לעמוד במילה

לפני מספר שבועות נתבקשתי להתנדב לשעת סיפור בגן של בני. בזמנו הסכמתי כמובן אבל כשהתקרב מועד ההתנדבות שכחתי מהבקשה לגמרי ובמקרה אתמול תוך כדי קריאת סיפור של לפני השינה לבני, נזכרתי שעלי להופיע מחר בכיתתו. כשקמתי בבוקר לא היה לי ממש חשק ללכת וכיוון שהיתה לי עבודה להגיש כבר הרצתי במוחי סיפור שבו אתאר באימייל למורה של בני שאנני יכול להופיע ושאשמח להגיע שוב במועד אחר תוך התנצלות ארוכה ומכובדת (בלה בלה בלה ...). באותו רגע הבנתי שזו לא הדרך שבא צריכים להתנהל דברים ומיד אחרי קפה ההתפכחות של הבוקר אמרתי לעצמי שלא יהיה נורא אם אני אעשה הפסקה (אחרי הכל מדובר ברבע שעה נטו של התנדבות) אפילו אם זה בא על חשבון דברים אחרים שלא סובלים דיחוי.  בשעה המתוכננת הגעתי לגן עם שני ספרים וגיליתי ששם משפחתי מופיע על הלוח ביחד עם התואר מר. תוך שנייה נפל לי האסימון והבנתי שהילדים (שהוכנו ימים מראש לקראת הארוע) מחכים לי ובניהם מחכה בקוצר רוח גם בני שהיה מאוד מופתע לגלות ששם המשפחה המוכר שהתנוסס בבוקר על הלוח קשור אליו באופן ישיר. למרות רצונו העז  של בני להשאר קול מול חברי הכיתה, הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהיה מופתע מחד כשצעדתי בבטחה לתוך הכיתה ששני הספרים נמצאים תחת זרועי וגאה מאידך כשהמורה מציגה אותי בפני כולם. קראתי את הספרים ובמקביל (עד כמה שגברים יכולים לבצע דברים במקביל) לא הפסקתי לחשוב מה היה קורה לולי בנון שאלנטיות החלטתי בבוקרו של אותו יום כן לשלוח את האימייל המתנצל ולא להופיע להתנדבות כמתוכנן. לשמחתי דרך הערצתו של בני אלי למדתי היום שעור נוסף חשוב - מילה היא מילה והבטחות מוכרחים לקיים!