עיוות תפיסתי

אתמול קיבלתי אימייל מהמורה לעברית של י'. המורה רצתה לברר אם זה יהיה בסדר להעביר אותו ליום אחר. היא הסבירה שילד שלומד ביום חמישי ביקש לעבור ליום שלישי והוסיפה שמבנה הקבוצה של יום חמישי דומה בהרכבה וביכולותיה ליום שלישי כך של י' לא תהייה בעייה להיקלט בקבוצה החדשה. חיי אלוהי, שני הדברים שעלו לי לראש אחרי שקראתי את האימייל הקצר היו למה שאני אוותר - קרי למה שאצא פראייר, ומה יש שם בשבילי (בתרגום חופשי מאנגלית). באותם רגעים הרגשתי בלי שום סיבה מוצדקת וגלויה לעין שאני לא צריך לספק לילד השני את ה"תענוג" של המעבר מבלי שיהיה חייב לי משהו. יכול להיות שבתת מודע חשבתי על י' שיצטרך להתרגל לכיתה חדשה אבל יותר סביר שפשוט הייתי אנוכי ולא מוכן או מסוגל לתת לזולת מבלי לקבל משהו בתמורה. אחרי שנרגעתי קצת חשבתי על זה לעומק והבנתי שדווקא המעבר יהיה טוב גי י' התחיל לקחת שעורי גיטרה ביום שלישי כך שאם היה לוקח גם עברית היומן שלו היה עמוס דבר שלא היה מותיר לו זמן לעשות שעורים ובנוסף, נזכרתי שבן כיתה של י', ילד חמוד העונה לשם ד' לומד באותה קבוצה ממש של יום חמישי וי' מאוד יאהב את העובדה שהם "יסבלו" ביחד בשעורי העברית. מייד חזרתי למורה ואמרתי לה שעקרונית אני מוכן אבל אתן לה תשובה סופית לקראת סוף השבוע - כאילו שהיה לי משהו נוסף לבדוק .. ברור שרק רציתי למשוך זמן ולוודא שאני אכן לא פראייר שמוכן לחילוף. אחרי שחשבתי עוד קצת הרמתי לה טלפון והסברתי לה שנוכל להתחלף ושאני רוצה לדעת אם החילוף יהיה כבר השבוע כך שלילד מיום חמישי תינתן הזדמנות ללמוד כבר ביום שלישי הזה. המורה הייתה שמחה מאוד ונתנה לי את ההרגשה שאני חסיד אומות העולם שכן אני מוותר מבחירה על היום הכביכול מועדף על י' לטובת ילד אחר - היא כמובן לא הייתה מודעת לאינטרסנטיות שהייתה בי ולגועל הנפש שחוויתי בעקבות חשיבה ושיקוף שעשיתי על המחשבות שלי. הבוקר ראיתי בחור אפרואמריקאי בטלוויזיה שהסביר שהוא גדל בהארלם ב"פרויקטים" ועכשיו כשהוא "ידוען" הוא חוזר לקראת החגים לשכונה כדי לתרום כי הוא מאמין שכדי לקבל צריך קודם לתת. ההסבר הפשוט שלו גרם לי לתהות האם אני לא מקבל בגלל שאני מתקמצן כל כך לתת ... במילים אחרות האם חיי היו נראים אחרת אם לא הייתי כל כך עסוק במחשבות על למה אנשים עושים לי את מה שהם עושים ... והאם הם מחפשים לדפוק אותי ... ??? אני מאמין שהם היו בהחלט נראים אחרת ואני מוכרח לנסות להשתפר. שלחתי לאשתי היקרה את הקטע הנ"ל שכתבתי והיא הוסיפה בדאגה שאני לא מאמין שאנשים אומרים/עושים את מה שהם אומרים/עושים כי הם מתכוונים לעשות משהו טוב (קרי שהם לא רוצים להציע הצעות כדי ל"דפוק אותי"), שאני לא מוכן להיפתח כלפי אנשים (אני יוצר סביבי מעטה הגנה כדבריה), שאני לא מאפשר לאנשים להתקרב אלי, שאני מעדיף מיד להגיד לא כדי להתנתק משום שאני לא רוצה לחשוף את עצמי לסיכונים מיותרים, ושהסיבה שאני לבד ובדכאון כרוני היא בדיוק זו (הסיבות שתארתי) וזה מה שלא מאפשר להזדמנויות להיקרות בדרכי, זה מה שמונע ממני את ההזדמנות להכיר אנשים חדשים וזה מה שמונע ממני לחוות חוויות חדשות ומרתקות. למרות הביקרות שאני מקבל בחום ובאהבה, אשיתי היקרה אמרה לי באותה נשימה שאני צריך למצוא דרך לפרסם את השורות האלו כי היא מאמינה שהרבה אנשים יגלו בהם עניין מכיוון שאפשר להתחברלמה שאני כותב בקלות. היא המשיכה להרגיע אותי באומרה שיש רבים שחושבים ומתנהלים כמוני ועל זה עניתי לה: צרת רבים נחמת טיפשים.