בימי שישי אני מגיע להתנדב ב אר.די. איי. מי שהכניסה אותי לסיפור היא שכנתי ס'. כל שבוע ביום שישי, אני נוסע במכוניתה ויוצא לנו לדבר על נושאים שונים. ס' נוסעת כמו מטורפת, ס' גם ידועה באהבתה לסוסים. אחרי שצקחנו על העובדה שהיא פשוט נוהגת כמו נהגת מרוצים ואחרי שסיפרתי לה שאם אני יתכנן פעם לשדוד בנק, אין לי ספק שאקח אותה לנהוג את רכב המילוט, היא סיפרה לי, שההתנסות הראשונה שלה ברכיבה היתה בגיל חמש. היא הוספיה שהיא זוכרת שהיא ואחותה רכבו על סוסים בעידוד ההורים, שזה קרה על רצועת חוף ענקית, ושבדרך חזרה מהרכיבה לאורוות, הסוסים קיבלו אור ירוק לדהור במהירות מטורפת ואז לטענתה, נזרעו זרעי הפורענות של הרצון למהירות (The need for speed) שמתבטא בצורת הנהיגה שלה. אני אמרתי בבושת שהורי, שרצו לשמור אותי בתוך צמר גפן כי נולדתי באיחור של שבע עשרה שנים, לא רק שלא עודדו אותי לעשות דברים כאלה, הם אפילו דרשו ממני לבטל כל מיני רעיונות שהיו קשורים ללקיחת סיכונים. סיפרתי לה שזכור לי שבאתי הביתה בגיל עשר אחרי פעולה בצופים ואמרתי להורי שבקרוב יש מחנה קיץ ושהייתי רוצה להצטרף. הורי ביטלו את דרישתי על הסף ולא הבינו איך אני יכול לצאת לטיול של שלושה ימים ולסכן את חיי (בינינו, כמו בבקשה שלי בתיכון לטוס לפולין- שעליה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, המוטיב לביטול היה כספי אבל הורי הציגו אותו כאלטרנטיבה מסוכנת שעלי לשכוח ממנה). אמרתי לה שאשפר להתווכח אם זו גנטיקה או סביבה או שילוב של שניהם אבל, אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו הוא העובדה שהסגנון שהורי גידלו אותי הושרש בי ואני בהתנהוגותי (בעיקר עם בכורי י') השרשתי אותו במובן מסוים לילדי. הגענו לחווה והתחלנו את השעור כרגיל. אחרי שהשעור הראשון נגמר, ראיתי שהקבוצה השנייה לא הגיעה ושאלתי אם השעור מבוטל. ס' אמרת לי שהם הודיעה כבר אתמול שלא יגיעו אבל שהיא לא רוצה לבזבז זמן וכיוון שיש לנו את המשאבים (סוסים), היא היתה רוצה לעזור לשתי מתנדבות אחרות לפתח יכולות הדרכה של אנשים בלי מגבלות גופניות או שיכליות. המתנדבות האחרות הם בתהליך של סרטיפיקציה שתאפשר להם להדריך שעורי רכיבה לילדים מוגבלים וגם כאלה שהם בריאים בנפשם ובגופם. ס' שאלה אותי אם אני רוצה לרכב ואמרתי לה בטח (למרות שידעתי שרכיבה היא לא עסק פשוט ואפילו קצת מסוכן). ס' העלתה אותי על הסוס טונטו והשעור החל. הרגשתי טמיר ובעל יכולת ולמרות שלא הצלחתי תמיד לנהג את הסוס למקומות שרציתי, ולמרות שהייתי מתוח מאוד בחלקו הראשון של השעור, ס' וחברותיה אמרו לי שהצגתי יכולות די טובות לשעור ראשון ושאולי אני צריך לשקול ברצינות לקחת עוד שעורי רכיבה. חזרתי הביתה די מרוצה עם רגליים די כואבות וחשבתי לעצמי איך היו נראים חיי אם הורי היו תומכים, מעודדים ומאפשרים לי לצאת לאותו מסע בן שלושה ימים בתנועת "הצופים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה