תרמתי דם, תרמתי דם, תרמתי רמתי רמתי רמתי דם ...

אני שונא מחטים ידוע. בשבוע שעבר ביקרתי אצל הרופא - לא משהו מדאיג - בדיקות תקופתיות, ולמרות סירוביי במפגשים הקודמים, התרצייתי הפעם ונענייתי לבקשת הרופא לבצע סידרה של בדיקות דם כלליות.כמובן שלא נתתי לה לבצע את זממה על המקום ודחיתי עד כמה שאפשר בטענת "מוכנות נפשית" את המועד בו אצטרך לחשוף את ידי לחדר הממוזג ולקיט הסטרילי שכולל בן היתר את אותו ספוג אלכוהולי שמתריע בפני החולה שעוד שניות ספורות תבקר את אחת מוורידיו מחט דקיקה שתיכנס באופן מפתיע (הרי רובנו לא מסתכלים) אל הזרוע. הבוקר התייצבתי במרפאה בצום והסברתי שאני די רגיש לכל הנושא והייתי רוצה שיאלחשו לי קודם את האיזור כדי למזער את הכאב. בנוסף הזהרתי שהאזור הרגיל ממנו נוטלים דם (היינו אותו חלק עליון בזרוע) הוא מוקצה מחמת מיאוס שכן בפעמים הקודמות פשוט התעלפתי סמוך למועד לקיחת הדם שלא לדבר על המיחושים (אותו כאב מדומה שהמוח שלנו בתיחכומו מסוגל לייצר כדי לחזק את הפוביה) שתקפו את האיזור הזה כשעתיים לפני נעיצת קצה המחט בבשר החשוף. הפעם (הודעתי להם חגיגית), באתי מוכן נפשית לתרום את טיפות הדם היקרות למדע מפרק כף היד. התבקשתי להגיע לחדר הדמים ואחות חביבה החלה למשש את ידי הימנית ולהקיש קלות על ורידי כדי לחשוף אותם. שתיתי מים לבקשתה ולבקשתי היא מרחה בנדיבות חומר מאלחש, כיסתה בניילון שקוף, ושלחה אותי החוצה לחצי שעה כדי לתת לחומר לבצע את קסמיו. חזרתי לחדר ואחות נחמדה אחרת ביקשה ממני להושיט את היד. היא ניקתה את האזור מחומר ההרדמה, מרחה אותו כעת באלכוהול, הידקה צמיד גומי לידי ושלחה את ידיה לכיוון מחט הפרפר הקטנה שבד"כ משמשת אותם שהם מנסים לבצע את הפרוצדורה בילדים. באותו הרגע לא היה איכפת לי אם היא תחשוב שאני תינוק, רציתי שהעניין יסתיים כמה שיותר מהר ואפילו בהלצה אמרתי שתחשב היטב כמה סמ"ק דם היא צריכה לפזר בן המבחנות כי אני לא מתכוון לחשוף שוב את ידי בזמן הקרוב. הדקירה לא אחרה לבוא. אבל אחריה שמעתי רק אנחות ובקשות סליחה על חוסר ההצלחה ... לא שתיתה מספיק... ננסה שוב ... אפשר לראות את היד השנייה? כן זה רק מה שהיה חסר למחטפוב כמוני לשמוע ולהסיק שהאחות אבדה את בטחונה העצמי , הגדירה אותי כמקרה אבוד ובקשה מהרופאה הבכירה לנסות ולדגום אם ידי השנייה לאחר שחומר האלחוש יתן בה את אותותיו ... למי שלא עוקב אחרי (קיבלתי עקיצות קלות מצד זוגתי שסגנון הכתיבה שלי איננו מתומצת ולפעמים הקורא הולך בו לאיבוד) ,עברנו ליד שמאל. כיוון שכבר הוגדרתי כמקרה אבוד לא נתבקשתי לצאת את החדר, שתיתי עוד מים עד שהרגשתי שבני מעיי אומרים שירה וחיכיתי בסבלנות לגאולה. אחרי קצת פחות מחצי שעה הופיעה הרופאה הבכירה (זו ששלחה אותי לבדיקה), שלפתי את היד הלא דקורה והפקדתי אותה בידיה הנאמנות. לצערי הרב ידי נדקרה מספר פעמים אך ללא הועיל - משה היכה בסלע אך לא יצאו ממנו מים - לא היה ניתן להקיז ולו סמ"ק אחד של דם , אכן מקרה אבוד. הרופאה והאחות טקסו מיד עצה והודיעו לי חגיגית שעלי לסור למעבדה שאליה הם אמורים לשלוח את דמי בכל מקרה - "הם ימצאו מזור לבעייתך שכן הקזת דם הוא הדבר היחידי שהם עושים" . אחזתי את טופס הבדיקה בידי שעוטרו בינתיים במספר לא מבוטל של פלסטרים עגולים וסרתי כפי שהתבקשתי אל המעבדה. את פני קיבל בעל המקום שהבטיח לי שאטופל כראוי אחרי שהסברתי מאיפה באתי ולאן אני רוצה להגיע. קיבלתי כוס שתייה נוספת ובקבוקון של מים חמים כדי לחממם את ידי ואחרי עשר דקות נכנסתי לחדר קטנטן שכל כולו נועד למשימה אחת - הקזת דם בשרשרת. מפוחד (אלף כי לא נמרח על ידיי אותו חומר מאלחש ובית כי ראיתי שהפרפר החלף במחט לא דקיקה כל כך), קיוותי שהעניין יסתיים מהר ולאחר כמה בדיקות בסיסיות הושטתי את יד שמאל וייחלתי לנס. המחט חדרה לעורקי והדם ניגר ... הללוליה - תרמתי דם! שמח וטוב לב נטשתי את המעבדה וסרתי לי לביתי. בפעם הבאה (בסתר ליבי אני מקווה שהמפגש עם המחט יהיה רחוק ככל האפשר) אבקש להגיע ישירות אל אותם אנשים שיש להם יתרון יחסי וסיכוייהם להוציא לי דם בפגיעה הראשונה גדול יותר.