס קפה בסטארבקס או לחם , מסגרת באיקאה או נסיעה במונית ... דברים שבד"כ כלל אין אני חושב פעמיים אם כדאי לרכשם בשל עזרה קטנה מידידי כרטיסי הפלסטיק הסופגים כל חולשה פיננסית בלי לשאול יותר מדי שאלות מצפוניות.בעקבות המקרה וכדי לקצר את הסיפור, אסכם ואומר שחזרתי אחורה שני עשורים בזמן כדי לחוש ולו לשבוע מה זה אומר לחיות תחת עול תקציב. הפכתי לקונה קצת יותר שקול (לא קמצן) ועניתי בכנות רבה יותר על השאלה"לאן נעלם הכסף"? (שאלה שאנו שואלים את עצמנו לעיתים תכופות ולא תמיד יודעים את התשובה). אינני ממליץ בחום לאבד את הארנק ואו להמצא במצב ביש בו גונבים לך אותו - חלילה. אני מציע רק לחוות את החוויה המתקנת (אני יודע שבסתר ליבכם אתם אומרים שטיב האדם הוא כזה שהחוויה המתקנת תישכח ברגע בו אקבל את הכרטיסים החדשים) שאני חוויתי ע"י הפקדת הפלסטיקים אצל בן או בת הזוג - שבוע יספיק כדי לגלות איך הרגלכם משתנים.