ל נ', רווק בן ארבעים, יש דוקטורט אבל הוא מתלונן שאין לו משפחה. ע', נשואה באושר, מרושתת חברתית אבל בוכה מרה על אובדן הקריירה לטובת גידול הילדים, י' , מנהל של מחלקה גדולה עד לא מכבר, ייסד חברה חדשה אבל הוא לא מבוסס כלכלית. ל א' יש קריירה וילד חמוד אבל אין לה זוגיות. ג, מבוססת כלכלית, יש בעל וילדים אבל היא לא רואה את המשפחה כיוון שהעבודה שלה מצריכה הרבה נסיעות. אני, נשוי, יש לי שלושה ילדים מקסימים, אישה שאוהבת , תומכת ומבינה אבל אני לא מוצא את עצמי, אני מתוסכל שלכל בן אנוש ממוצע אוהב את החיים ויש לו מסירות אין קיץ (בן אם לעבודה, לילדים, לאישה, להובי וכו') לסם החיים שמפעים דם בעורקיו כל בוקר. אני מאידך, במקום להיות שמח ומרוצה ממש שיש, אני כל היום מחפש את הדבר הבא (את הקריירה האולטימטיבית שתגרום לי אושר) ובעיקר (לצערי) עסוק ומוטרד מהעובדה שלא משנה מה שאעשה, גורלי נקבע לחיות את חייו של אבי, שמעולם לא עצר את מירוץ החיים המטורף, חשב מה הוא באמת רוצה לעשות ופעל בכל מרצו כדי לקדם את הדבר ולהיות מרותה ממנו - ומכיוון שכך, הוא מעולם לא מימש את עצמו ונפטר לצערו ולצער משפחתו מתוסכל ומריר. ועוד ועוד ועוד ... יש אין סוף סיפורים ואין סוף דוגמאות ... יכולתי כניראה להמשיך לכתוב כאן עד שהיד היתה כואבת והבוקר היה מפציע אבל אני מאמין שאתם כבר מבינים לאן אני חותר. בסופו של יום, למי אין משהו שמשהו אחר היה רוצה ובאותה נשימה הוא עדיין מקנא בדשא של השכן ורוצה את המשהו שיש לו? היום התכתבתי עם חבר ששאל אותי מדוע אני חושב שילדי לא מדברים יותר על המדינה הקודמת שעזבנו לפני קצ יותר מחצי שנה. דחפתי לו מיד תשובה פרויידנית על הדחקה אבל די מהר התעשטתי ועניתי לו, שלדעתי, בשונה ממבוגר, שחי את העבר ודואג ממה שיקרה בעתיד, ילד פשוט חיי את הכאן ואת העכשיו - אין לו חרטות או דאגות מיותרות ולכן הוא לא מתעסק במה שקרה או במה שיקרה כי אין לו פשוט זמן מיותר. אני רוצה להאמין שאם היינו קצת פחות מבוגרים וקצת יותר ילדים, היינו בודקים פחות את הדשא של השכן, מתרכזים יותר בגינה שלנו, מטפחים אותה ובעיקר נהנים ממה שירשנו, ממה שחנן אותנו האל או ממה שהגיע אלינו בזכות עבודה קשה. ואולי הפתרון כמו שאומר שלמה הוא להדליק את האור הפנימי ופשוט לא לקחת .... ללב :)

לא לקחתי ללב

מילים ולחן: שלמה ארצי

העולם החולה בעוד עשר שנים, יקפא בוודאי,
אמרה כותרת עיתונים,
לתוך הסלט, נפל השלט, הגשם ירד, הלכתי לאט.

לא לקחתי ללב ראיתי עץ שנשבר,
בתוך שדה עפתי אחרייך כמו הפרפר,
היינו רחוקים היינו קרובים, לא לקחתי ללב ימים ארוכים.

לא לקחתי ללב, את זה וההוא,
בבוקר קשה התחלתי לרוץ,
לא לקחתי ללב, כשכולם נשברו,
נהייתי חשוד,
לא לקחתי ללב, לא נשברתי נפשית,
מתוך הסיבוך, עשיתי היפוך,
הדלקתי ת´אור הקטן הפנימי,
שמאז ותמיד זה האור החשוב.

אל תיקחי לך ללב, את כל מי שמאשים,
זה שאמר לך אוהב, ואחר כך הכחיש,
אל תקחי לך ללב את היום המעונן,
הדמעות לפעמים זולגות מעצמן.

העולם הטועה ימשיך עוד לטעות,
את מה שקורה רק ההיסטוריה תשפוט,
תיזכרי איך בלונדון ביום של מועקה,
צחקנו מהמלך והמלכה.