skip to main |
skip to sidebar
אני מאובחן רשמית כסובל מהפרעת קשב/ריכוז והיפראקטיביות. אחרי 38 שנים שברובם לא הבנתי למה אני חושב ומתנהג בצורות מסוימות, לאחרונה ובעקבות הגילוי המסעיר, הדברים נהיו קצת יותר נהירים והפאזל הגדול של חיי מתחיל לקבל סוף סוף צורה. כבר יותר מחמש שנים שאני משמש כמדען נאיבי שחוקר במעבדת החיים את עצמו. גזרתי על עצמי מרצון גלות מעבודה, נטלתי על עצמי משימות קשות כמו גידול ילדים ולימודים אקדמיים ומעל הכל הבטחתי לעצמי פעמים אין ספור שאלמד על עצמי את הכל ושאנסה, בעקבות התובנות, לשנות את אורחות חיי. למדתי ללא ספק הרבה דברים, חלקם כואבים וחלקם משמחים ולמרות שבחלק קטן מהמקרים הצלחתי בעקבות הלימוד לשנות התנהגויות, שבעבר כאמור לא הבנתי את פשרם, אני מודה ומתוודה שאת החלק הארי של האישיות שעוצבה במשך השנים, אני לא מצליח לשנות ולכן אני מגיע למסקנה שלמרות ההתנסויות, החוויות, והתוצרים של תהליכי הפקת לקחים אישיים, נשארתי פחות או יותר אותו אדם שכניראה רכש במשך השנים אסטרטגיות, טובות יותר וטובות פחות - שבחלקם אני משתמש ובחלקם לא, להתמודד עם משימות החיים השונות. בשיחה האחרונה שהייתה לי עם יועצת הנפש שלי, היא העלתה את האפשרות ששייתכן שאני עצוב (לא בדיכאון קליני אבל בהחלט בלי שמחת חיים בריאה) מפני שסוף סוף הבנתי (אבל אני לא מסוגל עדיין להפנים) שלא ניתן לשנות את הצורה שבה אני מחווט ולהפוך לבן אדם אחר. לעניות דעתה, אם אפנים עובדה זו ואלמד לקבל את עצמי כפי שאני, אוהב את עצמי יותר והדבר יגרום לי לחיות חיים מלאים ומאושרים יותר.
ל נ', רווק בן ארבעים, יש דוקטורט אבל הוא מתלונן שאין לו משפחה. ע', נשואה באושר, מרושתת חברתית אבל בוכה מרה על אובדן הקריירה לטובת גידול הילדים, י' , מנהל של מחלקה גדולה עד לא מכבר, ייסד חברה חדשה אבל הוא לא מבוסס כלכלית. ל א' יש קריירה וילד חמוד אבל אין לה זוגיות. ג, מבוססת כלכלית, יש בעל וילדים אבל היא לא רואה את המשפחה כיוון שהעבודה שלה מצריכה הרבה נסיעות. אני, נשוי, יש לי שלושה ילדים מקסימים, אישה שאוהבת , תומכת ומבינה אבל אני לא מוצא את עצמי, אני מתוסכל שלכל בן אנוש ממוצע אוהב את החיים ויש לו מסירות אין קיץ (בן אם לעבודה, לילדים, לאישה, להובי וכו') לסם החיים שמפעים דם בעורקיו כל בוקר. אני מאידך, במקום להיות שמח ומרוצה ממש שיש, אני כל היום מחפש את הדבר הבא (את הקריירה האולטימטיבית שתגרום לי אושר) ובעיקר (לצערי) עסוק ומוטרד מהעובדה שלא משנה מה שאעשה, גורלי נקבע לחיות את חייו של אבי, שמעולם לא עצר את מירוץ החיים המטורף, חשב מה הוא באמת רוצה לעשות ופעל בכל מרצו כדי לקדם את הדבר ולהיות מרותה ממנו - ומכיוון שכך, הוא מעולם לא מימש את עצמו ונפטר לצערו ולצער משפחתו מתוסכל ומריר. ועוד ועוד ועוד ... יש אין סוף סיפורים ואין סוף דוגמאות ... יכולתי כניראה להמשיך לכתוב כאן עד שהיד היתה כואבת והבוקר היה מפציע אבל אני מאמין שאתם כבר מבינים לאן אני חותר. בסופו של יום, למי אין משהו שמשהו אחר היה רוצה ובאותה נשימה הוא עדיין מקנא בדשא של השכן ורוצה את המשהו שיש לו? היום התכתבתי עם חבר ששאל אותי מדוע אני חושב שילדי לא מדברים יותר על המדינה הקודמת שעזבנו לפני קצ יותר מחצי שנה. דחפתי לו מיד תשובה פרויידנית על הדחקה אבל די מהר התעשטתי ועניתי לו, שלדעתי, בשונה ממבוגר, שחי את העבר ודואג ממה שיקרה בעתיד, ילד פשוט חיי את הכאן ואת העכשיו - אין לו חרטות או דאגות מיותרות ולכן הוא לא מתעסק במה שקרה או במה שיקרה כי אין לו פשוט זמן מיותר. אני רוצה להאמין שאם היינו קצת פחות מבוגרים וקצת יותר ילדים, היינו בודקים פחות את הדשא של השכן, מתרכזים יותר בגינה שלנו, מטפחים אותה ובעיקר נהנים ממה שירשנו, ממה שחנן אותנו האל או ממה שהגיע אלינו בזכות עבודה קשה. ואולי הפתרון כמו שאומר שלמה הוא להדליק את האור הפנימי ופשוט לא לקחת .... ללב :)
מילים ולחן: שלמה ארצי
העולם החולה בעוד עשר שנים, יקפא בוודאי,
אמרה כותרת עיתונים,
לתוך הסלט, נפל השלט, הגשם ירד, הלכתי לאט.
לא לקחתי ללב ראיתי עץ שנשבר,
בתוך שדה עפתי אחרייך כמו הפרפר,
היינו רחוקים היינו קרובים, לא לקחתי ללב ימים ארוכים.
לא לקחתי ללב, את זה וההוא,
בבוקר קשה התחלתי לרוץ,
לא לקחתי ללב, כשכולם נשברו,
נהייתי חשוד,
לא לקחתי ללב, לא נשברתי נפשית,
מתוך הסיבוך, עשיתי היפוך,
הדלקתי ת´אור הקטן הפנימי,
שמאז ותמיד זה האור החשוב.
אל תיקחי לך ללב, את כל מי שמאשים,
זה שאמר לך אוהב, ואחר כך הכחיש,
אל תקחי לך ללב את היום המעונן,
הדמעות לפעמים זולגות מעצמן.
העולם הטועה ימשיך עוד לטעות,
את מה שקורה רק ההיסטוריה תשפוט,
תיזכרי איך בלונדון ביום של מועקה,
צחקנו מהמלך והמלכה.
אף פעם לא חשבתי להיות ממציא פטנטים אבל לאחרונה היו לי כמה הברקות (כך לפחות חשבתי) אבל די מהר גיליתי שהשנה היא 2011 ואת מה שהיו צריכים להמציא כבר המציאו וכניראה שרק לי לא סיפרו ... אתמול בערב, אחרי שאשתי ביקשה ממני לשים בתוך המייבש את הכביסה הרטובה, מצאתי את את עצמי אוסף מתוך מכונת הכביסה חצאי זוגות גרביים בשלל צבעים וגדלים ובאותו הרגע שאלתי את עצמי האם יש אפשות להקל על עקרי ועקרות הבית הנואשים במאבקם האבוד בתוף זולל הגרביים? התשובה לא איחרה לבוא וכמו בסרט מצוייר, גם עלי זרחה הנורה שנדלקה מעל הראש של אדיסון כשהוא המציא את נורת הליבוןף. רצתי במעלה המדרגות וסיפרתי לאשתי, בטון רדיופוני כפי שעושים בערוץ המכירות בטלוויזיה, על המצאת המאה - מתקן, מן "אזיקון שכזה מחומר שעמיד למים וחום שאינו מרעיש מתוף, שמאפשר לבעל הגרביים לאחד את גרבו השמאלית עם הימנית בתום השימוש היומי ולא לפחד כלל שהזוג לא ישוב לשרת אותו נאמנה אחרי סבב כביסות וייבוש. בטון מלא התלהבות סיפרתי לאשתי שהמתקן המתוחכם ילווה את אותם זוג גרביים מסריחות בדרך החתחתים הסבוכה שמתחיל בסל הכביסה הכסוף של איקאה ומסתיים כשהם שוכבים נקיים ומדיפים ריח טוב של לבנדר בתוך מגירת הגרביים. למרות שהיא יודעת יותר טוב ממני, הסברתי לה שהדרך פתלתלה וארוכה היא, טענתי שסל הכביסה הכסוף של איקאה מגיע למרתף ושם הגרביים ושאר הכבסים כוססים את ציפורניהם וממתינים עד שמישהו מבני הבית, בד"כ העוזרת או אשתי, ממיין אותם ומניח אותם בתוך מתקן צבעוני אחר שמפריד בן הכוחות כדי שלא תקבל חולצה שהייתה פעם לבנה ובוהקת חזרה בצבע ורדרד חרדלי. המשכתי לתאר את המסע המפרח והסרתי שמהסלים הצבעוניים הגרביים עם "האזיקון" שלי נשפכים פנימה לתוך מכונת הכביסה שמהווה את השלב הקריטי ביותר עברונו הנני ממציא את המתקן הלוהט, המתקן המתוחכם שלי לא נותן לזוג הגרביים להיפרד כשהם מסתובבים עם מיטב חבריהם וחברותיהם, הבגדים, בתוך תוף רטוב, קר ואכזר שכשהוא מסיים את מלאכתו, הוא משמיע צפצוף המורה על סיום ואז מגיע משהו אחר, בד"כ עבדכם הנאמן, שלוקח את הכבודה ומשליך אותו, בדיוק כפי שעשה אתמול, לתוך תוף אחר שמייבש לבגדים את הצורה אלא שהפעם, התהליך ארוך יותר, חם יותר והוא גם מוריד באופן עקבי ייבוש אחרי ייבוש את שלל סיביהם של הבגדים עד אשר הם נעשים נקבים נקבים חלולים חלולים, נקרעים ונזרקים לפח. בסוף התהליך, אדם אחר, בד"כ העוזרת או אשתי, מחפשים את הגרביים התואמות בן שלל הכבסים, מגלגלים אותם אגב קיפולם של כבסים גדולות יותר, מניחים אותם בסלי פלסטיק לבנים שעולים חזרה לקומה השנייה ואז ממיינים אותם שוב לתוך מגירות מתאימות. או או צהלתי בפני אשתי - זוהי אכן המצאה גאונית שתכניס לנו מליונים ... כבר חשבתי על תמחור ועל המזומנים שזורמים לחשבונות הבנק שלנו ואפילו ראיתי בעיני רוחי את עצמי מספר לנכדים שסבא וסבתא, שהקימו חברה של מוצר אחד, התעשרו מאזיקון קטן מפלסטיק שמאגד גרביים. הלכתי לישון שמח וטוב לבב ובבוקר קמתי ואמרתי לאשתי שמוכרחים לקחת את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה כי באמת שיש פה פוטנציאל אדיר. אשתי הסכימה והכינה לנו קפה. אמרתי לה שאני קופץ לשרותים כדי לעשות את צרכי ונטלתי עמדי את מכשיר האייפון הדגול. בשרותים שוטטתי ברשת ו"גוגלתי" את המילים ,"אוחז גרביים", ואז נפלו פני, מספר חברות, נורדיות וצפון אמריקאיות חשבו על הפטנט לפני ועשו מיליונים ... המתקן הומצא ואת הנעשה לא ניתן להשיב. סיימתי את מעשי בחדר האמבט, שטפתי את ידי וירדתי אבל וחפוי ראש לאשתי. הסתכלתי לאשתי בעיניים ואמרתי לה בזו הלשון: "אנחנו בשנת אלפיים ואחד עשרה, את מי ניסיתי להצחיק, את הכל כבר המציאו ...". מאוחר יותר שוטטתי ברשת וגיליתי שאכן יש לא מעט חברות שעוסקות בתחום (סוק מאטץ וסוק פרו להזכיר שניים), שהמחיר של מחזיק הגרביים הוא נמוך (כרבע דולר ... שהוא הרבה יותר ממה שאני תכננתי לתמחר את האזיקון שלי) אבל שלמרות שיש לא מעט מהללים, יש גם כאלו שהתלננו שהמחזיקים מזיקים לגרביים ופורעים בהם רכבות. באותו הרגע הבנתי שהעובדה שגיליתי שמה שחשבתי עליו כבר הומצא איננו סוף פסוק - ניחמתי את עצמי ואמרתי לעצמי, וזהו המסר שאני מנסה להעביר כאן, שיכול להיות שהכל כבר הומצא אבל שיש ללא ספק עוד הרבה מקום לשיפור ולכן לא צריך להישבר שכן מתישהו, גם עלי תזרח השמש והרעיון או "השיפורון" גם הם יגיעו!
היום קלטתי סוף סוף שחזרנו לארה"ב. היום היה קר אבל השמש זרחה. השלב שעל גג הבית החל להינמס, זרזיפים של מים החלו לרדת ומתחת לכניסה הראשית נוצרו, מעשי אמן כמעט, נטיפי קרח מרהיבים. בשעת השין יצאתי מפתח הבית לכיוון האוטו כדי לאסוף את ילדי מבית הספר, בעודי סוגר את הדלת עברה בראשי המחשבה שיכולה לעבור רק אצל אמריקאי טיפוסי - איך מה שאני רואה לנגד עייני יכול לשמש כתביעה נגדי? חשבתי על הדוור שיגיע לביתינו יותר מאוחר וראיתי בעיני רוחי איך אחד מנציבי הקרח נתקע בראשו ואני מקבל מכתב מעורך דינו שמבקש ממני אחר כבוד לסור לבית המשפט הקרוב למקום מגורי. נטלתי מיד כף חפירה, אותה אחת ששימשמה אותי יום קודם כדי לחרוץ סימנים מבישים במכוניתי תוך כדי פינו שלג מגגה, וחבטתי ממושכות בנציבי הקרח שנפלו אחת אחרי השנייה. בסיום הטקס לקחתי מלח וזריתי אותו, כמו מתאבק סומו, על המדרגות שקפאו להם בינתיים, כדי שאף אחד לא יחליק לי וימצא אותי אשם ברשלנות. כן פתאום קלטתי, אחרי שבעה חודשים, שאנחנו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבה עורכי דין חלקלקים יכולים להתעשר בה על מקרים דומים לזה שתארתי. ברוכים הבאים!
שלשום ירד שלג כבד, בתי הספר שבתו הבוקר והילדים היו כל היום בבית. השלג כיסה את כל הכניסה לבית והיה צריך לפנות אותו. אמרתי לילדים שאני יוצא לעשרים דקות לפנות את השלג והתעכבתי שעה וחצי. באמצע עברו שלושה מקסיקנים ושאלו אם אני צריך עזרה. שמעתי את עצמי אומר לעצמי "עכשיו לא נשברים" וסרבתי בנימוס. מאחר ואני טירון בעסקי השלג, מצאתי את עצמי מגרף גם שלג מהאוטו אבל שכחתי שלאת החפירה יש גוף מתכתי ... אבוי לשריטות שהאוטו ספג ... זה לפחות ילמד אותי לפעם הבאה לא להיחפז ולעשות שטויות - ועל זה אשתי היתה אומרת לי " ומה אתה הייתה אומר/עושה אם אני הייתי זו שעושה את אותה שגיאה?". אחרי שכל השלג פונה חזרתי הביתה כדי להעסיק את הילדים. עשינו ספורט כעשרים דקות - י' אמר שהוא מרגיש הוא נעשה חזק יותר ורזה יותר, מ' זו שאין לה מאיפה לרזות, מיד הסכימה וחזרה על אותה המנטרה ות' התינוק עשה את אותם תנועות וחייך. אתמול הבנתי לראשונה כמה זה חושב וכמה זה עוזר ל"בזבז" אנרגיה אצל ילד עם הפרעת קשב וריכוז. י' כל כך שמח שמצאתי עבורו נתיב שבו יוכל לשחרר לחץ - הואאהב מאוד את שק האיגרוף שבו חבט ממושכות. מאוחר יותר הכנו ארוחת צהריים, ראינו טלוויזיה, שיחקנו והיום נגמר.
