הזדמנות לבחור, הנחייה להבדיל בן טוב לרע, הזדמנות ליצור עצמי עצמאי, קבלה אמיתית ללא פשרות ותמיכה אינסופית בבחירה

אחת הבעיות שתארתי בפוסט אחר הוא חוסר היכולת שלי לסמוך על אחרים. אני לרוב לא נותן צ'אנס לאחרים ומיד חושב מה לעזעזל הם רוצים ממני. אחרים הם הרבה פעמים רפלקציה שלנו עצמנו ולכן השאלה שצריכה להישאל היא מה אני רוצה מהם. במערכות יחסים שיש לי עם אחרים בן אם הם רק מתחילות ובן אם הם מתקדמות, אני למעשה שואל את עצמי מה אני יכול לקבל מאחרים וכיצד אני יכול לנצל אותם במקום לבוא טאבולה ראסה ולהבין כיצד בונים מערכת יחסים הוגנת שמושתת על אמון הדדי. אני עדיין לא מבין לעומק למה אני עוןשה את זה אבל זה כנראה מגיע מאיזשהו צורך אישי לקבל כי אני מרגיש שאין לי מספיק, שקופחתי, ששללו ממני דברים ... במילים אחרות, יש בי הרצון התמידי להשלים חוסרים ולא פלא שאני ממשיך לחפש ולבקש דברים במקום להסתפק במה שיש לי. גדלתי בבית שלא היו בו ספרים/עיתונים, שלא היה בו מספיק ידע עולם, שלא היו בו ארועים חברתיים. גדלתי בבית שלא סיפק מספיק הזדמנות לבחור כדי ליצור אצלי עצמי עצמאי, שלא סיפק הנחייה להבין מה טוב ומה רע (שהסביר שהכל תלוי בי ולמרות הידע שאני עשוי לקבל מאחרים, שאני זה שצריך לבחור מבן האפשרויות שאצור לעצמי) ושלא ידע לתמוך בהחלטות שקיבלתי ולספק את התחושה שהוא שם אם אצטרך אותו. בבית כזה חיקיתי את מה שראיתי וגדלתי להיות תלותי ולחכות שאחרים יגידו לי מה לעשות במקום לפתח ולטפח אישיות משל עצמי שעומדת על שלה ונאבקת על קיומה. קשה להאשים את הורי שלא סיפקו לי את מה שאני מצפה מהם הרי, לא היה להם ידע כללי (אמא סיימה כיתה ח' ואבי בקושי סיים כיתה ג' בגלל אותה מלחמה ארורה), הם גדלו וחיו את רוב שנותיהם הבוגרות במדינה קומוניסטית שבה לא היה מקום לאינדיבידואל - שבה כל פרט למד שצריך לשחות עם הזרם ולרצות את האח הגדול ובנוסף , הם היו מהגרים שהגיעו לארץ חדשה, שלא שלטו בשפה ,שלא הבינו את תרבות הצבר שמנסה להגדיר את עצמו וליצור אישיות חדשה יש מאין. בתור ילד אני לא ממש זוכר הזדמנויות שבהם ניתנה לי האפשרות לחקות פעילות של התלבטות .. הורי תמיד עשו מה שכולם עושים ולא שאלו את עצמם יותר מדי שאלות. הורי לא ניסו להיות אנידיבידואליסטים/קרייריסטים שנצרכו לעצור לרגע, לחשוב מה הם רוצים, מה האפשרויות להשיג ובאיזו אפשרות לבחור. הורי רצו שלא אהייה הם אבל לא לימדו אותי איך לעשות זאת. בשיחות אינסופיות לתוך הלילה, תמיד אמרתי לאשתי שכל חיי קיוויתי שהורי יספקו לי את אותה מקפצה לחיים, הסברתי שתמיד רציתי לדעת שהם מאחורי לתמוך בי בכל החלטה שאקח אבל תמיד היה לי נוח וקל לא להתבלט ולהתלבט. "אזור הנחמה" בתרגום חופשי מאנגלית היה האזור שבו אחרים עושים את הבחירות שלי ואני כאילו מתנגד (שלא לאמרכועס על שלא ניתנת לי האפשרות) אבל עושה בדיוק את מה שאומרים לי לעשות ... נו, פלא שאני מתוסכל? היום אני נמצא במצב קצת יותר טוב, אני אדם קצת אחר (היום אני לפחות מודע לדברים שאני עושה ומנסה להשתפר) ... במשך השנים פיתחתי אישיות (אם כי היא עדיין לא מגובשת סופית ויש כאלה שאומרים שאני אותו אדם ורחוקה היא הדרך לעצמאותי) , יש לי את האפשרות לבחור, יש לי את אשתי לתמוך בי אבל אני עדיין לא מעז ... אני עדיין תלותי שלא סומך על אחרים כי יש לי קונפליקט תמידי בן הרצון העז להיות אינדיבידואל (כי זה מה שהחברה המערבית המודרנית דורשת ממני) לבן הרצון העז שאחרים יקבעו לי את סדרי החיים (כפי שהיה עד היום) כי זה נוח ופשוט. השינוי טמון בעשייה - אני חושב שהמפתח הוא להגדיר את עצמך, לקבל אותך כפי שהינך ולהילחם על מקומך. מדהים לראות שבני הגדול י' הולך בדרכי. למרות שבשנים האחרונות אני ואשתי מנסים לספק לו את האפשרויות להתנסות/לבחור, את היכולת להגדיר את עצמו ואת הידיעה שאנחנו שם מאחוריו לתמוך ולא משנה מה תהייה בחירתו, הוא מעדיף להיות תלותי כמוני ולא לקחת יוזמה. כשאנחנו מספקים לו את האפשרות לבחור הוא לרוב המום ומבולבל שמנסה למקסם את ההזדמנות שניתנה לו אבל לרוב מפספס את העיקר ובגלל הבילבול מבקש שנבחר עבורו. אני מאשים את עצמי במה שקורה היום לבני ואני יודע שאני צריך לעבוד על עצמי ולעזור לו.