אדם צובר זכרונות כמו נמלים - בחודשי הקיץ

כמו בשנה שעברה, גם השנה, אני מנסה לשעשע (כמיטב יכולתי) את ילדי בחודשי הקיץ הארוכים. אני לא מתיימר להתהדר בתואר אב השנה אבל, אני מאמין שאני עושה את עבודתי נאמנה בהינתן הנסיבות הקיימות. במהלך יום הפעלות רגיל (באמת שאני לא מתאמץ יותר מדי - לפעמים אני אפילו מרגיש שאני לא מתאמץ מספיק),חשבתי לתומי עד כמה אני בתור ילד לא נחשפתי מספיק לנושאים (למשל: טיולים במחוזות שונים ובכלי תחבורה לא שגרתיים, חיות, שבועונים, קניות, ספרים ומעל הכל בחירות אישיות וחופשיות) שהיו יכולים להרחיב את אופקי ושאולי היו עוזרים לי לעצב יותר טוב ויותר מוקדם את אישיותי. למרות ששנים רדפה אותי תחושת אכזבה וכעס על וכלפי הורי, היום, אני משתדל שלא להאשים אותם יותר על ה"עוול" שנעשה לי ע"י אי החשיפה ודרך ילדי והבילויים המשותפים שלנו, אני חווה תיקון מסוים - ילדות שנייה כדברי השיר של מתי ואהוד. במעמדים אלו, אני מנסה לראות את העולם דרך העיניים שלהם ולהוסיף על אותה זווית גם חוכמה וידע שצברתי אני בל"ז שנותי כדי להעשיר את החוויה. אני מנסה לחשוף אותם עד כמה שניתן להתנסויות שבהם הם יאמצו את השרירים מתחת לפדחת וואגב כך יצברו חוויות שאולי יום אחד יגרמו/יתרמו להם לרצות להתמקצע באותו תחום עניין מסוים. אין בי היום כעס - רק מעט עצבות, אסכם ואומר שהיום אחרי התנסויות עצמיות, טיפול של אנשי מקצוע ותמיכה בלתי נלאת של אשתי, אני מבין שהתקופה שבה אני גדלתי בתור ילד היתה תקופה אחרת. להורי ובני דורם היתה פחות מודעות לצורך להעניק חוויות לילדיהם. אולי הדבר נבע מחוסר השכלה (של הורי לפחות - אבי בוגר ארבע כיתות של בית ספר יסודי ואימי התפארה ב ח' שנות לימוד) ואולי בגלל הדאגות הקיומיות שאפפו אותם וחוסר האמצעים אך מאידך הרצון להעניק לנו יותר ממה שהיה להם (לפחות באופן חומרי) עד כדי כך שהם שכחו את החוויות הקטנות והלא יקרות שאפשר להעניק לילדים - אותם חוויות שעשויות להותיר יותר זכרונות מאותם זכרונות שיכולות להותיר חוויות חומריות יקרות יותר. אני יודע שהמשפט האחרון היה קצת מסובך ולכן אנסה לתאר בקצרה את היום שבילינו ביחד אני וילדי כדי לתת לקורא המלומד את האפשרות להבין למה כבודו מתכוון כשהוא אומר שנוצרה אצלו תחושת פספוס מסוימת על כך שלא חווה ביחד עם הוריו (או דמויות משמעותיות אחרות - למשל דוד) חוויות "זולות" אך מגרות דמיון ומפתחות. - ובכן ... יום החופשה התחיל בקימה יחסית מאוחרת (8:00) ואחרי רוטינות הבוקר שכללו צחצוח שיניים, ארוחת בוקר קלה וצפייה בערוץ הילדים, הושבתי את הילדים סביב השולחן בפינת האוכל כדי שביחד נעבוד (בשעה הקרובה) על דפי עבודה שעבדכם הנאמן הדפיס מבעוד מועד מאתר באינטרנט. האתר מסווג לפי גילאים ובכל גיל הוא מכיל איו ספור של תתי נושאים שונים כמו יכולות חשיבה, יכולות מוטוריות , יכולות כתיבה, קריאה וחשבון. כן גם בגילי היו חוברות קיץ שבית הספר היה ממליץ לעשות וההורים שלי (ואני מניח של רבים אחרים) דאגו שלפני שהחופש יגמר אנחנו נגמור את כל השעורים. אין אני בא בטרוניה כלפי הורי על כך שלא דאגו שנפעיל את גלגלי המוח. איפה אם כן החידוש שלי בתור הורה? ואיפה אותם חוויות קטנות שאני מדבר עליהם? ובכן, א' אני מדבר על זה שאני בוחר דפים שמתאימים לכל ילד ומבוססים על החומרים שהוא מכיר/אוהב (לרוב שהוא טוב בהם) כדי לפתח את בטחונו העצמי ומצד שני, אני מקפיד שהוא גם יחשף לקשיים ולחומרים שאינם לרוחו. וב' שאפילו יותר חשוב מ א', אני יושב לצידם במהלך כל אותה שעה ונותן בעיקר הכוונה וטיפיםובמילים פשוטות, אני לא פותר עבורם את התרגילים אלא מאפשר להם להתנסות הן בחוויה של קושי/תסכול והם בחוויות ה"אהההה" שמגיעה בעקבות רגשות שמחה שהתמודדו עם המציאות ומצאו את הפתרון ההולם. בשלב מאוחר יותר של היום החלטתי באופן ספונטני שלמרות השרב הכבד נצא ביחד לבקר בשוק דגי הזהב. לשוק נסענו בתחבורה עירונית כדי שנוכל להחשף לשלל הריחות, המראות והרעשים וכדי שאלו בתורם, יעוררו ויגרו את ילדי להגיב באופן אקטיבי ולשאול שאלות. למרות שביקרתי פעם באותו שוק דגים מפורסם, לא זכרתי את הדרך על בוריה מה שיצר טעות בניווט כיוון שיצאתי ביציאה הלא נכונה ברכבת התחתית. אז אתם בטח שואלים את עצמכם על איזה חווייה "זולה" אני מדבר לעזעזל ובכן, בעקבות הטעות נאלצנו לעצור עוברים ושבים כדי לשאול אותם על הכיוון הנכון ומה למדו מכך ילדי? א' שזה בסדר לטעות אפילו את אתה מבוגר ,ב' שיש לא מעט מקורות מידע שצריך לברור אותם בזהירות וג' שאם שואלים אז מקבלים תשובה שבעזרתה אפשר להתקדם הלאה. כפי שאמרתי העלות: חינם אין כסף - החוויה לכל החיים. אילו חוויות נוספות הם רכשו עם הגיענו למטרה? בשוק הדגים הילדים נחשפו לשלל שוכני מעמקים בצבעים מרהיבים שללא ספק הותירו בזכרונם רשמים עזים הן בשל גודלם של היצורים (מבוטן ועד נעל), והן בגלל השונות (אלפי זנים) ובנוסף הם למדו שלפעמים לבעלי החנויות יש חיות מחמד משלהם ושאם יש כלב או חתול בחנות של דגים סביר להניח שהוא לא למכירה למרות שניתן לשאול את בעל החנות אם הוא מעוניין למכור. בשל החיבה שהם פיתחו לאותו חתול העתקנו את מסלולנו משוק הדגים לשוק חיות המחמד הסמוך ושם הם זכו לראות כלבים, חתולים עכברים וצבים. בחנות הכלבים הסברתי להם ברצינות תהומית שליד כל תא יש שלט קטן שבו רשום שמו של בעל החיים. בני שכבר למד לקרוא נעמד ליד התא הראשון וקרא את הכיתוב "נא לא לגעת", הוא פסע ביחד עם בתי לתא השני ולהפתעתו הוא גילה שגם לכלב השני קוראים "נא לא לגעת" ... בתא השלישי הוא הסתובב אלי וצחק כשהבין שעבדתי עליו ... את הבדיחה הזו הוא לעולם לא ישכח. משוק חיות המחמד נסענו לכלבו גדול לקנות קוסקוס אורגני .... בדרך חזרה מהשרותים עברנו דרך איזור עם מדפים שהיו עמוסים בשבועונים. לקחתי את ההזדמנות לסקור איתם את תחומי העניין השונים ובני גילה עניין רב בשבועוני גברים שעל שערם התנוססו יעלות חן יפייפיות. הסברתי לילדי שאנשים שונים מתעניינים בתחומים שונים ושלרוב התחומים יש עיתון כזה או אחר שמפרסם את אותו תחום עניין וכך ילדי הכירו שבוענים משבועונים שונים בנושאים כמו: ספורט (טניס, גולף וכו') , פיתוח גוף, אופנה, לגבר, לאשה, צילום, אדריכלות, בישול ועוד ... היו שם באמת הרבה שבוענים והילדים עלעלו בהם כן כן גם אתם יכולים לנחש ליד איזה סקציה עצר בני ובאילו שבועונים הוא העדיף לעלעל ... מאוחר יותר השבוע שמעתי אותו אומר למשהו שהוא ראה המון עיתונים וגם כאלה שמציגות ליידיסססססססס כשהוא הוגה את ה סמך כמו נחש ... אני רוצה להרגיע את הקורא שחושב לעצמו שאני מאפשר לילדי לקרוא דברי תועבה .. לא כך הוא הדבר , הכלבו יוקרתי ולא מחזיק חומרים אסורים ... בני עלעל ב "אף היץ אם" (עיתון לגברים שנשים בביקני מתנוססות על עמודו הראשי) הוהי מבסוט - אני לא בטוח שזה הגיל המתאים לחשוף ילדים לאותו עיתון ... הוא במקרה היה מונח שם ולא התכוונתי שהוא יראה את אותו גליון אבל, הנקודה שאני רוצה לחדד היא שהם גילו שיש תחומי עניין שונים ושזה יותר מבסדר להסתקרן ולהסתכל במה שמוצא כן בעיניך. מהכלבו חזרנו הביתה ברגל ועצרנו בחנות ספרים. בחנות הספרים בתי התעניינה בספרון שכלל צורות בצבעים שונים ובני, למרות מאמצי להניעו לספר אחר שמתאים לגילו, חשק דווקא בספר שכלל דגמי מטוסים עם תיאור מפורט של מערכות הנשק שהם יכולים לשאת. הספר התאים לו פחות אבל מה שאני גיליתי התאים לי הרבה יותר. גיליתי שחשפתי את בני למבחר של כתבי יד ושנתתי לו את האפשרות לבחור בעצמו משהו שהוא רצה - אותה חוויה שנמנעע ממני לאורך שנים בתואנות שונות (שלפעמים נאמרו בצד או שלא) של מחיר, עניין משפחתי ורלבנטיות. המוטו שלי הוא לנסות ולהשתפר תמיד. היום אני מבין את הורי ובלי קשר לסגירת המעגל הזה אני מנסה להנחיל לילדי מורשת קצת אחרת ואין לי ספק שהחוויות היחסית "זולות" שילדי חוו באותו אחר צהריים ישארו איתם לאורך זמן רב.