בגלל המעבר הצפוי, אנחנו חווים בשבועות האחרונים אמוציות חזקות. אתמול התחלנו את סדרת הפרידות מהונג קונג. הפרידה אתמול היתה אישית שלי מקבוצת הצילום שבפגישותיה נטלתי חלק בשנתיים האחרונות - התרגשתי נורא. עליתי לפודיום כדי לדבר על תמונה שהעלתי לאתר. תיכננתי מראש מה אני אומר. פתחתי בבדיחה (לא מצחיקה במיוחד) ואמרתי שאני רואה לא מעט פרצופים חדשים מה שאומר לי שלא פקדתי יותר מדי את המפגשים המתוכננים של הקבוצה. הסברתי שהיה לי קשה לבחור את התמונה שאני מציג היום כי לצערי ארסנל התמונות שלי לא טפח בשבועות האחרונים כיוון שהיינו עסוקים במעבר. אמרתי שהתמונה צולמה בטוקיו ובשתי וציינתי עובדה שכבר הרחבתי עליה בעבר שבטיולים משפחתיים אשתי לרוב מתלוננת שפוקד אותי "אוטיזם" זמני כשאני מחזיק מצלמה ביד. חייכתי ואמרתי לכולם שהפעם התרכזתי יותר במשפחה ופחות בצילומים. המשכתי להסביר שבטיול הקצר והדחוס לטוקיו (שוב אם לא ציינתי מספיק בעבר - היא עיר מדהימה שהיינו שוקלים לגור בה אם היינו מדברים יפנית) היה לנו זמן איכות משפחתי ובמסעות השונים ברכבת התחתית המסועפת היה לנו זמן להתבונן פנימה (to reflect) ולדבר על דברים שמעולם לא דיברנו עליהם. בתמונה שהצגתי דיברתי על סימטריות, על הקונטרסט בן השקט החיצוני להמולה הפנימית הסוררת במשרדים ועל ההשתקפות במים שהשתלבה טוב עם ההשתקפויות האישיות שלהם כשניסינו לדבר על העבר והמגורים בהונג קונג ועל העתיד הקרוב והמגורים ביבשת הצפון אמריקאית. קיבלתי פידבקים טובים על התמונה. בסוף ההצגה אמרתי בנימוס תודה על ההזדמנות שניתנה לי להכיר את אותם אנשים מיוחדים בייחוד את מר א' , מר ו', שני מרי מ' וגברת מ'. בסוף המפגש לחצתי ידיים ונפרדנו כידידים. התאכזבתי קצת כי נבנו אצלי ציפיות פרידה יותר אמוציונליות אבל שמחתי שהגעתי לשם ואמרתי לכולם שלום בדרכי שלי. חלקם הבטיחו לי שניפגש כשיגיעו לאיזור שלי ושבטוח ניפגש מעל גלי האינטרנט באתרי שיתוף תמונות שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה