יש לו (ולי) פוטנציאל לא ממומש

', הולך לכיתה ב'. י' יודע לקרוא ולכתוב ולפי גיליון הציונים האחרון שלו הוא עושה פחות או יותר מה שילד ממוצע בכיתה ב' צריך לעשות. בשבוע שעבר, הלכנו ליום הורים והמורה קיבלה את פנינו בחצאית אפורה ובחיוך. התיישבנו מולה בכסאות קטנים של כיתה ב' והמשפט הראשון שלה היה "יש לכם ילד נבון שלא מממש את הפוטנציאל הגלום בו". היא המשיכה לתאר את י' ואמרה שלמרות שהוא על הנייר אמור להיות מסוגל , בפועל, הוא לא מסוגל לשבת על התחת ולבצע משימה מא' ועד ת' כי הוא עובד מהר מדי... הסתכלתי על המורה ממושכות ולצערי, לא הייתי צריך להגיע עד אליה כדי לשמוע שהתאוריה שלי נכונה - ילדי במובן זה או אחר, הולך לחיות את חיי שלי . הרגשתי אשם כי מה שקורה לו לעניות דעתי נובע מהירושה שלי אליו ... גם אני הייתי ילד (עודני) שלא ממש גילם את הפוטנציאל שלו למרות שהיו לו את הנתונים המתאימים. היום בבוקר דיברתי שוב עם אשתי והיא שאלה מדוע אנחנו לא שמחים ... הרי יש לנו הכל, אנחנו בריאים, יש לנו ילדים יפים, נבונים ובריאים, יש לנו עוצמה כלכלית ברמה כזו או אחרת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו דברים רבים ובכל זאת משהו חסר. אמרתי לה שאני עצוב כי אני לא מצליח לממש את עצמי והוספתי שאני באיזשהו מקום מרגיש אני לא יכול לעשות זאת כי אני לא מרגיש שהיא יציבה מבחינת הקריירה של - למעשה האשמתי אותה בעצבות שלי. אשתי ענתה לי שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לממש את עצמה כי אניח משדר לה עצבות ... כי אני לא ממצה את יכולותי ומוצא את עצמי ... מיהרתי לאמר לה שהמרכיב שלה בחוסר המימוש שלי הוא קטן קרי העובדה שהיא לא יציבה הוא רק תירוץ ושאני לא שמח כי אני עדיין לא עושה מה שאני צריך לעשות (אני לא יודע בדיוק מה אני צריך לעשות) ומה שאני צריך לעשות באמת הוא למצוא מה עושה לי את זה , לעשות את זה, להיות מאושר ולשחרר אותה מדאגות על עצבותי. בארוחת הבוקר אשתי ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שבננו לא יחיה את חיי כיוון שאנחנו (בניגוד להורי) הצלחנו לזהות את הבעיה שלו מוקדם ואנחנו מנסים למצוא עבורו פתרונות שיאשפרו לו לא להיכנס לאותו תלם שני צועד בו ולאותם נעליים שאני נועל שעל פניו לא כל כך קשה להיכנס אליהם כי המידה לא כל כך גדולה. אשתי בחוכמתה טענה שזה לא מאוחר עבורי ושאני יכול להשתנות - הדבר היחידי שאני צריך הוא באמת לרצות לעשות זאת!