זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכר, לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור.

זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים כיחיד ובחיי הבוגרים כבן זוג וכאב לילדים שאני (אנחנו) נדרשים לקבל החלטה שעשויה להשפיע על עתידנו. עד עכשיו המעברים בן המדינות השונות היו די טריביאליים ולא הצריכו מאיתנו לקבל החלטות קשות אבל הפעם אנחנו ניצבים בפני דילמה אמיתית ובאמת מתלבטים. מוקדם מדי לדבר על הדילמה עצמה שכן לא כל המידע מצוי בידינו אבל אנחנו מרגישים שהפעם זה עומד להיות שונה. אפילו אדם כמוני ששונא שינויים (מי אוהב) מוכרך להודות שהתהליך עצמו של קבלת ההחלטה/ות לא פשוט, מסקרן וחיובי ואנחנו ללא ספק לומדים הרבה דברים על עצמנו בתור אינדיבידואלים והרבה דברים על עצמנו בתור זוג ומשפחה. שונה מתהליכים קודמים והתנסויות משפחתיות מצד הורי החתן והורי הכלה בבואם לקבל החלטות, אנחנו מרגישים הרבה יותר בוגרים (נפשית ופיזית בגלל נסיון החיים שאספנו בגילינו היחסית צעיר), מבינים שאי אפשר לקבל החלטת על בסיס אמוציונלי ולכן מפעילים בהתאם מערכת שיקולים אנליטיים (אולי אנליטיים מדי) כדי להבין את ההשלכות ועל בסיסם למצוא פתרונות הולמים. הורינו מולידינו הודו בפה מלא שבעברם הם היו צריכים לקבל החלטות שונות אבל לעולם לא אזרו את האומץ (כל אחד וסיבותיו) לפנות לחבר או לגורם מוסמך אחר בכדי להתייעץ איתו. אחד הדברים שאנחנו שמחים עליו מאוד ושמראה שעברנו כיברת דרך חשיבתית (בהשוואה להורינו) הוא העובדה שבבואנו להתמודד עם קבלת ההחלטה אנחנו מבינים שאין לנו את כל הידע ולכן אנחנו צריכים להתייעץ עם גורמים מומחים (חלקם בתשלום כמובן). לא זו איננה התייעצות ממקום של חוסר אונים בו אנחנו מבקשים מאחרים לקבל את ההחלטה במקומנו. אנחנו מתייעצים ממקום של רצון לקבל זוויות שונות להסתכל על הדברים ושמחים שיש באפשרותנו לאזור גם את האומץ מצד אחד אבל גם את היכולת להשתמש בקשרים כדי לחשוף רבדיםשל ידע ושיקולים שאולי לא היינו מודעים אליהם.

ובכן זה לא עומד להיות פשוט אבל בהחלט מאתגר , בונה ומעצב ועל כן אסיים במילותיו של סופר ילדים חביב בשם ד"ר סוס שמסכם את ההתלבטויות של גיבורו בשורות הבאות:

ולא תיכנס? לימין או לשמאל?

רק שלושת רבעי שמאל או בכלל?

תתגנב מהצ? מסביס? מאחרו?

זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכר,

לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור.

לשקר אין רגלים

לפני יומיים רגע לפני שיצנו את פתח הבית ליום כיף עם הילדים, התייצבו בדלת עובדי קבלן שהודיעו לנו חגיגית שלפני חודש קבענו איתם (להיום) לבצע פעילות שוטפת/מונעת של ניקוי הפילטרים במזגנים. אמרנו להם ששכחנו לגמרי שקבענו איתם וביקשנו אם זה יהיה בסדר להשאיר אותם לבד לביצוע המשימה והם ענו ברצון שכן. רמת הפשיעה בהונג קונג נמוכה מאוד ואין כמעט חשש שייגנב דבר (כמעט אני אומר כי לפני שני קייצים העלימו לי את הארנק) ולכן בטחנו באותם אנשים בטחון מלא שכן הם עובדים עבור חברת ההשכרות שממנה אנחנו שוכרים את הדירה. חזרנו הביתה באותו ערב וכמובן שגילינו שלא נעלם דבר - האמת היא ששכחנו שהם היו ואפילו לא טרחנו לחפש הוכחות לאמינותם. בבוקר למחרת גילינו באחד מהחדרים חורים בריצפה, הדלקנו את האור וגילינו חורים בקירות שכוסו בחומר לבן וגם מצאנו שריטות די עמוקות בדלת של אותו חדר שגם טוייחו אחר כבוד. הסיני הממוצע לא יודע לעולם שטעה - זה עניין של כבוד , הוא לעולם לא יעשה משהו כדי לפגוע בכבודו או בכבוד מעסיקו כדי שהוא או ההוא לא יאבדו את פנים כמו שהסינים קוראים לזה. כמובן שלא דווח לנו על המקרה מפאת אותו כבוד ויום למחרת ירדתי ללובי לדווח על הנזקים. עובדת הלובי המסורה עלתה למעלה ובחנה את הנזקים ואמרה שתבדוק את מה שקרה ותודיע לנו. היא חזרה כבור שעה ולא התנצלה על מה שקרה אבל הודיע שעובדי הקבלן שטיפלו במזגן לא מיומנים בעבודות אחרות ובגלל זה עשו עבודה נוראית (טיוח העובדות בצבע לבן ומזעזע שקשה מאוד להסתיר אותו) אבל כיוון שהם עשו נזק החברה תשלח עובדים מיומנים יותר לטפל המצב. באופן אישי (אולי בדלל שאני נוטר טינה) הייתי מעריך הרבה יותר את אותם עובדי קבלן אם הם היו מתייצבים ביום למחרת, מודעים שקרתה תקלה ומבקשים לתקנה אבל במקום לכבד אותם אני מסתכל עליהם בבוז. ענייני כבוד, כבודם במקומם מונח והדבר מוכר לי ולרבים שכמוני גם מתרבויות מזרחיות אחרות אבל הקלישאה :לשקר אין רגלים" עובדת פה שעות נוספות כלומר נכונה במקרה הזה ואמיתית גם לגבי מקרים אחרים ועל כן אני דבק באמונה שצריך להיות תמיד ישר ולספר את האמת ועל בסיס עקרון זה (ואחרים) אני מנסה לחנך את ילדי.

ילדים זה שמחה

אנחנו (ואני מרשה לעצמי להכליל) כועסים על הילדים שלנו לא מעט. אחרי הכל אנחנו בשר ודם וישנו סף מסוים שאם הם פורצים אותו אנחנו פשוט מתפוצצים עליהם ועל אחרים בסביבתם (כל אחד ומידת הסבלנות שלו וכל אחד ומידת הלחץ שהוא או היא צריכים לשחרר). לפעמים קוראים דברים שבגללם אנחנו עוצרים את החיים לרגע ומביטים סביב כדי לקבל פרספקטיבה. לפעמים אנחנו עדים למקרים שבהם הילדים שלנו חווים משהו טראומטי ואז רגע אחרי אנחנו נשבעים שנשנה את דרכינו ולא נצעק עליהם יותר. באותו רגע טראומטי אנחנו מבקשים מכוח עליון (בורא עולם למאמינים שבינינו) שיתן כתף ויעזור ואז אנחנו מבטיחים לו שנשתנה. ביום שבת האחרון יצאנו לטבול בבריכה. האווירה היתה נעימה וכמה ילדים אחרים שחו שם איתנו. ישנו חבל שמפריד בן הטובלים הכלליים לבן השחיינים המקצועיים וילדים רבים אוהבים לאחוז בחבל הזה ולהתשעשע איתו וכך גם בתי ובני. באחת הפעמים שהם עשו זאת בתי עמדה על החבל שהיה שקוע קצת במים ובני חשב שזה יהיה נחמד לקפץ על החבל ולמשוך אותו לקרקעית אבל הוא שכח שבתי לא שוחה מספיק טוב ובגלל שהיא קטנה יותר הוא גם לא חשב על העובדה שהיא לא תהייה מוכנה להגיב מספיק מהר על השינוי ולכן כשהוא עשה זאת היא נמשכה מטה לעבר הקרקעית ולמרות שהיו לה מצופים הם לא ממש הציפו אותה ושנייה ארוכה (שנמשכה לנצח) היא שהתה מתחת למים עד שמשיתי אותה תוך כדי צעקות נונ-סטופ לכיוונו של בני שכללו הסברים מפורטים על טיפשותו בבואו לבצע את המעשה הנורא שעשה. נרגעתי והלכנו הביתה. יום למחרת אולי בגלל מזג האוויר (סתווי) או בגלל המקרה שקרה לה בבריכה, בתי לא הרגישה טוב והיה לך קצת חום. אשתי לקחה את זה קשה כיוון שלאחרונה היא חזרה לעבודה ועל כן היא מבלה פחות זמן עם הילדים. אשיתי שראתה את בתי סובלת אמרה שהיא ממש מבואסת כי היא שונאת לראות ילדים קטנים חולים (לרוב הם חסרי אונים). בתי עדיין מצוננת אבל החום ירד והיא חזרה כבר לבית הספר ואז הבוקר הבנתי שלמרות שאנחנו בשר ודם עם גבולות אנחנו צריכים ללמוד להתאפק ולהבליג גם כשההתנהגות של ילידינו ממש מרגיזה אותנו. באותם רגעים קריטיים בבריכה (או בכל סיטואציה אחרת) אתה מבין שהחיים יקרים מדי ואתה רק מבקש בתוך ליבך שהמצב יחזור לקדמותו ושהיא או הוא יצעקו וירגיזו אותך כי כל מה שיש לך יכול להיעלם תוך שניות. אז אני לא מבטיח שלא אתפרץ יותר אבל אני מקווה שאני אעשה את זה כמה שפחות כי אחרי הכל "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה ולהם יש לב של זהב, כתוב בתורה אולי בדמרא לכו תשאלו את הרב....................."

אבולוציה

לפני כמה ימים רבנו אני ואשתי. הריב היה סביב ההחלטה שלי שהיא לא מספיק אקטיבית ולא מספיק מוחצנת כלפי ברגשותיה באופן כללי ובאספקט של חיפושי עבודה. הרגשתי באיזשהו שלב שאני מטיף ומרצה הרבה יותר משומע ותומך ואפילו העזתי לאמר לה בחוצפה שאני לא יכול להשיך את הדיון (בינינו זה היה יותר מונולוג שלי) כי אני מרגיש שאני עומד להתעצבן וזה לא יהיה טוב לבריאותי ואני מעדיף להפסיק כבר עכשיו כדי שלא אפלוט משהו שאני אצטער עליו. נפרדנו כידידים והלכתי לישון על זה כמו שאומרים ובבוקר קמתי ואמרתי לה שהתנהגתי בצורה מחפירה ואני יודע שההתנהגות לא היתה במקומה כי יותר גרוע ממה שאמרתי ומה שעשיתי, הזכרתי לעצמי את התנהגותו של אבי כלפי אימי במריבותיהם בעבר. בהמשך השבוע לאחרי דיבורים על חזרה אופציונלית לארצות של הברית, ביטלתי שוב את מה שהיא אמרה (כן מצד אחד אני מבקש ממנה להיות יותר אקטיבית ומוחצנת ומצד שני כשהיא כבר עושה את זה אני מבטל אותה מיד כיוון שתוכניותיה אינם משתלבות טוב עם תוכניותי) ורגע לאחר מכן נזכרתי שוב באבי ובאימי שהיו מאוד קונסרבטיביים בגישתם לחיים ושלא העזו ללכת עם נטיות ליבם ואולי לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי. ברגע שהבנתי שאני שוב חוזר על דרכיו של אבי התנצלתי והמשכתי להאזין לה ולהצעתה ואפילו אני לא מתבייש לאמר שהתלהבתי. שני האינסידנטים הללו קיבלו תוקף חזק יותר כאשר ראיתי את בני מתנהג בדיוק כמוני (או כמו שהייתי מתנהג פעם). אתמול בערב בני רצה לטבול לחם במרק שלו והוא אץ למטבח כדי להביא את שקית הלחם. השקית היתה קשורה ובגלל שהיה לחוץ ורעב הוא הפליא בשקית (הלא עוול בכפה) את מכותיו ומשיכותיו ובמקום לפתוח את הקשר הוא הידק אותו יותר. בני הזכיר לי את עצמי לפני כעשור כשחזרנו מתערוכה במסגרת עבודה. כשסיימנו את התערוכה רצינו לחזור הביתה כמה שיותר מהר ובמקום לחשוב על התערוכה הבאה קיפלנו מהר את הציוד ודחפנו לארגזים. כשפתחנו את הארגזים משפר שבועות מאוחר יותר גילינו עזרות כבלים של מתח ורשת שלובים זה בזה כמו היו נחש ענק ואני פשוט זוכר את המקרה כי הוא נחרט בזכרוני בגלל ששותפי לחדר (ר') ראה אותי מבצע פעילות דומה לזו שביצע בני בשקית הלחם ובמקום להתיר את רשת הקשרים הסבוכה מצאתי את עצמי מהדק את הקשרים חזק יותר עד כדי כך שאם הייתי מושך קצת יותר חזק הייתי גורם לכבלים לאבד תוקף ולפוג מן העולם. השותף ניסה להסביר לי שיש משימות שבהם צריך לחשוב לפני שמבצעים פעילות פיזית ויותר חשוב שצריך להבין שלפעמים יש דברים שפשוט לוקחים את הזמן שלהם ואסור להאיצם כיוון שאז נתקלים בדיוק בתוצאות ההפוכות. בני שהוא אימפולסיבי ומהיר חימה כאביו (שירש את התכונות מאביו שירש אותם מסבו וגומר) ניסה לבצע את מה שניסה כדי להשביע את רעבונו אבל קיבל תוצאות הפוכות כיוון שהשקית היתה קשורה כעת הרבה יותר חזק. נטלתי את שקית הלחם מידיו ובמקום לקרוע אותה עם סכין אן עם השיניים (ואגב כך להמשיך את ה cycle המשפחתי) נסיתי ככל כוחי (עד שבסוף הצלחתי) לפתוח את הקשר הסבוך ואגב כך להסביר לו שלפעמים הוא צריך לחשוב לפני המשימה ולכלכל את צעדיו כדי להצליח במשימה. לרוב אני מוצא את עצמי מטיף לו (בני וגם אישתי) מדוע הוא צריך להתנהג בצורה זו או אחרת מבלי להסביר לו את הרציונל אבל הפעם עצרתי לרגע ואמרתי לו בזו הלשון: "הסיבה שאני אומר לך את מה שאני אומר לך היא שאבא שלך היה בדיוק כמוך והוא יודע לאן זה מוביל אז כדאי לך לחשוב על דרכים אחרות לגשת למשימה כי זה נורא יעזור לך ברמה האישית (לימודים, קריירה/עבודה), בזוגיות ובמשפחה (למרות שעוד מוקדם מאוד)" והוספתי "ואני מדבר מתוך נסיון מר של שנים אז כדאי לך מאוד להאזין למה שיש לי להגיד". אז אני מקווה שאני עברתי אבולוציה מסוימת בהשוואה לאבי וסבו ולא נותר לי אלא לקוות שבני ישלים את המשימה ויעבור אבולוציה נוספת כדי להיות גירסה יותר מוצלחת ממני.

אני בדרך הנכונה - למדתי איך ללמוד (כך אני מקווה...)

בשונה מסמסטרים קודמים באוניברסיטה הפתוחה, הרגשתי הפעם קצת יותר מוכן כיוון שלקחתי את העניינים לידיים וכבר בתחילת הסמסטר נטלתי יוזמה (שאני גאה בה ואשר משקפת התקדמות בהתפתחות אישיותי) במקום להיות פאסיבי ולחקות שדברים יקרו עבורי. בעוד קצת פחות משבוע מתחיל סמסטר חדש (ה - 6 שלי) ושלשום התיישבתי עם החומרים והחלטתי שדבר ראשון אני יוצר תוכנית עבודה שבה אני עומד להסביר לעצמי איך אני תוקף את שלושת הקורסים כדי למקסם את הציונים בסוף הסמסטר. בעבר כשהיה לי עומס דומה במקום לחשוב לרגע, לתכנן ולכלכל את צעדי מיד מיהרתי לטרוף את החומרים (קריאה או נסיון לפתור את השאלות) כדי להספיק כמה שיותר. התחושה שבסוף היום אני יכול למתוח קו על משימות שביצעתי הייתה מסבת לי בעבר עושר רב ולתחושה שלא ביזבתי את היום אבל הרבה פעמים זה לא היה ממש תורם להתקדמות (פול גז בניוטרל איך שאומרים החברה) ושלשום כשיצרתי את אותה תוכנית והורדתי סיכומים וחומרים עזר אחרים הרגשתי שאני הרבה יותר פורה. עבורי ליצור תוכנית ולעבור לפי סדרי עדיפויות הוא דבר מאוד גדול שאין להקל בו ראש ואני שמח שאני מצליח להבין היום את החשיבות של כלי כזה. האם אני בדרך הנכונה? כניראה שכן אבל חשובה לא פחות ההתמדה בדרך ועמידה במשימה כשו תהיה עוד מבחן חשוב עבורי.

באתי בגלל המחיר ברחתי בגלל השרות

בני י', כמו הרבה ילדים אחרים בני גילו, מרבה להעביר את זמנו בצפייה בסרטים ובמשחק במשחקי מחשב שונים. את פלטפורמת ה Wii יש לו כבר יותר משנה ואני מוכרח להודות שהוא השתפר מאוד הן ביכולות הקורדינציה שלו והן ביכולתו לקרוא ולבצע הוראות כנדרש ברמות המשחק השונות. אני,כמו הורים רבים אחרים (כך אני מקווה כדי להשקיט את מצפוני), קונה לו משחקים פירטיים (או תואמים כפי שקוראים להם בחנויות המיוחדות שבהם ניתן לרכוש את המוצרים הללו) ולאחרונה קניתי לו כמה משחקים כאלה וגילית שחלקם הגדול לא עובד. אגב, גם את קונסולת המחשחק קנינו בחנות פירטית ושילמו את מיטב כספנו כדי ש"התוספת" (שבעלי החנות הוסיפו) לגירסה המקורית תוכל להתמודד עם משחקים "מזוייפים". כיוון שהמשחקים החדשים לא פעלו כנידרש נועצתי בשכן שייעץ לי להכניס לתוך קונסולת המשחקים דיסק שקיבל מבעל החנות המדוברת כשמשחקיו שלו לא עבדו. הדיסק שנתן לי ביצע שינוי במערכת ההפעלה ולרמות שהיא הראתה את הגירסה החדשה, כמה מהאופציות הקודמות לא פעלו. הכנסתי דיסק נוסף שיפתור את הבעיה והוא הרע את המצב יותר. המשחקים הקודמים עבדו ללא בעיה אבל החדשים לא עשו דבר ולכן לקחתי את המכשיר לחנות המפוקפקת. בחנות הסברתי למוכר את מה שעשיתי והסברתי שמה שהייתי רוצה שיקרה הוא שהמשחקים שקניתי יעבדו. הוא הסתכל עלי ואמר שצריך לשלוח אותם לעברו האחר של הנהר לתיקון ושתוך כמה שעות המכשיר יחזור כמו חדש. קבענו שבחמש אחזור לחנות לחזות בפלא וכך עשיתי אולם הקונסולה לא הייתה שם. שאלתי מתי והוא (גבר סיני טיפוסי שלא רוצה להיתפס בקלקלתו - lose face) אמר לי שהנהג בדרך ושהוא יתקשר אלי לפני שיגיע. אחרי שעתיים התקשרתי אליו שוב ושוב אותו סיפור ... הנהג בדרך אני אתקשר אליך עוד מעט. שאלתי אותו בבדיחות הדעת אם הנהג מגיע מעבר לים אבל הוא לא הבין את הבדיחה. וכך אחרי עוד כמה טלפונים הוא בישר לי שהנהג הגיע וקופסתי מוכנה. סרתי לחנות עם בני וגיליתי שאומנם הקופסה "שופצה" כלומר שגירסת מערכת ההפעלה שלה סרה לקדמותה על כל אופציותיה אבל גיליתי שהמשחקים שרציתי שיעבדו לא עובדים. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי סיפורים מפה ועד להודעה חדשה והודיע לי חגיגית שהמשחק לא יעבוד. אמרתי לו שבאתי אליו רק בגלל שהמשחק לא עובד ושלא היתה לי בעיה עם המסכים המוזרים שמערכת ההפעלה החדשה הציגה אבל הוא המשיך לטעון שהמכשיר תוקן ומילמל משהו על הקורא האופטי של המכשיר שלדעת הטכנאי מעבר הנהר לא עובד כנידרש ולכן יותר את אותם בעיות. לא השתכנעתי וניסיתי להסביר לו שני מוכן לשלם אבל אני רוצה לתקן את הקופסה כך שתוכל לקרוא כל משחק אבל הוא בשלו - ממהר לסגור את החנות ולסלק אותי מתוכה לא לפני שהוא מפטיר מחיר אסטרונומי (אולי כדי להפחיד אותי) עבור התיקון הנוסף. אחרי שכמובן לא הסכמתי הוא הציע שאגיע ביום שני שעה שחברו יהיה בחנות ואספר לו את מה שקרה ואולי הוא יצליח לפתור לי את הבעיה. הייתי מתוסכל מאוד - כניראה שיש בעית תקשורת בינינו. נכון שאני לא יכול לצפות לשרות של חמישה כוככבים מבית עסק שמתפאר ביכולות הזיוף שלו אבל יש מינימום. מאוד הייתי רוצה לקוות שבעתיד אני לא אתפתה לעסקאות מפוקפקות שכאלו אבל אינני יכול להסתיר את האמת שאני (כמו הורים רבים אחרים - כך אני מקווה) לא מוכן תמיד לשלם את המחיר המלא למשחק כשאני יודע שאפשר להשיג עותק שלו - כן זה לא מוסרי אבל זו המציאות - בהרבה יותר זול. אגב בסופו של יום ולמרות הטרוניות שלי, בעל הבאסטה הפעיל את קשריו אשר מעבר לנהר ומאז קונסולת המשחק עובדת לתפארת בלי תלונות מיוחדות מצידי כך שאין לי על מה להתלונן.

על חטא שחטאתי לפניך

השנה, כמו בהרבה שנים קודמות, לא צמתי ביום כיפור. בשונה מימי כיפורים שעברו, כן הרגשתי צורך עז לחזור למקורות ומצאתי את עצמי בערב יום כיפור מחפש ביוטיוב קטעים רלבנטיים. בן שאר הקטעים העלתי בחכתי את קול נדרי, אבינו מלכנו ואדון עולם וחלקם נעמו לאוזני ואף לא היו זרים לי. יום הנישואים ה-9 שלנו חל השנה ביום כיפור. ששאלנו אותנו איך זה יכול להיות הסברתי בבדיחות הדעת שאומנם התחתנו בראש השנה אבל בגלל בעיות התחממות גלובלית התאריך נסוג לכיוון יום כיפור. במוצאי יום כיפור, בעודנו סועדים את ליבנו במסעדה יוונית וחוגגים את יום הנישואין שלנו, חשבנו על מה שקרה בשנה החולפת, על מה היינו רוצים להגיד תודה ומה היינו רוצים לאחל לעצמנו ברמה המשפחתית והאישית (האמת שהרעיון לא הגיע מאתנו, השתתפנו מספר ימים קודם בארוחת חג אצל הבוס של אשתי ואשתו של הבוס היא זו שהעלתה את הרעיון ואגב דרכה הבנו שאולי אנחנו יודעים לבשל טוב ונהנים מחברתם של אחרים בסעודות שונות שאנחנו מארגנים אבל לצערנו אנחנו מארחים די גרועים וצריכים להשתפר בתחום) ולהלן ריכוז הממצאים. ברמה המשפחתית: בשנה החולפת עברנו דירה (הנוף מהקומה ה-23 מרהיב יותר) והדבר העיקרי שהיינו עסוקים בו היה יצירתו של ת', הולדתו (בעיקר אשתי) והכנסתו לחוג המשפחתי אשר מונה כרגע 5 נפשות כולל הוא. היו דיבורים על המתנה (כלומר רצינו להוליד אותו בארה"ב כמו שני אחיו האחרים) ולמרות שהתלבטנו והשתעשנו בעובדה שאשתי תחזור לארה"ב ללדת (התכנון המקורי היה להעניק לכל אחד מילדינו דרכון אמריקאי) או לפחות תגיע במקרה לחופשה שבוע לפני הלידה בגואם (השייכת לארה"ב) , בננו נולד בהונג קונג וכרגע נושא רק אזרחות ישראלית עם אופציה לגרין קארד לכשידרוך על אדמה אמריקאית. ברמה האישית היתה זו עבורי שנה פוריה בתחום האקדמי (אני ממשיך בתוכנית לרכוש תואר נכסף במדעי החברה עם דגש על חינוך כדי לרכוש ידע ומאוחר יותר תעודת הוראה), בתחום היצירה התחברתי למועדון צילום והתחלתי להעלות תכנים לאתר פליקר אשר חלקם גרפו מחמאות (אני מוכרח להודות ולהתוודות שיש בי קצת אובססיה בכל מה שקשור בפידבק על תכנים שאני מעלה - לפעמים אני בודק את האתר כמה פעמים ביום כדי לראות אם משהו שם לב ליצירות שלי. למרות שכמה מהם היו מוצלחות ולמרות שהשתמשתי בכמה טריקים מסחריים כדי לקדם את המידע באתר, עדיין לא הצלחתי לייצר תבנית הצלחה שחוזרת על עצמה בקביעות ) ואפילו הצלחתי להרשים בעזרת הצילומים שלי מספר אנשים שחלקם הזמינו אצלי עבודות ושילמו עליהם ואני מאמין שדלתות יפתחו בפני בעקבות נסיונות אלו. בתחום העיסוק העיקרי אליו אני שואף (עבודה עם ילדים/הוראה) התנדבתי השנה הן בבית הספר שבו בני לומד (עזרתי ללמד קצת עברית) והן ב RDA שמספק שרותי תארפיה ברכיבה למוגבלים (פיזיים, נפשיים, מנטלים וסוציאלים) ושניהם הסבו לי עונג רב. הדבר הנוסף שהתחלתי לעשות ביתר שאת בעיקר לאחרונה הוא תמיכה (בעיקר מנטלית) באשתי שמחפשת לעצמה כיוון התפתחות חדש. ועל איזה חטאים אני מכה ומה הייתי רוצה שיקרה? ובכן: הייתי רוצה להיות אבא יותר טוב לילדי ... כן אני מעורב ומספק להם תמיכה רבה אבל אני מרגיש שזה לא מספיק וכאן אני יכול לקחת דוגמא מאשתי שמיטיבה לשחק ולהתשעשע עימם. הייתי בייחוד רוצה לעבוד על ולשפר את מערכת היחסים שיש לי עם בני כדי ליצור אצלו אמון ואת התחושה שהוא יכול לפנות אלי תמיד, בכל נושא ובכל מצב. הייתי רוצה להיות בעל יותר טוב שמשקיע יותר באשתו ומצליח לרגש אותה מספר רב יותר של פעמים בשנה. הייתי רוצה להיטיב לתמוך בה מנטלית/רגשית בתחומים שונים אבל בעיקר בהרפתקאות החדשות שלה בעולם העסקי (חיפוש עבודה) - לפעמים אני מרגיש שאני מטיף הרבה יותר מאשר מאזין ותומך. הייתי רוצה שנשכיל לנצל טוב יותר את הזמן (ביחד כזוד וביחד כתא משפחתי) ונצא להרבה יותר טיולים משפחתיים שישאירו חותם עלינו ועל ילדינו ויצרו חוויות בלתי נשכחות. וברמה האישית הייתי רוצה להיות משקיען גדול יותר, עקבי בעל יכולת לייצר תוצאות שלא מבוססות רק על אילתורים וכן להוריד קצת במשקל (שילוב של דיאטה וביקור תכוף בחדר הכושר) - לצערי לאות הזדהות עם הריונה של אשתי העלתי מספר לא מבוטל של קילוגרמים ובעוד היא חזרה לגיזרתה אני נשארתי בגיזרתי החדשה והדי לא מחמיאה. אז שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ועל כל בית ישראל ואמרו אמן!