כבר שנה, האם מהו השתנה?

הלמדתי להיטיב לזהות מצבים של איבוד שליטה?

הלמדתי שהמקור למהומה עשוי להיות משימה פשוטה לכאורה שתוצאותיה נתפסות בעיניי כהרות גורל?

הלמדתי שהמצב מסוגל להתניע מחשבות על ויתור ולשתק?

הלמדתי להתמודד עם הפחד מכשלון?

הלמדתי להיות פגיע?

הלמדתי שחיים רק פעם אחת ושכל הטרררםםםםםםםםם לא שווה את זה?

ההשכלתי להבין שהנסיון יכולה לחשל?

הלמדתי............................................?

לעמוד במילה

לפני מספר שבועות נתבקשתי להתנדב לשעת סיפור בגן של בני. בזמנו הסכמתי כמובן אבל כשהתקרב מועד ההתנדבות שכחתי מהבקשה לגמרי ובמקרה אתמול תוך כדי קריאת סיפור של לפני השינה לבני, נזכרתי שעלי להופיע מחר בכיתתו. כשקמתי בבוקר לא היה לי ממש חשק ללכת וכיוון שהיתה לי עבודה להגיש כבר הרצתי במוחי סיפור שבו אתאר באימייל למורה של בני שאנני יכול להופיע ושאשמח להגיע שוב במועד אחר תוך התנצלות ארוכה ומכובדת (בלה בלה בלה ...). באותו רגע הבנתי שזו לא הדרך שבא צריכים להתנהל דברים ומיד אחרי קפה ההתפכחות של הבוקר אמרתי לעצמי שלא יהיה נורא אם אני אעשה הפסקה (אחרי הכל מדובר ברבע שעה נטו של התנדבות) אפילו אם זה בא על חשבון דברים אחרים שלא סובלים דיחוי.  בשעה המתוכננת הגעתי לגן עם שני ספרים וגיליתי ששם משפחתי מופיע על הלוח ביחד עם התואר מר. תוך שנייה נפל לי האסימון והבנתי שהילדים (שהוכנו ימים מראש לקראת הארוע) מחכים לי ובניהם מחכה בקוצר רוח גם בני שהיה מאוד מופתע לגלות ששם המשפחה המוכר שהתנוסס בבוקר על הלוח קשור אליו באופן ישיר. למרות רצונו העז  של בני להשאר קול מול חברי הכיתה, הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהיה מופתע מחד כשצעדתי בבטחה לתוך הכיתה ששני הספרים נמצאים תחת זרועי וגאה מאידך כשהמורה מציגה אותי בפני כולם. קראתי את הספרים ובמקביל (עד כמה שגברים יכולים לבצע דברים במקביל) לא הפסקתי לחשוב מה היה קורה לולי בנון שאלנטיות החלטתי בבוקרו של אותו יום כן לשלוח את האימייל המתנצל ולא להופיע להתנדבות כמתוכנן. לשמחתי דרך הערצתו של בני אלי למדתי היום שעור נוסף חשוב - מילה היא מילה והבטחות מוכרחים לקיים!

העיקר הכוונה

לפני מספר שבועות הצטרפתי למעודון צילום שנפגש פעמיים בחודש. הפגישה הראשונה בכל חודש מתרחשת באתר שנקבע מראש כמעניין לצילום והפגישה השנייה מתרחשת שבוע לאחר מכן ובה מנתחים את התמונות שחברי הפורום העלו בחכתם - הביקורות הם בונות ולרוב מתקיים דיון ובו מסביר ה"צלם" מדוע התעניין באובייקטים שצילם ולאחר מכן  חברי הקבוצה מספקים אינרפרטציות משלהם ונזרקות לחלל עצות שימושיות. למרות שרציתי מאוד ואף תכננתי את הלוגיסטיקות הנדרשות, לא התאפשר לי להגיע לפגישה האחרונה בגלל בעיה משפחתית. בפגישה האחרונה החליטו חברי הקבוצה שהם מצלמים את הונג קונג בלילה וכיוןן שזה נושא מעניין שדורש הבנה, תכנון ונסיון הצטערתי שלא הגעתי והחלטתי לא לוותר.... סימלצתי לי את אותה סיטואציה (הזמן המקום) כמה ימים למחרת וניסיתי לצלם תמונות ברוח אותו מפגש שפיספסתי. מילת המפתח שמתארת את מה שניסיתי לעשות היא כוונות ... כמו שהזכרתי היו לי כוונות טובות להגיע. צילמתי מספר צילומים והחלטתי שאני מציג כמה מהם לחברי הקבוצה בפגישה השנייה. בפתיח של הצגת התמונות התנצלתי בפני הקבוצה על שבירת מוסכמות פוטנציאלית (היינו הצילומים לא נעשו בארוע המשותף) אבל נוכחתי לדעת שאחרים ביצעו מעשים דומים והבנתי שאני בחברה טובה. המשכתי את הסברי וטענתי שלא ממש מצאתי אובייקטים מעניינים באותו ערב וכשחשבתי על התמונות שאני עומד להציג הבנתי שהמכנה המשותף שלהם הוא הכוונה ופחות התוצאה הסופית. הסברתי שידעתי בדיוק מה אני עומד לעשות , שאהבתי את עמדת הבימוי ואולי יותר מכל את האתגר הצילומי שהכוונות יצרו. סיכמתי שלצערי בגלל מגבלות זמן ואי שיתוף פעולה מצד האובייקטים המצולמים לא הצלחתי להפיק את התוצאה הסופית הרצויה והבטחתי לעצמי שאשוב לאותו מקום כדי להתנסות שוב באותו אתגר. למרות שבד"כ באמנות\יצירה המוצר הסופי חשוב יותר כי אותו רואים ואותו מבקרים אבל לפעמים חשובה לא פחות הכוונה והדרך שבמקרה הזה כללה תכנון קפדני, ניסיון , ניסוי וטעייה ואולי יותר מהכל התמדה בכדי להגיע לאותו לאותה תוצאה סופית שהרעיון התניע. זכיתי לשבחים על מקוריות החשיבה וחברי הקבוצה הביעו התפעלות מהתמונות שהראתי שאחרי הכל ולמרות שלא היו בדיוק מה שרציתי היו יפות כשלעצמם. 

על טעויות ,תהייות וחוכמה

בכל שעור פסנתר אני לומד משהו חדש על עצמי. לא אחת אני מרגיש שבסשנים הללו אני משלם על טיפול אחד ומקבל שניים. בשעור האחרון קראו מספר דברים וכל אחד האיר על פאן אחר באישיותי המורכבת..... בקשה מצדה של המורה להיות יותר אסרטיבי וללחוץ על הקלידים חזק יותר העלתה את הסוגיה שגודל וחוזק לא קובעים אלא טכניקה ... באותו רגע לא יכולתי לעצור את עצמי ,לבשתי חיש את תחפושת ליצן החצר וניסיתי לספר בדיחה אולי כדאי להחלץ מהמצב מביך. כמובן שהיא לא היתה מצחיקה והמשכנו בשעור ... בקשה אחרת שלה להרים את הראש (לטענה כל פעם שאני מנסה להתרכז אני מוריד את הראש ועוצם עיניים) שוב הוציאה את אותה חליפת ההתגוננות ושוב ניסיתי לספר את הבדיחה הנדושה על הבלונדינית שמרכינה את ראשה כדי לרכז את האי קיו הבודד שיש לה ... כמובן שלא התאפקתי ושחררתי בדיחה בלונדינית נוספת על אותה בלונדינית שגילו אצלה שתי אי קיו ולאחר שמדענים חקרו הם פשוט גילו שהיא בהריון. ואחרי שהקודמת לא הצחיקה ניסיתי להחלץ מהקטע המביך ולסיום סיפרתי בדיחה אחרת על בלונדיניות (שרלבנטית לאזורנו - מזרח אסיה) ... למה בלונדינית לא רוצה ילד שלישי? כי היא קראה בעיתון שכל ילד שלישי הוא סיני... כשחשבתי לעומק למה אני עושה את זה..הבנתי שאולי זה קשור לעובדה שאני נורא רוצה להיות פופלרי והומור היא דרך אחת מיני רבים כדי להשיג זאת??? לקראת סוף אותו שעור שאלתי את המורה מדוע נבחרו אקורדים ספיציפיים לסידור מסויים שניגנו והיא ניסתה להסביר את הלוגיקה שלוותה בתאוריה עמוקה יותר שלא הייתה ממש נחושה לי כדי להבין מדוע כך ולא אחרת הרי במקום שבו אני נמצא היום זה לא ממש משנה ... ניסיתי להבין למה שאלתי אותה את השאלה הזו ואחרי כמה דקות הבנתי בעצם שזוהי חליפה נוספת שמנסה לתת פתרונות דומים... פעם זה היה קורה יותר... הייתי שואל שאלות כדי להשמע חכם ולהציב את העונה במצב לא נעים רק כדי להיתפס בחברה כאינטיליגנט (כן אני מודה שלפעמים אפילו לא ממש הקשבתי לתשובה) ... היום אחרי שנכוותי אני מנסה כמובן להמעיט בהרגל מגונה זה אבל זה לא תמיד מצליח ... למה בדיוק אני עושה את את מה שאני עושה ??? שאלה טובה! קטונתי מלענות על שאלות כאלו - נסתרות דרכי האל. על דבר אחד אני שמח - שהחלטתי להתמיד בשעורי הנגינה. אפשר לאמר שאני משתפר. אגב עם אותה המורה למדתי בדרך הקשה שאין קיצורי דרך ושחייבים לעבוד קשה ויותר מכל להתמיד. ואגב התמדה, בשבועות הקרובים אני עומד לסגור מעגל ולסיים את ספר השלב הראשון בלימודי פסנתר למבוגרים שרכשתי לפני שש שנים ולאמר את האמת - לא האמנתי לעולם שאסיים אותו :)

לגו - ילדותי השנייה! ויש לי הרבה מה ללמוד...

לצערי שהיית ילד לא נתברכתי במשחקים רבים ובמישור הלגו, זכרונותי היחידים מאותה תקופה כוללי קופסת לגו קטנה שבמקור הרכיבה בית עם כמה רעפים אדומים ושני עצים ירוקים שמזכירים ברוש (אגב, אם זכרוני אינו מטעה אותי, לא משנה כמה פעמים ניסיתי להרכיב את החלקים כך שייצגו דמוצ דמיונית בתצורה אחרת, תמיד חזרתי לתצורת הבית המקוריצ כי לא היו מספיק חלקים) ואה כן ... גם זכור לי במעורפל שאחרי ניתוח להוצאת פוליפים בגיל שלוש, קיבלתי מאיזה בן משפחה רחוק ספינת לגו בצבע לבן עם סיפון כחול ומשום מה היא נעלמה לאחר שהגענו הביתה - אולי הזיתי בהשפעת החומר המרדים שקיבלתי את המתנה (כי לא היה לגו כזה מלכתחילה) ואולי היה לגו אבל הורי החליטו להצניעו כיוון שלא היה להם ממש חשק לשבת איתי על הריצפה ולהרכיב אותו ...עכשיו כשעברו יותר משליש מחיי, זה ממש לא משנה מה היתה הסיבה המקורית לחסכים הצבעוניים שלי, היום יש לי הרבה יותר לגואים ואני חווה סוג של ילדות שנייה. האמת היא שהלגו לא שייך לי אלא לבני ומדי פעם כשאנחנו משחקים אני חוטא קצת (למרות שאין בכך כל רע) כי אני לא מספר לו שאני נוטל על עצמי באותה עת מספר תפקידים - האחד, האב המחנך שמבלה שעות איכות עם בנו ובא בעת אותו ילד שמחפש תשומת לב ונהנה לשוב למחוזות ילדותו תוך כדי הרכבה של אוניות, מכוניות ושאר יצורים דמיוניים. אחד הדברים שעדיין לא השכלתי להפנים (אולי בגלל החינוך שקיבלתי אבל אני משתדל להשתנות) הוא שלגו (מרגע שבנית את המודל) איננו נועד לתצוגה בלבד. אחד השעשועים הגדולים ביותר של ילד הוא הפירוק וההרכבה מחדש ומה לעשות זה לא תמיד יוצא כמו בחוברת כשמרכיבים בפעם השנייה - בפעם הזאת המתודה הפרוצדורלית חשובה פחות והרבה יותר חשוב לאפשר לילד להפליג על כנפי הדמיון למחוזות רחוקים ולהיות משוחרר ממעצורים כדי לאפשר חשיבה מחוץ לקופסא. היום אני יודע שכיף להפסיק הכל (גם אם אתה באמצע תרגיל חשוב שאתה צריך להגיש - אתה לומד שהזמן חולף ביעף ורגעי הנחת האלה לא יחזרו לעולם) ופשוט לשבת על הריצפה עם ערמת לגו שנשפכה על הריצפה משקיות בית החרושת וללמד את הבן שלך איך בונים בעזרת אותם פיסות צבעניות והוראות מפורטת (לפחות בפעם הראשונה כי יש דברים שצריך לעשות באופן מסודר למרות שבאופיי אני לומד דרך הידים והרגלים - תוך התנסות ולרוב בדרך הקשה) מכונית מירוץ.

כספומט בשרות מהיר - אמת בפרסום?

הכספומט הוא נושא שסטנדאפיסטים רבים כבר צחקו עליו. רבות דובר על המכשיר המופלא ששינה את חיינו אך משום מה, כל פעם כשאני נזקק לשרותיו של אותו חור בקיר, אני מרגיש כאילו נחתתי לתוך פרק חי בסידרה סיינפלד. זאת הפעם השלישית השבוע שאני נאלץ לפקוד את אותה חיה לא ידידותית והצליחו להצטבר אצלי טענות כלפיה וכלפי האנשים שעומדים אצלה בתור והייתי רוצה לחלוק אותם עימכם. תחילה, בטח שמתם לב שהמכונה נותנת את אותו היחס לכל הלקוחות - אין שום מגע אנושי! הדבר גורם לי להזכר בערגה באותם ימים ענוגים בהם כן קיבלתי יחס חם יותר (אפשר להתווכח על טיבו) עת עמדתי בתור (בד"כ מעוצבן) וחיכיתי בסבלנות (או שלא) לקופאית חיננית ששאלה לשלומי, גבתה ממני שרבוט והושיטה לי את שטרות הנייר תוך כדי חיוך. אבל זה ניחא, לפחות כל האנשים מקבלים את אותו היחס. אם יש משהו שאני ממש כועס עליו זהו המראה שבו אנשים עומדים חסרי אונים מול הכספומט וכשהוא שואל אותם שאלות מנחות (ולא מסובכות מדי בד"כ) לגבי הפעולות אותם הם רוצים לבצע פרצופם מקבל עווית ופניהם נהיים פני עגל תם שלא ממש מבין מה רוצים ממנו.  פעולתם של הנ"ל לא יכולה כמובן להתארך יתר על המידה משום שיש לחץ חברתי מצדם של אלו העומדים בתור מאחורי אותו לקוח ומדי פעם, תוך כדי וידוי שהקורבן שם לב, נושפים אוויר ולוחשים בקול אוףףףףףףףףף. הגרועים ביותר (ובכזה נתקלתי היום) הם אלו שבאו לבצע פעולה עבור משהו אחר, הם עומדים מול המכשיר ומקבלים הנחיה טלפונית ולמשקיף התמים זה ניראה כמו ססשן אצל פסיכולוג .הפסיכולוג שואל שאלות מנחות ואז המטופל בוהה באוויר, לוקח נשימה עמוקה ומנסה להשיב ... לרוב הפעולה (נניח תשלום חשבון מים) לא מצליחה בפעם הראשונה (בד"כ בגלל הקשת קוד לא נכון - מספרי החשבונות של הספקים והלקוח הם ארוכים מהרגיל ב HK) מה שעוד יותר מעלה את חמתם של העומדים בתור שבשלב הזה כבר לא מתאפקים ונאלצים בחוסר אונים לבצע פעולה חודרנית שכוללת עמידה על קצות האצבעות והצצה חטופה אך ממוקדת בנעשה בחלון הירוק של המכשיר הלא ידידותי. עכשיו הם אפילו מרגישים שותפים וכמהים לעזור לאותו קורבן, הם מבינים שהפעולה אכן לא התבצעה כמו שצריך (כי אז מופיעה הודעה אזהרה אדומה לטמבל התורן) ושהקורבן לצערו וצערם צריך לחזור על כל התהליך מחדש. בכל אותה העת בה הציץ עבדכם הנאמן בחלון הירוק לא יכולתי שלא להסיר את עייני משלט קטן המוצב מעל המכונות שמודיע חגיגית קבל עם ועדה שהבנק מספק במרכז הקטן הזה שרותי בנק מהירים - האומנם? ובכן, למען רווחתם של העומדים עמך בתור, עצתי למשתמש המצוי מסתכמת בבקשות הבאות: אל תעשה אהבה עם המכונה, אל תחלוק עימה את כאבך, השתדל להיוועץ במכשיר רק שאתה זקוק למזומנים ומעל הכל עשה טובה לעצמך ולאחרים ושלם את חשבונותיך בסניף הבנק (או הדואר) ולא דרך הכספומט. הבונוס בגישה השנייה הוא שאולי בסופו של התהליך תחייך אליך (עד כמה שאפשר לבקש מהונקונגית לחייך) פקידה חיננית לובשת מדים. בהצלחה!