אגואיזם גרעיני

הבוקר ירד שלג צח על אזורינו. פתחתי את התריסים וגיליתי מחדש כמה יפה המראה זה. לא תהתכוננו כראוי לבואו ומכיוון שלא היו לנו הכלים הבסיסיים להתמודד עם השלג הקל, מיהרתי החוצה, הדלקתי את הרכבים והפעלתי את המגבים כדי להפריד את מעטה השלג משמשת המכונית. היה קר אבל גיליתי לשמחתי שהשלג לא הפך לקרח עדיין ושהמגבים הצליחו לטפל בשלג שהצטבר ולהפילו לריצפה. בחנייה המקורה שלנו, מצאתי את חפירה ישן שמיועדת לפינוי שלג וניקיתי את שאריות השלג מהשביל המוביל לבית כדי שהילדים יוכלו לפסוע בו בדרכם החוצה לבית הספר. חזרתי הביתה, סיימתי להכין לילדים את תיקי האוכל והודעתי לאשתי שאני לוקח את הילדים לבית הספר. אשתי אמרה שהיא דןןקא ממהרת לעבודה יום ולכן תשמח לעזור לי עם המטלה הזו. התעקשתי להבין מדוע היא ממהרת והסברתי לה שאין מה למהר ושאני אעשה זאת במהירות במקומה. אשתי, שמכירה אותי, הניחה לי לקחת את הילדים ואחרי שהם חבשו את הכובעים, הצעיפים והמעילים, הושבתי אותם ברכב לא לפני שהסבתי את תשומת ליבם לשלג שהספיק לקפוא במקומות מסויימים. ל"שלג הקפוא", הסברתי, "קוראים קרח ושפוסעים בשביל עם קרח צריך להיזהר כי אפשר להחליק וליפול". הילדים נהנו לבעוט בגבעות השלג הקטנות ומיהרו לרכב המחומם. הנעתי את הרכב לאחור בזהירות והתחלתי לנסוע לכיוון בית הספר. אחרי דקה או שתיים פתאום הבנתי שאני מסיע אותם כי אני לא סומך על אשתי. משהו לא מודע גרם לי להתעקש להסיע אותם ואחרי שניתחתי את המצב נפל לי האסימון שאני פשוט חושב שאני אעשה עבודה טובה וזהירה יותר בהשוואה לאשתי ולכן עלי לקחת את המשימה לידיים ולא לתת לה להסתכן ולסכן את ילדינו. המשכתי להסביר לעצמי שתת המודע שלי, לא רצה שהיא תבצע את המשימה כי הביטחון העצמי המופרז שלה עלול לגרום לה לנסוע מהר מדי, היא יכולה להחליק עם הרכב, להיות מעורבת בתאונה ולסכן את עצמה ואת ילדינו. סיימתי את הניסעה וחזרתי הביתה לאשתי שבדיוק סיימה להכין לנו קפה. הסתכלתי לעברה ואמרתי לה שאני חרא של בן אדם. הסברתי לה שלא נתתי לה לנסוע כיוון שלא סמכתי עליה מספיק. אז זה נכון שאני יותר מודע לעצמי היום ושאני נוטה לספר לה ולאחרים בצורה גלויה את מה שאני חווה אבל, זה לא בסדר שאני ממשיך להתנהג כך קרי שאני לא סומך על אף אחד חוץ מעצמי. שאלתי את אשתי הנבונה, שהייתה צריכה להיות מטפלת קלינית לטעמי, מדוע אני לא סומך על אף אחד. אשתי הציע שתי פתרונות. האחד, אני לא סומך עליה כי אני אגואיסט שחושב על עצמו. היא הסבירה שאני פוחד שיקרה לה משהו נורא וא אני אשאר בודד, בדיוק כמו אבי, נתון לרחמיהם של הסובבים אותי כי אני תלותי חסר חוט שדרה (היא לא אמרה את זה במילים האלו ... ההתלחה נכונה - ההמשך הוא תוספת שלי). הדבר השני שהיא הציעה הוא שאני לא סומך עליה שתטפל בילדים כיוון שבמשפחתי, רק מי שנמצא בגרעין הוא בן משפחה אמיתי שמותר לו לעזור ולטפל והתוספות העתידיות (החתנים, הכלות, ההורים של ..) לעולם לא יוכלו להיות שייכים לגרעין הזה ולכן הם לא ראויים לקבל לידם את האחריות הטיפולית בבני משפחה מדרגה ראשונה. במילים אחרות, לדבריה, אני לא מאמין שהיא מסוגלת לטפל כמו שצריך בילדים כי היא לא שייכת לאותו תא/גרעין משפחתי שהורי "השכילו" בטיפשותם לעצב ושרק הוא ראוי לשאת בנטל ובאחריות. נותרתי פעור פה, אני נוטה להסכים עם התאוריה שלה ורק שואל את עצמי האם זה הולך להשתנות בעתיד ... האם אוכל אי פעם לסמוך על אשתי ולשחרר לה חבל מנטלי? .... באותה נשימה (רק כמה שעות אחרי), אני אוסף את הילדים מבית הספר ואחרי שאנחנו מתארגנים בבית אני מחלק לכל אחד חטיף. אני מביא ל י' את הביסלי שלו וכדרכם של "פותחי שקיות" בוגרים לוקח לי מעשר (בסך הכל פיסה אחת) לטעימה. בני מסתכל עלי ודואג להבהיר לי במבט שהוא לא רוצה שאקח ממנו את הטעימה. אני מספר לאשתי על ההתנהגות החזירית משהו שלו והיא מוסיפה שהוא פשוט לא סומך עלי שאני אקח לו רק אחד. הדבר כניראה עובר בירושה גנטית ונשאלת השאלה מה אני צריך לעשות כדי לטעת בו תחושה של ביטחון שתגרום לו לסמוך גם עלי?