מה חשוב היום? מה חשוב אתמול? מה חשוב הכל? אם נמשיך לרצות, יסתדר הכל?

מה חשוב היום

מילים עוזי חיטמן

לחן אבי טולדנו ואריה גור

אני הולך קדימה
לא מביט אחור
וחושב על הדרך
לשכוח לא לזכור
כי כל מה שהיה איננו
אלוהים יושב למעלה
שם בעננים
ואני יושב למטה
לא בעניינים

מה חשוב היום מה
מה חשוב אתמול מה
מה חשוב הכל מה
אם נמשיך לרצות מה
יסתדר הכל?

אלך על אם הדרך
לא אפסיק לצעוד
ואכרע גם ברך
אלך לי עוד ועוד
כי כל מה שהייה איננו
אלוהים יושב למעלה
עם המלאכים
ואני קטן למטה
מחפש דרכים

מה חשוב היום ...

לא נדע גם פחד
לא נדע מכאוב
ונלך ביחד
עד הסוף הטוב
כי כל מה שהיה איננו

את פני אשים קדימה
לא אביט אחור
ותראו אני מבטיח
מבטיח לא לחזור

מה חשוב היום...

שיר מקסים (יש הרבה כאלה, אני חובב מוסיקה באופן כללי ובייחוד שירים עיבריים משנות ה 70 ו ה80) שהתנגן לי בראש היום כשחשבתי על אדם שהכרתי ושלצערי מצא את מותו שלשום בתאונה טראגית. הרשיתי לעצמי למרקר באדום קטעים נבחרים ולהוסיף לטקסט המקורי סימן שאלה בסוף הפזמון החוזר. המירקור לשם מה? לשם הקלישאה שאלוהים אוסף בטרם עת את המוכשרים והמוצלחים ומשאיר אותנו פה על פני כדור הארץ לשאול את עצמנו שאלות פילוסופיות קיומיות (מה חשוב היום? מה חשוב אתמול? מה חשוב הכל?) אך בעיקר לא להבין למה לעזעזל הוא עושה את זה? וסימן השאלה לשם מה? סימן השאלה הוא בעבור הקלישאה השנייה שאם נמשיך להסתכל קדימה הכל יסתדר. בשיר יש מידה מסוימת של אופטימיות ומי שנמצא פה על הארץ ושואל את עצמו את אותם שאלות קיומיות חייב להאמין שהזמן יעשה את שלו והפצעים יגלידו ... - האומנם? באחד מהפוסטים הקודמים הזכרתי את העובדה שילדים לא מפסיקים לשאול ובעיקר לא שוכחים. בשיחה משפחתית בעבר הלא רחוק נשאלתי ע"י אחד מילדי איפה אבא שלי? הסברתי שאבי איננו בן החיים ושהוא בשמיים.אחרי שנשאלתי שוב היום בבוקר איפה אבי, עניתי שהוא ניפטר מזיקנה ושעכשיו הוא הרוח שנושבת בשמיים (שכחתי כפי שציינתי באותו הפוסט שחסר לי לענות תשובה שונה מהתשובה שעניתי בעבר) ...מייד הותקפתי במסכת שאלות חדשה - אז איך הוא מת? ואיך ניראו הפנים שלו? ואיך הוא הפך לאבק שעף בשמיים? ניסיתי ,כמיטב יכולתי, לענות על השאלות החדשות ואז לכמה רגעים חשבתי עליו (על אבי) ועל אימי (שגם היא לצערי כבר לא איתנו) והבנתי שאכן הזמן כמו ששרה ריטה "... הוא לא רופא , הוא רק מביא הקלה..." , חלק מהכאב נעלם עם השנים אך כמו כל סם ,יש פרקים שהחומר לא פעיל ואז הכאב בד"כ מתחזק ואנו מגלים שאובדנם של אנשים יקרים נשאר איתנו עד ליום מותנו. כדי לסיים בנימה אופטימית, אני ממליץ בחום: להנות מכל רגע שאנחנו נמצאים על פני כדור הארץ, לא לשמוח על מה שעשינו היום אלא להיות קצת עצובים על מה שלא הספקנו לעשות היום, לאסוף חוויות קטנות כגדולות ולנסות לתעד (ע"י בלוג או תמונה או ספר) את מה שקורה לנו כדי להשאיר חותם קטן בעיקר עבור הדורות הבאים שבבוא היום ישמחו לשוב לאותו תעוד כדי לזכור מי היינו באמת.