Mais dans la lumière

בלילות האחרונים יש לנו ג'ט לג נוראי ויוצא לי לישון ולהתעורר לא מעט פעמים. בקימות שמתי לב שאני חולם המון ורציתי לכתוב על ג' חלומות שיצא לי לחלום.

הראשון : אני יושב במן שולחן עבודה שמזכיר את שולחן הטכנאים שהיה לי בסלקום. הסמיכו ומינו אותי להיות שדרן ואמרו לי שזה הולך להיות מאוד פשוט. הדבר היחידי שאני צריך לעשות הוא לשים אוזנייות על אוזניי ובשעה שתיים וחצי בדיוק להתקשר למספר טלפון ולענות על שאלה שישאלו אותי בקשר לחלונות בלגיים. אני יושב שם ומחכה לשעת הקרב ובנתיים יוצאים להפסקה אנשים שאולי מכירים אותי. אחד מהם מסתכל לכיווני ואומר בבוז - "אז זה מה שאתה עושה עכשיו?" אני לא שם לב אליו וממשיך לחכות בדריכות לשעת השין. בשעה היעודה אני מנסה, אך לשווא, להתקשר למספר שנתנו לי ולא ממש מצליח. האצבעות שלי מתבלבלות ואני לא מצליח לחייג את המספרים הנכונים. אני מנסה שוב ושוב ולא מצליח וזה מתסכל אותי. ממש לקראת הסוף אני כמעט מצליח לחייג את המספר אבל מחליט לנתק כיוון שאני שומע את אחד האנשים האחרים שביקשו מהם להתקשר ומבין שהידע שלי בחומר דל עד כדי לא קיים ואין לי ממש מה להגיד על חלונות בלגיים. אני קם מהחלום ומרגיש שניתנה לי הזדמנות אבל פספסתי אותה.

השני והשלישי: קשורים אחד בשני. בחלום השני אני למעשה חולם שאני חולם ובחלום אני מביע תקווה להיפגש עם ט' ו י' חברתי וחברי מהעבר הרחוק שלא היה לי אתם קשר לפחות עשר שנים. כשאני מתעורר מאותו חלום אני יוצא החוצה כדי לפסוע במורד רחוב ולפגוש את אותה ט' מצלמת. אני עושה ל ט' פוזות של סטיב אוסטין (הילוך איטי) והיא מתפקעת מצחוק. אני ניגש אליה ואומר לה שחלמתי עליה ועל י' שאותו אני רואה משתרך לא הרחק מאחור. אני נפרד מהם ואומר להם שאני מקווה שאשוב לראותם בקרוב. אחרי הפרידה מתחיל חלום חדש. אני הולך ברחוב שמזכיר את הונג קונג אבל יכול להיות גם רחוב קטן בסוהו במנהטן. באחת החנויות אני רואה את חברי ש' ו א' שהחליטו לפתוח חנות לממכר כלי נגינה יפניים מעץ רוזווד. אני מברך אותם על פתיחת החנות ואפילו מקנה ש א' החליט לעזוב את מקום עבודתו בחברת ייעוץ גדולה בעיר לטובת הגשמת החלום. א' ו ש' עסוקים בניקיונות החנות לקראת הפתיחה ו א' נראה קצת חושש. אני מספר ל ש' על החלום הקודם שחלמתי ושהתגשם ואומר בצחוק שחבל שלא חלמתי ל מיליון דולר. אני נפרד מהחברים והולך ברחובות וקונה לי כל מיני שטויות (מצתים ומחק).

אחרי שסיפרתי את דבר החלום לשאתי ניסיתי להבין איך הדברים קשורים. נזכרתי ששלשום נפגשנו עם ש', בעלה ט' וזוג מקסים אחר י' ואשתו ח'. ש' סיפרה לכולם על שינוי כיוון מקצועי לתחום של ריפוי באמנות ובשובנו הביתה הרהרתי האם אפשר לרפא אחרים בעזרת צילום. הרגשתי שזה בהחלט יכול להיות ה"קריאה" שלי כיוון שאני מאוד אוהב לצלם , נורא רוצה ללמד ומאוד מעוניין לעזור לאנשים. באחת ההתעוררויות הליליות אתמול, כנראה לפני שחלמתי את החלומות שתיארתי, קראתי על ההבדל בן ריפוי בעזרת תמונות שמצריך מטפל לבן טיפול בעזרת צילום והנושא הדליק אותי. שלחתי לעצמי לינקים ואני מתכוון להתעמק בנושא ורק שואל את עצמי אם הדברים שחלמתי קשורים לעשייה. הגעתי למסקנה שאני צריך לשאול את עצמי שתי שאלות: 1. האם אני לא מעז לחלום כיוון שאני פוחד שחלומותיי יתגשמו? 2. האם בעקבות חלום (שיכול לבטא רצון אמיתי), אני כל כך לא מוכן ללכת עם דברים עד הסוף ולהביא את עצמי לעשייה אמיתית שבה אני מרגיש תורם ושלם עם עצמי?

Mais dans la lumière Paroles et musique: Jean Renard L'ombre étend son manteau Et ton corps est déjà bien plus chaud Et je vois dans tes yeux Une larme, un aveu Mais dans la lumière Tes yeux crient bien plus fort Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une arène d'or Où je me bats au corps à corps Mais dans la lumière Tes yeux crient je t'adore Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une eau bleue qui dort Où je me baigne encore La nuit revient bientôt Pour éteindre le feu de ma peau Et mon sang n'est plus fou Car tes yeux sont trop doux Mais dans la lumière Tes yeux crient bien plus fort Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une arène d'or Où je me bats au corps à corps Où je me bats au corps à corps Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière Tes yeux crient bien plus fort Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière C'est une arène d'or Où je me bats au corps à corps Mais dans la lumière Tes yeux crient je t'adore Je t'aime je t'aime je t'aime je t'aime Mais dans la lumière

אבל באור מילים ולחן: ז'אן רנאר, שירה: מייק ברנט תרגום: שונית גל צל פרש גלימתו ובגופך פשטה חמימות ואני רואה בעינייך דמעה, חרטה אבל באור עינייך צועקות בחוזקה אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור זו זירה של זהב בה אני נלחם גוף אל גוף אבל באור עינייך צועקות - אני מעריצה אותך אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור יש מים כחולים בהם אני רוחץ שוב הלילה חוזר במהרה לכבות את האש בעורי ודמי כבר לא סוער כי עינייך כה רכות אבל באור עינייך צועקות בחוזקה אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור זו זירה של זהב בה אני נלחם גוף אל גוף בה אני נלחם גוף אל גוף אוהב, אוהב, אוהב, אוהב אבל באור עינייך צועקות בחוזקה אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור זו זירה של זהב בה אני נלחם גוף אל גוף אבל באור עינייך צועקות - אני מעריצה אותך אוהבת, אוהבת, אוהבת, אוהבת אבל באור

אני מקשיב ... ומה איתך?

השבוע ל י' היה איבחון אצל פסיכולוגית התפתחותית שהיא גם רופאת ילדים שאליה הגענו בגלל חששות ונורות אדומות שנדלקו במהלך השנים האחרונות. לפני שהוא הלך אליה ג' אשתי הסבירה לו שהוא הולך לרופא שמרפא במילים ומ' בתי המצחיקה אמרה שהיא גם רוצה ללכת לאותה רופאה כי היא לומדת כרגע בבית הספר מילים והיא לא יודעת מספיק כדי לתקשר. י' הוא ילד חכם שלא מוצא מנוחה, שמוסח בקלות וקשה לו לעמוד במשימות שונות שמצריכות קשב וריכוז - זאת למרות שלפני שלושה ימים היא הפתיעה אותנו בצורה בלתי רגילה שיש עם לגו חדש שקיבל ובמשך שלוש שעות תמימות הוא בנה שלב אחרי שלב ולפי ההוראות את הטירה של הארי פוטר. אתמול, אצל הרופאה, אחרי מבחנים שוונים שבדקו אספקטים אינטלקטואליים, רגשיים וחברתיים , המאבחנת ישבה איתנו לשיחה ואמרה לנו את מה שכבר ידענו - ילדכם הוא ילד נבון שכנראה סובל מהפרעת קשב מולדת , מה שבהחלט יכול להסביר את ההתנהגות שלו ואת הדברים שאתם מתארים. הרופאה גם דיברה על בעיות שמיעה, ראייה שצריך לנטרל וגם על השמנה, בעיות שינה והסתגלות למצבים חברתיים. הגישה שלה היא הוליסטית והרבה לפני תרופות, שבמקומות אחרים בעולם ששים לרשום אותם, היא דווקא הציעה לנו לשקול סט של פעילויות שונות שאנחנו צריכים לבצע כדי להקל את המצב ולעזור לו. היא דיברה על פסילת בעיות בריאותיות ע"י מומחים (אף, אוזן גרון, מעבדת שינה ואופטומולוג), על העובדה שדווקא צריך לספק לו מקום וזמן שבו הוא יוכל להוציא את האנרגיה העודפת שלו, על הצורך לפתח אצלו את הבטחון העצמי, על הצורך לחזק אצלו תחומי עניין אישי (למשל לגו) אח"כ על הקלות שונות שהוא יכול לקבל בבית הספר, וגם על קבוצות עבודה שבהם הוא יוכל לשפר את המיומנויות החברתיות שלו. הבעיה כמובן לא יכולה להעלם כי מדובר בפגם מולד אבל בהחלט אפשר ללמוד לחיות איתה ולמצוא אסטרטגיות שיעבדו כשמנסים להתמודד עם הבעיה ויותר מזה, סביר שאם נטפל בבעיות הנלוות (שמיעה, ראייה, שינה, שלא קשורות ישירות לאיבחון) נסייע לו מאוד. שיצאנו מהרופאה אישתי הסתכלמה עלי ואמרה לי שהיא חושבת שאני לוקח את מה שנאמר לנו מאוד קשה. אמרתי לה שממש לו. הסברתי שבאיזושהו מקום אפילו רווח לי כי מה שהיא איבחנה עשוי להסביר הרבה התנהגויות שלו ולכן אני דווקא שמח שעברנו איתו את התהליך ושעכשיו מוסכם על כולם שזו אכן בעיה ושצריך להתמודד איתה. אחרי האיבחון נסענו הביתה. הורדתי את י' בבית הספר, נישקתי אותי והלכתי ליועצת הנפש שלי שאיתה היה לי תור שנקבע מראש לצהריים המוקדמות של אותו יום. ליועצת סיפרתי את מה שהתרחש בבוקרו של אותו יום והסברתי לה שבפעם הראושנה מזה שנים הרגשתי שנולד לי שוב בן ושאני אוהב אותו מאוד. הסברתי ליועצת שלי שאני באמת מרגיש הקלה אבל יותר חשוב, אני מרגיש שאני יכול לקבל אותו כמות שהוא ולא לנסות לעצב ילד אחר בהזמנה. אחרי הסברים וניתוחים שונים היועצת שאלה אותי אם אני חושב שגם אני סובל מאותם בעיות ואמרתי לה שכן. היא פתחה את ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי בקטע שמדבר על הפרעות קשב וריכוז ועברנו על הסעיפים השונים ולמרות שהיא לא איבחנה אותי ראינו שאני עומד ברוב הקריטריונים ואפשר לאבחן אותי ככזה. הרמתי את ראשי ואמרתי לה שעכשיו שאני מבין שזה המצב, זה יכול לספק הרבה הסברים למצבים שבהם נתכלתי בעבר ושאלתי אותה אם אני אקבל את עצמי עכשיו כמו שאני מקבל את בני - נפרדנו בחיוך כי נגמר הזמן. לפני שיצאתי, היועצת שלי המליצה לי על ספר שכתב רופא שהיו לו ועדיין יש הפרעות קשב וריכוז. היא הסבירה שבספר הוא מסביר שאפשר לחיות עם הבעיות האלה ואפילו להצליח למרות הקשיים. שיצאתי ממנה נזכרתי בתוכנית הפרידה מלארי קינג - איש סופר איכותי ומעניין שלצערי לא יצא לי לראות יותר מדי תוכניות שלו. נזכרתי שכשראיתי את התוכנית האחרונה שלו התרגשתי מאוד ואפילו קינאתי בו על מה שהשיג בחייו וזה מאוד התחבר להמלצה של היועצת על הספר שכל אחד יכול להצליח ולהיות מאושר אם הוא בוחר להיות כזה.

אני

הבוקר קמתי שמח. כבר הרבה זמן שלא הייתי שמח. בינינו אין סיבה נראית לעין שתגרום לי לא להיות מאושר אבל אחנו בני האדם מסובכים ולמרות שכלפי חוץ לא רואים כלום פנימה הרגשתי רקוב ועצוב. קמתי מוקדם, סחטתי מיץ תפוזים, הכנתי קפה וסידרתי את תיקי האוכל של הילדים. ניסיתי להבין מה עשה אותי שמח. חשבתי על השיחה שקיימתי עם יועצת הנפש שלי בבוקר שתרמה להתרוממות הרוח. הרהרתי בשיחה שהייתה לי עם מעביד-התנדבותי-פוטנציאלי שגרמה לי אושר פנימי שכן אולי סוף סוף אנהל אינטרקציות משמעותיות עם יותר אנשים על בסיס יומי ואעסוק בדברים שאני באמת אוהב לעשות (צילום והוראה). אבל שניתחתי את הדברים קצת יותר לעומק, הבנתי שהדבר שגרם לי לשמוח הבוקר הוא העובדה שאתמול, גיליתי מחדש שאני אדם סקרן, מוכשר, אוטודידקט, יצירתי ושטוב לי עם זה! אסביר ... בני החל ללמוד לנגן על גיטרה ואתמול בערב הוא חזר משעור והדגים כמה דברים בפני. כיוון שאני מנגן על פסנתר הייתי סקרן להבין קצת יותר איך מייצרים צלילים דומים בגיטרה. מצאתי את עצמי משוטט באינטרנט וחוקר קצת יותר את העניין ואחכ רק לאחוז בגיטרה, לפרוט על מיתריה ולנסות את מה שלמדתי ... כזה אני ... אני מסתקרן, אני מתגרה אינטלקטואלית, אני חוקר ולומד קצת (מגרד בעיקר את השכבה העליונה ולא מגיע ברוב המקרים לליבה) ולומד עוד יותר כשאני מלמד את עצמי תוך כדי התנסות אישית בדבר האמיתי דרך הידיים או הרגליים. אז נכון שלא אהייה נגן גיטרה ואופיע על במות כי סביר (בגלל ההכרות שלי עם עצמי) שלא אכנס לעובי הקורה, אלמד לעומק את הפאן התאורטי ואשקיע שעות רבות באימון אבל שמחתי לגלות שוב שזה כנראה מה שמבדיל ביני לבן אנשים אחרים ושאני צריך להיות שמח שאלה הם הסגולות/המאפינים האישיים שלי שמבדילים אותי מההמון. שמחתי לגלות שוב שאין לי שום צורך להילחם בעצמי שאהייה אדם אחר למשל כזה שקודם לומד את התאוריה לעומק (כמו מהנדס) ורק אחכ מיישם אותה (תמיד באותה דרך ובעזרת אנליזה מתאימה) - זו הבנה בסיסית ביותר שהייתי צריך לרכוש לפני שנים (אבל אף פעם לא מאוחר מדי) ... למרות העבר, את שמי קניתי לי בעצמי, אני הוא מי שאני וטוב לי עם מי שאני כי זה מה שהופך אותי למיוחד.

"שלושה שמות נקראים לו לאדם: אחד מה שקורים לו אביו ואמו , אחד מה שקורים לו בני האדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו" [ מדרש תנחומא פרשת ויקהל א']

לכל איש יש שם

זלדה

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו

מותו .

הזדמנות לבחור, הנחייה להבדיל בן טוב לרע, הזדמנות ליצור עצמי עצמאי, קבלה אמיתית ללא פשרות ותמיכה אינסופית בבחירה

אחת הבעיות שתארתי בפוסט אחר הוא חוסר היכולת שלי לסמוך על אחרים. אני לרוב לא נותן צ'אנס לאחרים ומיד חושב מה לעזעזל הם רוצים ממני. אחרים הם הרבה פעמים רפלקציה שלנו עצמנו ולכן השאלה שצריכה להישאל היא מה אני רוצה מהם. במערכות יחסים שיש לי עם אחרים בן אם הם רק מתחילות ובן אם הם מתקדמות, אני למעשה שואל את עצמי מה אני יכול לקבל מאחרים וכיצד אני יכול לנצל אותם במקום לבוא טאבולה ראסה ולהבין כיצד בונים מערכת יחסים הוגנת שמושתת על אמון הדדי. אני עדיין לא מבין לעומק למה אני עוןשה את זה אבל זה כנראה מגיע מאיזשהו צורך אישי לקבל כי אני מרגיש שאין לי מספיק, שקופחתי, ששללו ממני דברים ... במילים אחרות, יש בי הרצון התמידי להשלים חוסרים ולא פלא שאני ממשיך לחפש ולבקש דברים במקום להסתפק במה שיש לי. גדלתי בבית שלא היו בו ספרים/עיתונים, שלא היה בו מספיק ידע עולם, שלא היו בו ארועים חברתיים. גדלתי בבית שלא סיפק מספיק הזדמנות לבחור כדי ליצור אצלי עצמי עצמאי, שלא סיפק הנחייה להבין מה טוב ומה רע (שהסביר שהכל תלוי בי ולמרות הידע שאני עשוי לקבל מאחרים, שאני זה שצריך לבחור מבן האפשרויות שאצור לעצמי) ושלא ידע לתמוך בהחלטות שקיבלתי ולספק את התחושה שהוא שם אם אצטרך אותו. בבית כזה חיקיתי את מה שראיתי וגדלתי להיות תלותי ולחכות שאחרים יגידו לי מה לעשות במקום לפתח ולטפח אישיות משל עצמי שעומדת על שלה ונאבקת על קיומה. קשה להאשים את הורי שלא סיפקו לי את מה שאני מצפה מהם הרי, לא היה להם ידע כללי (אמא סיימה כיתה ח' ואבי בקושי סיים כיתה ג' בגלל אותה מלחמה ארורה), הם גדלו וחיו את רוב שנותיהם הבוגרות במדינה קומוניסטית שבה לא היה מקום לאינדיבידואל - שבה כל פרט למד שצריך לשחות עם הזרם ולרצות את האח הגדול ובנוסף , הם היו מהגרים שהגיעו לארץ חדשה, שלא שלטו בשפה ,שלא הבינו את תרבות הצבר שמנסה להגדיר את עצמו וליצור אישיות חדשה יש מאין. בתור ילד אני לא ממש זוכר הזדמנויות שבהם ניתנה לי האפשרות לחקות פעילות של התלבטות .. הורי תמיד עשו מה שכולם עושים ולא שאלו את עצמם יותר מדי שאלות. הורי לא ניסו להיות אנידיבידואליסטים/קרייריסטים שנצרכו לעצור לרגע, לחשוב מה הם רוצים, מה האפשרויות להשיג ובאיזו אפשרות לבחור. הורי רצו שלא אהייה הם אבל לא לימדו אותי איך לעשות זאת. בשיחות אינסופיות לתוך הלילה, תמיד אמרתי לאשתי שכל חיי קיוויתי שהורי יספקו לי את אותה מקפצה לחיים, הסברתי שתמיד רציתי לדעת שהם מאחורי לתמוך בי בכל החלטה שאקח אבל תמיד היה לי נוח וקל לא להתבלט ולהתלבט. "אזור הנחמה" בתרגום חופשי מאנגלית היה האזור שבו אחרים עושים את הבחירות שלי ואני כאילו מתנגד (שלא לאמרכועס על שלא ניתנת לי האפשרות) אבל עושה בדיוק את מה שאומרים לי לעשות ... נו, פלא שאני מתוסכל? היום אני נמצא במצב קצת יותר טוב, אני אדם קצת אחר (היום אני לפחות מודע לדברים שאני עושה ומנסה להשתפר) ... במשך השנים פיתחתי אישיות (אם כי היא עדיין לא מגובשת סופית ויש כאלה שאומרים שאני אותו אדם ורחוקה היא הדרך לעצמאותי) , יש לי את האפשרות לבחור, יש לי את אשתי לתמוך בי אבל אני עדיין לא מעז ... אני עדיין תלותי שלא סומך על אחרים כי יש לי קונפליקט תמידי בן הרצון העז להיות אינדיבידואל (כי זה מה שהחברה המערבית המודרנית דורשת ממני) לבן הרצון העז שאחרים יקבעו לי את סדרי החיים (כפי שהיה עד היום) כי זה נוח ופשוט. השינוי טמון בעשייה - אני חושב שהמפתח הוא להגדיר את עצמך, לקבל אותך כפי שהינך ולהילחם על מקומך. מדהים לראות שבני הגדול י' הולך בדרכי. למרות שבשנים האחרונות אני ואשתי מנסים לספק לו את האפשרויות להתנסות/לבחור, את היכולת להגדיר את עצמו ואת הידיעה שאנחנו שם מאחוריו לתמוך ולא משנה מה תהייה בחירתו, הוא מעדיף להיות תלותי כמוני ולא לקחת יוזמה. כשאנחנו מספקים לו את האפשרות לבחור הוא לרוב המום ומבולבל שמנסה למקסם את ההזדמנות שניתנה לו אבל לרוב מפספס את העיקר ובגלל הבילבול מבקש שנבחר עבורו. אני מאשים את עצמי במה שקורה היום לבני ואני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולעזור לו.

אגואיזם גרעיני

הבוקר ירד שלג צח על אזורינו. פתחתי את התריסים וגיליתי מחדש כמה יפה המראה זה. לא תהתכוננו כראוי לבואו ומכיוון שלא היו לנו הכלים הבסיסיים להתמודד עם השלג הקל, מיהרתי החוצה, הדלקתי את הרכבים והפעלתי את המגבים כדי להפריד את מעטה השלג משמשת המכונית. היה קר אבל גיליתי לשמחתי שהשלג לא הפך לקרח עדיין ושהמגבים הצליחו לטפל בשלג שהצטבר ולהפילו לריצפה. בחנייה המקורה שלנו, מצאתי את חפירה ישן שמיועדת לפינוי שלג וניקיתי את שאריות השלג מהשביל המוביל לבית כדי שהילדים יוכלו לפסוע בו בדרכם החוצה לבית הספר. חזרתי הביתה, סיימתי להכין לילדים את תיקי האוכל והודעתי לאשתי שאני לוקח את הילדים לבית הספר. אשתי אמרה שהיא דןןקא ממהרת לעבודה יום ולכן תשמח לעזור לי עם המטלה הזו. התעקשתי להבין מדוע היא ממהרת והסברתי לה שאין מה למהר ושאני אעשה זאת במהירות במקומה. אשתי, שמכירה אותי, הניחה לי לקחת את הילדים ואחרי שהם חבשו את הכובעים, הצעיפים והמעילים, הושבתי אותם ברכב לא לפני שהסבתי את תשומת ליבם לשלג שהספיק לקפוא במקומות מסויימים. ל"שלג הקפוא", הסברתי, "קוראים קרח ושפוסעים בשביל עם קרח צריך להיזהר כי אפשר להחליק וליפול". הילדים נהנו לבעוט בגבעות השלג הקטנות ומיהרו לרכב המחומם. הנעתי את הרכב לאחור בזהירות והתחלתי לנסוע לכיוון בית הספר. אחרי דקה או שתיים פתאום הבנתי שאני מסיע אותם כי אני לא סומך על אשתי. משהו לא מודע גרם לי להתעקש להסיע אותם ואחרי שניתחתי את המצב נפל לי האסימון שאני פשוט חושב שאני אעשה עבודה טובה וזהירה יותר בהשוואה לאשתי ולכן עלי לקחת את המשימה לידיים ולא לתת לה להסתכן ולסכן את ילדינו. המשכתי להסביר לעצמי שתת המודע שלי, לא רצה שהיא תבצע את המשימה כי הביטחון העצמי המופרז שלה עלול לגרום לה לנסוע מהר מדי, היא יכולה להחליק עם הרכב, להיות מעורבת בתאונה ולסכן את עצמה ואת ילדינו. סיימתי את הניסעה וחזרתי הביתה לאשתי שבדיוק סיימה להכין לנו קפה. הסתכלתי לעברה ואמרתי לה שאני חרא של בן אדם. הסברתי לה שלא נתתי לה לנסוע כיוון שלא סמכתי עליה מספיק. אז זה נכון שאני יותר מודע לעצמי היום ושאני נוטה לספר לה ולאחרים בצורה גלויה את מה שאני חווה אבל, זה לא בסדר שאני ממשיך להתנהג כך קרי שאני לא סומך על אף אחד חוץ מעצמי. שאלתי את אשתי הנבונה, שהייתה צריכה להיות מטפלת קלינית לטעמי, מדוע אני לא סומך על אף אחד. אשתי הציע שתי פתרונות. האחד, אני לא סומך עליה כי אני אגואיסט שחושב על עצמו. היא הסבירה שאני פוחד שיקרה לה משהו נורא וא אני אשאר בודד, בדיוק כמו אבי, נתון לרחמיהם של הסובבים אותי כי אני תלותי חסר חוט שדרה (היא לא אמרה את זה במילים האלו ... ההתלחה נכונה - ההמשך הוא תוספת שלי). הדבר השני שהיא הציעה הוא שאני לא סומך עליה שתטפל בילדים כיוון שבמשפחתי, רק מי שנמצא בגרעין הוא בן משפחה אמיתי שמותר לו לעזור ולטפל והתוספות העתידיות (החתנים, הכלות, ההורים של ..) לעולם לא יוכלו להיות שייכים לגרעין הזה ולכן הם לא ראויים לקבל לידם את האחריות הטיפולית בבני משפחה מדרגה ראשונה. במילים אחרות, לדבריה, אני לא מאמין שהיא מסוגלת לטפל כמו שצריך בילדים כי היא לא שייכת לאותו תא/גרעין משפחתי שהורי "השכילו" בטיפשותם לעצב ושרק הוא ראוי לשאת בנטל ובאחריות. נותרתי פעור פה, אני נוטה להסכים עם התאוריה שלה ורק שואל את עצמי האם זה הולך להשתנות בעתיד ... האם אוכל אי פעם לסמוך על אשתי ולשחרר לה חבל מנטלי? .... באותה נשימה (רק כמה שעות אחרי), אני אוסף את הילדים מבית הספר ואחרי שאנחנו מתארגנים בבית אני מחלק לכל אחד חטיף. אני מביא ל י' את הביסלי שלו וכדרכם של "פותחי שקיות" בוגרים לוקח לי מעשר (בסך הכל פיסה אחת) לטעימה. בני מסתכל עלי ודואג להבהיר לי במבט שהוא לא רוצה שאקח ממנו את הטעימה. אני מספר לאשתי על ההתנהגות החזירית משהו שלו והיא מוסיפה שהוא פשוט לא סומך עלי שאני אקח לו רק אחד. הדבר כניראה עובר בירושה גנטית ונשאלת השאלה מה אני צריך לעשות כדי לטעת בו תחושה של ביטחון שתגרום לו לסמוך גם עלי?

מה המקצוע שלך?

אתמול בלילה חלמתי חלום. אני לא ממש זוכר את כל פרטיו. אני כן זוכר שאחותי החליטה לברוח מהבית ושאני מנסה להתקשר אליה בסלולרי והיא לא עונה. בשלב מסוים אני מחייג שוב ומגלה שהיא נמצאת בבית הורי. אני מגיע עם בני התינוק ודופק בדלת. מולי עומדת כניראה חברה שלה חצי עירומה. אני מבקש לדבר עם אחותי והחברות שלה אומרות שעוד מעט. אני מבין את הרמז ויורד לחצר. החצר דומה לקניון ואני לןמעשה מגלה שהמבנה קרוב לבית שאני גר בו היום. בקומפלקס אני פוגש את אשתי, שנינו מסתכלים על הסניף החדש שדומינוס פיצה פתחו באותה פלאזה וצוחקים שעכשיו יש לנו סניף קרוב עוד יותר. תצורך קידום מכירות חברת דומינוס הוציאו לפלאזה את המטבח שלהם ובתוך המטבח אני ראוה את בני הגדול י' מקפיץ בהנאה לגובה מחבת שבו יש שלל נקניקים, בצל וגבינות. איך כל זה מתקשר אני לא ממש יודע. הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא הרצון של בתי מ' לצלם בכל פעם שאני מצלם - היא מבקשת להתנסות בתחביב הרבה פעמים ואפילו פעם אחת אמרה לי שהיא רוצה להיות כמוני. הדבר השני שנזכרתי בו הוא העובדה שתינוקי הקטן ת' לוקח סירים ומחבתות ובתנועות של הקפצה מדמיין לעצמו שהיא מכין כנראה אוכל. אחרי החזיונות והזכרונות, השאלה היחידה ששאלתי את עצמי הבוקר הייתה האם בכל זאת אוכל להוריש לאחד מילדי מקצוע אם אני מגדיר את עצמי כחסר מקצוע ... ?

עיוות תפיסתי

אתמול קיבלתי אימייל מהמורה לעברית של י'. המורה רצתה לברר אם זה יהיה בסדר להעביר אותו ליום אחר. היא הסבירה שילד שלומד ביום חמישי ביקש לעבור ליום שלישי והוסיפה שמבנה הקבוצה של יום חמישי דומה בהרכבה וביכולותיה ליום שלישי כך של י' לא תהייה בעייה להיקלט בקבוצה החדשה. חיי אלוהי, שני הדברים שעלו לי לראש אחרי שקראתי את האימייל הקצר היו למה שאני אוותר - קרי למה שאצא פראייר, ומה יש שם בשבילי (בתרגום חופשי מאנגלית). באותם רגעים הרגשתי בלי שום סיבה מוצדקת וגלויה לעין שאני לא צריך לספק לילד השני את ה"תענוג" של המעבר מבלי שיהיה חייב לי משהו. יכול להיות שבתת מודע חשבתי על י' שיצטרך להתרגל לכיתה חדשה אבל יותר סביר שפשוט הייתי אנוכי ולא מוכן או מסוגל לתת לזולת מבלי לקבל משהו בתמורה. אחרי שנרגעתי קצת חשבתי על זה לעומק והבנתי שדווקא המעבר יהיה טוב גי י' התחיל לקחת שעורי גיטרה ביום שלישי כך שאם היה לוקח גם עברית היומן שלו היה עמוס דבר שלא היה מותיר לו זמן לעשות שעורים ובנוסף, נזכרתי שבן כיתה של י', ילד חמוד העונה לשם ד' לומד באותה קבוצה ממש של יום חמישי וי' מאוד יאהב את העובדה שהם "יסבלו" ביחד בשעורי העברית. מייד חזרתי למורה ואמרתי לה שעקרונית אני מוכן אבל אתן לה תשובה סופית לקראת סוף השבוע - כאילו שהיה לי משהו נוסף לבדוק .. ברור שרק רציתי למשוך זמן ולוודא שאני אכן לא פראייר שמוכן לחילוף. אחרי שחשבתי עוד קצת הרמתי לה טלפון והסברתי לה שנוכל להתחלף ושאני רוצה לדעת אם החילוף יהיה כבר השבוע כך שלילד מיום חמישי תינתן הזדמנות ללמוד כבר ביום שלישי הזה. המורה הייתה שמחה מאוד ונתנה לי את ההרגשה שאני חסיד אומות העולם שכן אני מוותר מבחירה על היום הכביכול מועדף על י' לטובת ילד אחר - היא כמובן לא הייתה מודעת לאינטרסנטיות שהייתה בי ולגועל הנפש שחוויתי בעקבות חשיבה ושיקוף שעשיתי על המחשבות שלי. הבוקר ראיתי בחור אפרואמריקאי בטלוויזיה שהסביר שהוא גדל בהארלם ב"פרויקטים" ועכשיו כשהוא "ידוען" הוא חוזר לקראת החגים לשכונה כדי לתרום כי הוא מאמין שכדי לקבל צריך קודם לתת. ההסבר הפשוט שלו גרם לי לתהות האם אני לא מקבל בגלל שאני מתקמצן כל כך לתת ... במילים אחרות האם חיי היו נראים אחרת אם לא הייתי כל כך עסוק במחשבות על למה אנשים עושים לי את מה שהם עושים ... והאם הם מחפשים לדפוק אותי ... ??? אני מאמין שהם היו בהחלט נראים אחרת ואני מוכרח לנסות להשתפר. שלחתי לאשתי היקרה את הקטע הנ"ל שכתבתי והיא הוסיפה בדאגה שאני לא מאמין שאנשים אומרים/עושים את מה שהם אומרים/עושים כי הם מתכוונים לעשות משהו טוב (קרי שהם לא רוצים להציע הצעות כדי ל"דפוק אותי"), שאני לא מוכן להיפתח כלפי אנשים (אני יוצר סביבי מעטה הגנה כדבריה), שאני לא מאפשר לאנשים להתקרב אלי, שאני מעדיף מיד להגיד לא כדי להתנתק משום שאני לא רוצה לחשוף את עצמי לסיכונים מיותרים, ושהסיבה שאני לבד ובדכאון כרוני היא בדיוק זו (הסיבות שתארתי) וזה מה שלא מאפשר להזדמנויות להיקרות בדרכי, זה מה שמונע ממני את ההזדמנות להכיר אנשים חדשים וזה מה שמונע ממני לחוות חוויות חדשות ומרתקות. למרות הביקרות שאני מקבל בחום ובאהבה, אשיתי היקרה אמרה לי באותה נשימה שאני צריך למצוא דרך לפרסם את השורות האלו כי היא מאמינה שהרבה אנשים יגלו בהם עניין מכיוון שאפשר להתחברלמה שאני כותב בקלות. היא המשיכה להרגיע אותי באומרה שיש רבים שחושבים ומתנהלים כמוני ועל זה עניתי לה: צרת רבים נחמת טיפשים.

יש לו (ולי) פוטנציאל לא ממומש

', הולך לכיתה ב'. י' יודע לקרוא ולכתוב ולפי גיליון הציונים האחרון שלו הוא עושה פחות או יותר מה שילד ממוצע בכיתה ב' צריך לעשות. בשבוע שעבר, הלכנו ליום הורים והמורה קיבלה את פנינו בחצאית אפורה ובחיוך. התיישבנו מולה בכסאות קטנים של כיתה ב' והמשפט הראשון שלה היה "יש לכם ילד נבון שלא מממש את הפוטנציאל הגלום בו". היא המשיכה לתאר את י' ואמרה שלמרות שהוא על הנייר אמור להיות מסוגל , בפועל, הוא לא מסוגל לשבת על התחת ולבצע משימה מא' ועד ת' כי הוא עובד מהר מדי... הסתכלתי על המורה ממושכות ולצערי, לא הייתי צריך להגיע עד אליה כדי לשמוע שהתאוריה שלי נכונה - ילדי במובן זה או אחר, הולך לחיות את חיי שלי . הרגשתי אשם כי מה שקורה לו לעניות דעתי נובע מהירושה שלי אליו ... גם אני הייתי ילד (עודני) שלא ממש גילם את הפוטנציאל שלו למרות שהיו לו את הנתונים המתאימים. היום בבוקר דיברתי שוב עם אשתי והיא שאלה מדוע אנחנו לא שמחים ... הרי יש לנו הכל, אנחנו בריאים, יש לנו ילדים יפים, נבונים ובריאים, יש לנו עוצמה כלכלית ברמה כזו או אחרת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו דברים רבים ובכל זאת משהו חסר. אמרתי לה שאני עצוב כי אני לא מצליח לממש את עצמי והוספתי שאני באיזשהו מקום מרגיש אני לא יכול לעשות זאת כי אני לא מרגיש שהיא יציבה מבחינת הקריירה של - למעשה האשמתי אותה בעצבות שלי. אשתי ענתה לי שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לממש את עצמה כי אניח משדר לה עצבות ... כי אני לא ממצה את יכולותי ומוצא את עצמי ... מיהרתי לאמר לה שהמרכיב שלה בחוסר המימוש שלי הוא קטן קרי העובדה שהיא לא יציבה הוא רק תירוץ ושאני לא שמח כי אני עדיין לא עושה מה שאני צריך לעשות (אני לא יודע בדיוק מה אני צריך לעשות) ומה שאני צריך לעשות באמת הוא למצוא מה עושה לי את זה , לעשות את זה, להיות מאושר ולשחרר אותה מדאגות על עצבותי. בארוחת הבוקר אשתי ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שבננו לא יחיה את חיי כיוון שאנחנו (בניגוד להורי) הצלחנו לזהות את הבעיה שלו מוקדם ואנחנו מנסים למצוא עבורו פתרונות שיאשפרו לו לא להיכנס לאותו תלם שני צועד בו ולאותם נעליים שאני נועל שעל פניו לא כל כך קשה להיכנס אליהם כי המידה לא כל כך גדולה. אשתי בחוכמתה טענה שזה לא מאוחר עבורי ושאני יכול להשתנות - הדבר היחידי שאני צריך הוא באמת לרצות לעשות זאת!

רבע מאה

25 שנה ... מי היה מאמין? עברה רבע מאה מאז שסיימתי את כיתה ח'. בחור חביב ובדרן העונה לשם י' העביר הודעה בפייס וביקש מכולם לסנכרן יומנים לאמצע שנה הבאה שכן אז כיתה ח3 תחגוג מחזור כסף. מיד התחלתי לחשוב איך אני מגדיר את עצמי, מהם השגיי, וכיצד אני מעביר ימי. לאמר את האמת נכנסתי ללחץ - מה אני מספר לכל אלה שיפגשו אותי? מה אני אומר להם כדי להראות טוב (סיפור חיי)? מה אתאר כדי שאוכל לרצות את עצמי (לא כל כך בטוח שלהם אכפת מי אני ומהם קורותי) ... החלטתי לספר את האמת - אני עקר בית, סטודנט שעומד לסיים את לימודיו ושחולם להיות מורה וחשוב מכל - אני מתוסכל כרוני. המממממ מעניין ... איך הם זוכרים אותי? למי הם ציפו שאתפתח? האם התנהגותי ומעשיי לפני רבע מאה יכלו לנבא את מי שאני היום? התכתבתי עם כמה וגיליתי שסיפור חיי הוא לא כל כך משעמם - אז למה אני כל כך מתוסכל? החלטתי שחשוב לי להתגבר על כמה שדים מן העבר שממשיכים לרדוף אותי והתייצבתי בשלישית לטיפול ... אדווח על התקדמותו מעל גלי האתר בעתיד הקרוב ...

רק באמריקה ...

תראה לי מדינה אחרת בעולם שבה הבייביסיטר מגיעה לספק שרותי שמירה עם מרצדס כשבעל הבית נוהג בטויוטה ... הרי רק כאן, אפילו אם אתה חסר אמצעים, רק כאן אפשר לחכור מוצרים שבכל מקום אחר בעולם אפשר רק להביט בו בעיניים משתהות דרך חלונות הראווה ברחובות הראשיים של העיר ...