היום קלטתי סוף סוף שחזרנו לארה"ב. היום היה קר אבל השמש זרחה. השלב שעל גג הבית החל להינמס, זרזיפים של מים החלו לרדת ומתחת לכניסה הראשית נוצרו, מעשי אמן כמעט, נטיפי קרח מרהיבים. בשעת השין יצאתי מפתח הבית לכיוון האוטו כדי לאסוף את ילדי מבית הספר, בעודי סוגר את הדלת עברה בראשי המחשבה שיכולה לעבור רק אצל אמריקאי טיפוסי - איך מה שאני רואה לנגד עייני יכול לשמש כתביעה נגדי? חשבתי על הדוור שיגיע לביתינו יותר מאוחר וראיתי בעיני רוחי איך אחד מנציבי הקרח נתקע בראשו ואני מקבל מכתב מעורך דינו שמבקש ממני אחר כבוד לסור לבית המשפט הקרוב למקום מגורי. נטלתי מיד כף חפירה, אותה אחת ששימשמה אותי יום קודם כדי לחרוץ סימנים מבישים במכוניתי תוך כדי פינו שלג מגגה, וחבטתי ממושכות בנציבי הקרח שנפלו אחת אחרי השנייה. בסיום הטקס לקחתי מלח וזריתי אותו, כמו מתאבק סומו, על המדרגות שקפאו להם בינתיים, כדי שאף אחד לא יחליק לי וימצא אותי אשם ברשלנות. כן פתאום קלטתי, אחרי שבעה חודשים, שאנחנו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבה עורכי דין חלקלקים יכולים להתעשר בה על מקרים דומים לזה שתארתי. ברוכים הבאים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה