פרידה מנייד

בימים האחרונים אנחנו עסוקים מאידך בהכנת רשימות קצרות (כי את הארוכות שלחנו במכולה לפני חודש) של דברים אחרונים שאנחנו רוצים לרכוש באי לפני העזיבה הקרובה ומאידך גיסא אני גם עסוק בלמתוח קווים כחולים או אדומים על רשימה אחרת של משימות שהגדרתי לעצמי לבצע. היום נפרדתי מהנייד שליווה אותי בנאמנות בארבעת השנים האחרונות. ליתר דיוק מדובר במספר הטלפון ולא במכשיר עצמו שכן את המכשירים איבדתי או שברתי מספר פעמים בעבר אבל המספר שרד. הגעתי אחר כבוד עם אשתי למפעיל הסלולרי ונכנסתי לחנות. הודעתי לאיש הצעיר מעבר לדלפק שאני עומד לעזוב את הונג קונג ולכן אני מבקש להתנתק מהרשת ולהפקיד בידיהם את המספר ששירת אותי באדיקות בשהותנו פה. זה לקח בדיוק שלוש דקות שבסופם הנציג החביב הודיע לי שמחר בצהריים הקו יהיה מנותק. הפרידה לא היתה אמוציונלית כי ראיתי אותה כאמור כעוד וי שצריך לבצע על משימה - אחת מיני רבות שעשיתי בתקופה האחרונה. אשתי לעומת זאת שהיתה פחות מעורבת בנושא הניתוקים לקחה את זה קצת יותר קשה ממני - עבורה הניתוק ייצג מטאפורה של חוסר אקטואליות. עברנו ללא ספק כברת דרך ארוכה ואני בטוח שנתגעגע למקום הבועתי הקטן והבטוח הזה שנקרא הונג קונג אבל כרגע אני יותר מתרגש מההגעה למקום החדש ומאייפון שאני עומד לרכוש. היום אין פאנץ ליין. אני לא בטוח שאני יודע מה בדיוק רציתי לאמר כאן ואני לא בטוח שתמיד צריך לאמר משהו עם משמעות. היום רק רציתי להציג את התחושות. אז התחושה שלנו היא כמו של חייל שעומד להשתחרר בעוד שבוע - מצד אחד הוא חייב להישאר בתוך המערכת כי זה מה שקבע החוק ומצד שני אין לו ממש מה לעשות ולא ממש צריכים אותו קרי הוא כבר לא אקטואלי וכאן אני מסיים.

יום הולדת שמח!

אתמול חגגנו יום הולדת ל מ'. מ' תהייה בת 5 בקרוב והעדפנו לחגוג לה קצת לפני כי רצינו שחבריה לכיתה יהיו במסיבה לפני שהם טסים איש איש למולדתו כדי לבלות בה את חופשת הקיץ הארוכה. את יום ההולדת חגגנו במשתוף עם ג' חברה לכיתה שפעם היה מאוד נערץ עליה והיום קצת פחות. מ' בחרה פירטים כנושא המסיבה ואנחנו נערכנו בהתאם. הזמנו אוניה מתנפחת שעליה אפשר לקפוץ ולהשתולל, הכנו מראש המון משחקים כמו "הדבק את ההוק על הפירט", "לצעוד על הקורה", "חפשו את המטמון", "העבר את האוצר", "הכן לך חרב וכובע וקשט אותם", הזמנו אוכל טעים וכשר ,הכנו להם סרט עם תמונות מהשנה החולפת וכמובן לא שכחנו להזמין את העוגה שכללה ציור מקסים של פיראט ושנחתכה בסוף יום ההולדת לתפארת מדינת הפירטים. הילדים נהנו מאוד וגם המבוגרים הביעו פליאה רבה על עבודת ההכנה וההשקעה. כמעט שכחתי, בסוף יום ההולדת כל ילד קיבל תיבת אוצר שבה שמנו רטיה של פירט, בנדנה עם ציור של גולגולת ומטבעות זהב שבתוכם שוקולדים מתוקים. מי שהיה ביום ההולדת באמת נהנה ונראה היה שצוות הפקה מיומן ומשומן תיכנן והוציא לפועל את האירוע ולא ארבעה הורים שרק לפני שלושה שבועות החליטו להרים פרויקט כזה. כשעבדנו על תיבת האוצר שכל ילד קיבל בסוף יום ההולדת, לא התאפקתי ואמרתי לאשתי שאני חושב שאנחנו הורים טובים (שאלתי אם טובים מספיק) שחושבים לעומק על הפרטים הקטנים שישמחו את ילדינו. כמובן שסיפרתי לה על ילדותי העשוקה ועל יום ההולדת היחיד שחגגו לי שהייתי בן 8 שלא השאיר אצלי טעם של עוד. אשתי בחוכמתה אמרה לי שלא עשיתי כלום עם המידע ושאני חי בתחושה של פספוס מאז. היא סיפרה לי על יום ההולדת היחידי שלה שהיא זוכרת ואמרה שגם היא חוותה טראומה. היא הסבירה שכשחגגו לה יום הולדת, הוא לא עמד בסטנדרטים החברתיים שהיו מקובלים אז ומה שנחרט בזכרונה הוא שאמא שלה התרוצצה כדי להביא עוד אוכל שיהיה מספיק לכולם ושהמסקנה שלה מאותו יום הולדת היא שהם לא התכוננו מספיק טוב לאירוע. במבחינתה, האירוע לא גרם לה לדעוך (כמו במקרה שלי), להיפך, הארוע יצר אצלה מוטו לחיים ומאותו יום היא הבינה שצריך להתכונן טוב אם רוצים שמשהו יצליח. אשתי הסכימה איתי שאנחנו משקיעים אבל שהיא לא מכירה דרך אחרת. הסברתי לה שאני לא מצפה למדליות על ההשקעה שלי/שלה ושאני שמח שאנחנו מסוגלים ועושים את הדברים כמו שהם צריכים להיעשות. אשתי הוסיפהה בקריצה שאת ימי ההולדת של הילדים אנחנו חוגגים בגדול ולא שוכחים את פריט אבל שבימי ההולדת שלנו (שלי ושלה) שכחנו להשקיע לאחרונה ואנחנו מוכרחים לעשות את זה יותר טוב בעתיד הקרוב. הסכמתי ומיד אחרי יום ההולדת אצתי רצתי לאתר של ניאור הכחול כדי לחפש עבורה מתנת יום נשואין שיחול בקרוב. להתראות בשמחות!!!

מחשבות, הזדמנויות ופיספוסים

לא הייתי במוזה, עברו עלי ימים קשים ולא כתבתי כבר שבועיים. הבוקר החלטתי לכתוב משהו קצר על המחשבות
שעוברות לי בראש בושא המעבר. בעוד קצת פחות משבועיים אנחנו עוזבים את הנוחות ההונקונגית וחוזרים לתפוח הגדול - טוב לא ממש בתפוח אבל מספיק קרוב כדי לקפוץ אלי כשמתחשק. הרגשות הם מעורבים. אין לנו חרטה על ההחלטה לעזוב - אני אפילו חושב שהיא מבורכת כיוון שהיא מוציאה אותנו מ"אזור הנוחות" הסביל וגורמת לנו לחשוב מחדש ובצורה פעילה על הדברים החשובים באמת , על האופציות שיש לנו ועל הדרך שבה צריך לפעול כדי לגשר בן הרצוי לפוטנציאל. יש שאומרים שעשינו בחירה לא נכונה כי אסיה פורחת וצומחת וארה"ב נובלת ודועכת ולכן כדאי להיות קרוב יותר למי שבעתיד הקרוב ישלוט בעולם. אגב יש כאלה שטוענים שהענק הסיני כבר שולט עכשיו ורוב אומות העולם כולל ארה"ב טומנות את ראשן בחול כמו בת יענה ומתכחשות למציאות. אין ספק שרגשותינו מעורבים, אני יודע שהיו לנו סיבות מספיק טובות לבצע את המעבר הגדול וכנראה שרק ימים יעידו אם עשינו בחירה חכמה. מה שבטוח שנצטרך לעשות בכל מקרה הוא לכלכל את צעדינו בתבונה וליצור אפשרויות והזדמנוית שונות כדי שאם נבין בעתיד הקרוב שהעתיד נמצא במזרח, נוכל לשים את פעמינו חזרה. מה שמנחם אותי הוא העובדה שיש לנו ניסיון (מגורים ועבודה באסיה - אחרי הכל 4 וקצת שנים לא הולכים ברגל ולא יורדים כל כך מהר לטימיון) ושבגלל המעברים הקודמים, נוכל לעשות זאת שוב אם נרצה בכך. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי אומר ל ג' שאני מלא תקווה בנושא המעבר. הסברתי לה שאני מאמין שהוא פותח בפנינו הזדמנויות שונות ושאני מקווה שנשכיל להסכים על הדברים החשובים (למשל ש ג' תעבוד פחות ותגיע כל יום הביתה) ולפעול בהתאם כי יש לנו עכשיו הזדמנות. המשכתי לטעון שאנשים בעבר באו לתפוח הגדול כדי להתנסות ולעשות דברים גדולים - אחרי הכל אם אתה מצליח שם אתה יכול להצליח בכל מקום בעולם כדברי פרנק ס'. הוספתי שלמרות שאחת מהסיבות למעבר היא הרצון להשתקע ולהפסיק להתנייד בעולם, אני מאמין שאנחנו לא צריכים לעבור ולהיות אנשים ממוצעים עם עבודה ממוצעת. לא שיש צשהו רע בלהיות ממוצע אבל אם אתה כבר מגיע לתפוח ולא מעיז ומתנסה, אתה כניראה מפספס משהו. אני לא יודע אם המחשבות החיוביות שלי הם ניסיון לשכנע את עצמי שעשינו בחירה נכונה (האדרת קנייה כפי שזה נקרא בספרות המקצועית) - יכול להיות שכן. אני באיזשהו מקום מרגיש שבאמת ניתנת לנו הזדמנות בלתי רגילה לעשות משהו גדול ושאנחנו חייבים לנצל את ההזדמנות הזו שכן יותר מסביר שלא תהייה הזדמנות נוספת (יכול להיות שאני טועה) ... אם נחיה חיים רגילים ונגור בעשור הקרוב באותו מקום בלי לעשות משהו יוצא דופן, נמצא את עצמנו קרובים מאוד לגיל חמישים עם מחשבות על פנסיה ומגורים בפלורידה ואז יתכן שבאמת נרגיש פספוס.

השתקפות פנימית

בגלל המעבר הצפוי, אנחנו חווים בשבועות האחרונים אמוציות חזקות. אתמול התחלנו את סדרת הפרידות מהונג קונג. הפרידה אתמול היתה אישית שלי מקבוצת הצילום שבפגישותיה נטלתי חלק בשנתיים האחרונות - התרגשתי נורא. עליתי לפודיום כדי לדבר על תמונה שהעלתי לאתר. תיכננתי מראש מה אני אומר. פתחתי בבדיחה (לא מצחיקה במיוחד) ואמרתי שאני רואה לא מעט פרצופים חדשים מה שאומר לי שלא פקדתי יותר מדי את המפגשים המתוכננים של הקבוצה. הסברתי שהיה לי קשה לבחור את התמונה שאני מציג היום כי לצערי ארסנל התמונות שלי לא טפח בשבועות האחרונים כיוון שהיינו עסוקים במעבר. אמרתי שהתמונה צולמה בטוקיו ובשתי וציינתי עובדה שכבר הרחבתי עליה בעבר שבטיולים משפחתיים אשתי לרוב מתלוננת שפוקד אותי "אוטיזם" זמני כשאני מחזיק מצלמה ביד. חייכתי ואמרתי לכולם שהפעם התרכזתי יותר במשפחה ופחות בצילומים. המשכתי להסביר שבטיול הקצר והדחוס לטוקיו (שוב אם לא ציינתי מספיק בעבר - היא עיר מדהימה שהיינו שוקלים לגור בה אם היינו מדברים יפנית) היה לנו זמן איכות משפחתי ובמסעות השונים ברכבת התחתית המסועפת היה לנו זמן להתבונן פנימה (to reflect) ולדבר על דברים שמעולם לא דיברנו עליהם. בתמונה שהצגתי דיברתי על סימטריות, על הקונטרסט בן השקט החיצוני להמולה הפנימית הסוררת במשרדים ועל ההשתקפות במים שהשתלבה טוב עם ההשתקפויות האישיות שלהם כשניסינו לדבר על העבר והמגורים בהונג קונג ועל העתיד הקרוב והמגורים ביבשת הצפון אמריקאית. קיבלתי פידבקים טובים על התמונה. בסוף ההצגה אמרתי בנימוס תודה על ההזדמנות שניתנה לי להכיר את אותם אנשים מיוחדים בייחוד את מר א' , מר ו', שני מרי מ' וגברת מ'. בסוף המפגש לחצתי ידיים ונפרדנו כידידים. התאכזבתי קצת כי נבנו אצלי ציפיות פרידה יותר אמוציונליות אבל שמחתי שהגעתי לשם ואמרתי לכולם שלום בדרכי שלי. חלקם הבטיחו לי שניפגש כשיגיעו לאיזור שלי ושבטוח ניפגש מעל גלי האינטרנט באתרי שיתוף תמונות שונים.

The need for speed

בימי שישי אני מגיע להתנדב ב אר.די. איי. מי שהכניסה אותי לסיפור היא שכנתי ס'. כל שבוע ביום שישי, אני נוסע במכוניתה ויוצא לנו לדבר על נושאים שונים. ס' נוסעת כמו מטורפת, ס' גם ידועה באהבתה לסוסים. אחרי שצקחנו על העובדה שהיא פשוט נוהגת כמו נהגת מרוצים ואחרי שסיפרתי לה שאם אני יתכנן פעם לשדוד בנק, אין לי ספק שאקח אותה לנהוג את רכב המילוט, היא סיפרה לי, שההתנסות הראשונה שלה ברכיבה היתה בגיל חמש. היא הוספיה שהיא זוכרת שהיא ואחותה רכבו על סוסים בעידוד ההורים, שזה קרה על רצועת חוף ענקית, ושבדרך חזרה מהרכיבה לאורוות, הסוסים קיבלו אור ירוק לדהור במהירות מטורפת ואז לטענתה, נזרעו זרעי הפורענות של הרצון למהירות (The need for speed) שמתבטא בצורת הנהיגה שלה. אני אמרתי בבושת שהורי, שרצו לשמור אותי בתוך צמר גפן כי נולדתי באיחור של שבע עשרה שנים, לא רק שלא עודדו אותי לעשות דברים כאלה, הם אפילו דרשו ממני לבטל כל מיני רעיונות שהיו קשורים ללקיחת סיכונים. סיפרתי לה שזכור לי שבאתי הביתה בגיל עשר אחרי פעולה בצופים ואמרתי להורי שבקרוב יש מחנה קיץ ושהייתי רוצה להצטרף. הורי ביטלו את דרישתי על הסף ולא הבינו איך אני יכול לצאת לטיול של שלושה ימים ולסכן את חיי (בינינו, כמו בבקשה שלי בתיכון לטוס לפולין- שעליה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, המוטיב לביטול היה כספי אבל הורי הציגו אותו כאלטרנטיבה מסוכנת שעלי לשכוח ממנה). אמרתי לה שאשפר להתווכח אם זו גנטיקה או סביבה או שילוב של שניהם אבל, אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו הוא העובדה שהסגנון שהורי גידלו אותי הושרש בי ואני בהתנהוגותי (בעיקר עם בכורי י') השרשתי אותו במובן מסוים לילדי. הגענו לחווה והתחלנו את השעור כרגיל. אחרי שהשעור הראשון נגמר, ראיתי שהקבוצה השנייה לא הגיעה ושאלתי אם השעור מבוטל. ס' אמרת לי שהם הודיעה כבר אתמול שלא יגיעו אבל שהיא לא רוצה לבזבז זמן וכיוון שיש לנו את המשאבים (סוסים), היא היתה רוצה לעזור לשתי מתנדבות אחרות לפתח יכולות הדרכה של אנשים בלי מגבלות גופניות או שיכליות. המתנדבות האחרות הם בתהליך של סרטיפיקציה שתאפשר להם להדריך שעורי רכיבה לילדים מוגבלים וגם כאלה שהם בריאים בנפשם ובגופם. ס' שאלה אותי אם אני רוצה לרכב ואמרתי לה בטח (למרות שידעתי שרכיבה היא לא עסק פשוט ואפילו קצת מסוכן). ס' העלתה אותי על הסוס טונטו והשעור החל. הרגשתי טמיר ובעל יכולת ולמרות שלא הצלחתי תמיד לנהג את הסוס למקומות שרציתי, ולמרות שהייתי מתוח מאוד בחלקו הראשון של השעור, ס' וחברותיה אמרו לי שהצגתי יכולות די טובות לשעור ראשון ושאולי אני צריך לשקול ברצינות לקחת עוד שעורי רכיבה. חזרתי הביתה די מרוצה עם רגליים די כואבות וחשבתי לעצמי איך היו נראים חיי אם הורי היו תומכים, מעודדים ומאפשרים לי לצאת לאותו מסע בן שלושה ימים בתנועת "הצופים".

ספרים רבותי ספרים ...

אנחנו עוברים דירה. צוותי האריזה והטעינה כמעט סיימו את מלאכתם. אשתי בחוכמתה הרבה הציעה שנעבור על כל הדברים ונחליט מה אנחנו זורקים עוד בטרם יגיעו האורזים והשבים. זרקנו יותר מעשרים שקים ושקיות מלאים בדברים שישבו בכל מיני פינות בבית, תפסו מקום, והיו כאבן שאין לה הופכין. אחד הדברים שהדהימו אותי היו כמויות הספרים ששמרנו וששימשו אותי במהלך לימודי בתארים השונים. הוצאתי כמה אלפי דולרים במהלך עשרים שנותי הבוגרים ולא יכולתי להפסיק לחשוב על העובדה שלמרות שלמדתי כל כך הרבה, אני עדיין מחפש מה לעשות ומתלבט במה לעבוד. עצם העובדה שאני כבר חמש שנים מחוץ למעגל העבודה מטרידה אותי מאוד. הכיוון הכללי שאני רוצה להיות בו בשנים הקרובות הוא חינוך ובאופן ספיציפי יותר הייתי רוצה לעבוד עם ילדים שיש להם מגבלויות שונות. עכשיו שילדי שלי כבר גדולים, אני רוצה לחזור לעבוד כדי להרגיש שייך ותורם ואני מקווה שבעקבות המעבר הקרוב, יתפתחו עבורי הזדמנויות מקצועיות בתחום שאוכל להתנסות בהם ולהחליט אם זהו הכיוון הנכון.