שלג על עירי

שלשום ירד שלג כבד, בתי הספר שבתו הבוקר והילדים היו כל היום בבית. השלג כיסה את כל הכניסה לבית והיה צריך לפנות אותו. אמרתי לילדים שאני יוצא לעשרים דקות לפנות את השלג והתעכבתי שעה וחצי. באמצע עברו שלושה מקסיקנים ושאלו אם אני צריך עזרה. שמעתי את עצמי אומר לעצמי "עכשיו לא נשברים" וסרבתי בנימוס. מאחר ואני טירון בעסקי השלג, מצאתי את עצמי מגרף גם שלג מהאוטו אבל שכחתי שלאת החפירה יש גוף מתכתי ... אבוי לשריטות שהאוטו ספג ... זה לפחות ילמד אותי לפעם הבאה לא להיחפז ולעשות שטויות - ועל זה אשתי היתה אומרת לי " ומה אתה הייתה אומר/עושה אם אני הייתי זו שעושה את אותה שגיאה?". אחרי שכל השלג פונה חזרתי הביתה כדי להעסיק את הילדים. עשינו ספורט כעשרים דקות - י' אמר שהוא מרגיש הוא נעשה חזק יותר ורזה יותר, מ' זו שאין לה מאיפה לרזות, מיד הסכימה וחזרה על אותה המנטרה ות' התינוק עשה את אותם תנועות וחייך. אתמול הבנתי לראשונה כמה זה חושב וכמה זה עוזר ל"בזבז" אנרגיה אצל ילד עם הפרעת קשב וריכוז. י' כל כך שמח שמצאתי עבורו נתיב שבו יוכל לשחרר לחץ - הואאהב מאוד את שק האיגרוף שבו חבט ממושכות. מאוחר יותר הכנו ארוחת צהריים, ראינו טלוויזיה, שיחקנו והיום נגמר.