לו רק היית קצת פחות המורה שלי ...

השבוע פגשתי את המחנכת שלי מכיתה ה'.

הפורום: הלובי של הבניין בו אני גר 

הזמן: שעת בוקר 

הסיבה:המתנה לאוטובוס שהסיע את בתי ונכדתה לגן 

סיכום הפגישה: לא מתוכננת, סתמית ואנפורמטיבית 

מה היית אומר למורה שלימדה אותך בבית הספר היסודי לו היית פוגש אותה אחרי רבע מאה? כניראה שלא הרבה. מנסיוני האישי והטרי, אני יכול להגיד שרוב הסיכוים שתחליפו מידע בנושאים כמו ילדים (שלך ונכדים שלה מילדיה), תחומי עיסוק (שלך ושלה כפנסיונרית) ולקינוח בטח תתעניין אתה האם בית הספר עדיין קיים ומה קורה עם אותו רחוב שבו גדלת .... בתוך תוכי קיוויתי שתתעניין בי יותר, הרבה מעבר לאינפורמציה שטחית כי אחרי הכל בילינו  (אני , היא ועוד 39 תלמידים) כשלוש שנים (שהם כ 3000 שעות מחנך-תלמיד) ביחד. נכון שיש לה סיבות מקלות, זה קרה לפני יותר מ 25 שנה, היא חינכה הרבה דורות מאז ובנוסף לא ממש התבלטתי בכשרון מיוחד שישאיר בה את חותמי אבל בכל זאת קיוויתי ... לצערה אני מוכרח להודות שהיא לא השאירה בי שום חותם ולא ממש הרגשתי צורך להודות לה על תרומתה בהתפתחותי. לצערי לא היה לי אף מורה שאני יכול לציין לשבח, לא היה לי אף מורה שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי, לא היה לי אף מורה שתרם לעיצוב דמותי ושיצר בי את הצורך להתקשר אליו מדי פעם ולהודות לו על ההרשאה וזה קצת עצוב ... כשאני מהרהר בזה היום, אני חושב שזו תעודת עניות לאותם מורים שלא צלחו למצוא את יחודו של האינדיבידואל ולחנך אותו בצורה כזו שהפוטנציאל היחודי הטמון יפותח וינווט לכיוונים מתאימים. אם זה היה קורה, אם היה מוטבע בנו חותם, יש סיכוי רב שאני שכן היינו זוכרים את מחנכנו בצורה שונה ואולי אף שומרים איתם על קשר ומצליחים לפתח איתם שיחה עמוקה יותר מזו שהיתה לי איתה. אני מרגיש שאני כן מייצג את הרובד הבינוני + של הכיתה שלא זכה לאותו טיפוח (השראה של המורה) ושכנראה מרגישים כמוני היום אבל  יתכן שזה רק מירמור אישי שלי שהרי בן תלמידי כיתתה בטח ישנם כאלו שיודו אחרת ויתכן שדווקא אותם היא תזכור בצורה שונה והם מצידם יזכרו בה בערגה. מעניין לעניין באותו עניין , הסיבה שנזכרתי היום במורתי היתה אסיפת הילדים (מפקד) שנכחתי בה - הדבר התרחש בבוקרו של יום שישי בבית הספר של בני. בן שאר הדברים שנאמרו שם, שמענו דרמטיזציה (המחזה) של ילדים משכבת הביניים ושבה הם הסבירו על פרויקט ה"שורשים" שבו הם היו עסוקים בשבועות האחרונים. הם דיברו בשבחם של הדורות הקודמים וכל ילד הציג את התאלנטים (כשרונות) שלו וממי הוא ירש אותם. באותו רגע שאלתי את עצמי מה ילדי יגידו עלי ועל זוגתי ועל משפחותינו לדורותם כשהם יציגו יום אחד את אותם שורשים. משם זרמו מחשבותי אל הנסיון להגדיר מה תפקידנו בתור הורים ... זהו דיון פילוסופי ארוך שאולי יום אחד אצליח להעלות אותו כאן על הכתב ... כדי קצר סיפור ארוך, אחת מהמסקנות שחשבתי עליהם היתה ההשראה שאנו בתור הורים צריכים לספק לילדנו וכדי להיות יותר ספיציפי, מצאתי חוט מקשר בן אותה השראה לבן אותה פגישה סתמית עם מורתי לשעבר. היום אני מאמין, שבן שאר תפקידנו בתור הורים אנחנו צריכים לעזור לילדנו לגלות את הייחודיות (הכשרון) הטמונה בהם ולעודד אותם עד כמה שאפשר להתנסות ולהתפתח בכיוןן הזה. כצעדתי הביתה בבוקרו של יום קריר עדיין הרהרתי בנושא השיחה הטעון והעמוק שהומחז ע"י ילדי בית הספר וניסיתי לברר ביני לבן עצמי, מה אני וזוגתי משאירים מאחורינו כמורשת? מה היה אומר בני אילו היה מתבקש לספר לילדי כיתתו על הכשרונות שלו ... האם הוא היה מזכיר את האהבה לספרים שירש מזוגתי? האם את האהבה לאוכל ולבישול שירש ממני? האם את האהבה וההערכה לשעות איכות משפחתיות שישרש מאשתי? האם את אהבה למוזיקה וליצירה באופן כללי שירש ממני? האם את היכולת לאזן  בן חשיבה אנליטית לחשיבה אינטואיטיביות בבואו לבצע החלטות שירש ממני ומזוגתי? האם את הזיכרון החזותי/שמעתי שירש ממני ומזוגתי? ... אני מקווה שיום יבוא והא יוכל להתגאות בחלק מהארסנל הגנטי של הדורות הקודמים. לסיום, כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי שלי באשר לתפקידו של המורה בנוגע לאספקת השראה, הייתי רוצה ללמד את עצמי (ואת ילדי) את הפתגם הבא: "קבל בשלווה את הדברים שאתה לא יכול לשנות, היה אמיץ לשנות דברים שאתה יכול ושתהייה לך את הבינה להבחין בן השניים" (מתוך תפילה שכתב ריינהולד נייבר - בתרגום חופשי מאנגלית לעברית ע"י עבדכם הנאמן) .

.

שורה ראשונה לאור הנר

בערבו של יום החליטה בתי הקטנה שעיטור הכורסא בסלון בעט שחור יהיה מעשה אומנותי נבון. המודל המשודרג של כורסאת המיקרופייבר שלנו כבר ספג הרבה יותר מעט שחור בעברו וידענו שאפשר בשפשוף אינטנסיבי להסיר את היצירה. אבל בכל זאת בעיקר בשל הקטע החינוכי (אבל גם בגלל הרצון לשחרר קיטור), גערנו קצת בבתי, הסברנו לה למה לא עושים את מה שעשתה ודאגנו לבשר לה שבעתיד רצוי שתשתמש בנייר כדי להביע את חוש היצירה שבה. אגב רהיטי בית לפני כמה ימים נוספו כתמי שמן ורסק עגבניות לכסאות בפינת האוכל - פרי יצירה אחר של הילדים שבאו למסיבת יום ההולדת של בני , כיוון שלא הספקנו והשכלנו מבעוד מועד לכסות את הכסאות, לא יצרנו מהומה גדולה מדי ושכחנו את העניין. נחזור לעצם העניין שהתכנסו לשמו היום, כשניקיתי את הכורסא נזכרתי באבי עליו השלום שלא הרבה באספקת תובנות אך מדי פעם היה משתמש בצמד פתגמים שלא ממש קשורים אחד לשני. האחד נאמר כשלא נהגתי כשורה בייחוד במצבים של חוסר הערכה כלפי דברים שנקנו בעמל כפיים רב והשני נאמר בד"כ כשהיה מתגאה בקנייה טובה שביצע בעצמו או שבצעו אחרים. הפתגמים אגב נאמרו בשפת אימו (שמוצאה ממזרח אירופה) ואני מוכרח להודות שהם נשמעים טוב יותר במקור - עבדכם הנאמן ניסה כמיטב יכולתו לתרגמם לעברית את התובנות והנה התוצאה. הראשון היה "אתה משלם יותר כסף אבל מתיישב בשורה הראשונה" והשני היה "כשתתחמם לאור הנר שאתה קנית בכספך שלך, תדע להעריך את הדברים שיש לך". המטרה היחידה של הפסקה הזו היא לנסות להנציח את זכרו ולהעביר  חלק ממורשתו לדורות הבאים. כשכתבתי את הפסקה אפילו הצלחתי לקשר את הפתגמים כלומר הבנתי שההשקעה בבד המיקרופייבר הצדיקה את עצמה כדברי הפתגם הראשון ואכן כדברי הפתגם השני כשראיתי את יצירת המופת על גבי הכורסא לא יכולתי שלא להרגיש צביטה בלב למראה הטוש השחור ואני באמת מאמין שלמדתי להעריך יותר את מה שקניתי במיטב כספי. 

על גאווה ודעה קדומה

אנחנו בני אנוש ורובנו הגדול סובל מבעיה הנקראת דעה קדומה ( אם רצית הוכחה שכך הוא הדבר, הינה לכם הוכחה חותכת שבטענה שזה עתה הצגתי, ניתן לראות שגם אני סובל מאותה הבעיה - ואנני מכחיש זאת). ישנם בינינו בעלי דעות קדומות שמצליחים באצילות להצניע את דעותיהם, ישנם אחרים שמודעים לבעיה ,מתנסחים בצורה מסוימת ובמקביל מבקרים את מה שאמרו ע"י תוספת פוליטית קורקטיתץ הסוג האחרון הוא הגרוע מכולם , אצל שני אנוש אלו, הדברים יוצאים באופן טבעי וללא הכרה - אותם אנשים, וטב שישתקו כי פיהם פולט שטויות בקצב רצחני מבלי שמוחם מספיק לעבד את הנתונים (אלו גם אנשים שלא מתננצחים בדך כלל על מה שנאמר). ביומיים האחרונים יצא לי להתקל בכמה מצבים שבהם נזרקו לעברי דעות קדומות והייתי רוצה לחלוק כמה מהם אתכם.

מקרה ראשון - בימים אלו אני מתכנן לבני יום הולדת ואני עומד לאפות עבורו עוגה. העוגה תהייה מאוד מיוחדת - בצורה של מגרש כדורגל עם שלל קישוטים ובן היתר ירבצו על משטח ונילה בצבע ירוק שחקנים מיניאטוריים, שערים מיניאטוריים וכדור שחור לבן אחד. תרתי את העיר בחיפושי אחר אותו ציפוי ונילה בצבע ירוק והגעתי לבניין בן שש קומות, ראיתי את שמה של חנות העוגות מתנוסס על שלט בכניסה ונזכרתי שהיא בקומה השישית. בעודי צועד לעבר המעלית, גברת צעירה קרבה אלי והושיטה לי עלון פרסומת. בעדינות סרבתי, המשכתי בשלי ואחרי שהיא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש היא צעקה בהחלטיות שאני סר לקומה חמש - "כן כן אני יודעת, אתה הולך לקומה חמש ... " קבעה בפסקנות. לא אמרתי דבר אך לא התאפקתי ומשנכנסתי למעלית, לחצתי על קומה 5 וקומה 6 וכשהדלת של קומה חמש נפתחה גיליתי שהגברת מלמטה קבעה שפני מועדות אל מכון עיסוי תאילנדי (כאן המקום לציין שעסקי המאס'ג פורחים בהונג קונג ואין פה הכוונה לשרותי מין כפי שמקובל לקרוא לעסקים דומים במקומות אחרים בעולם לרבות ישראל). גיכחתי לעצמי והמשכתי לקומה הבאה. בחנות העוגות רכשתי את המוצרים שרציתי אבל לא לפני שגברת צעירה אחרת נחלצה מיד לעזרתי (סקר קטן שעשיתי גילה שאני הגבר היחידי בחנות) כי חשבה שהלכתי לי לאיבוד בן מדפי השוקולד ותבניות העוגה בצורת ארנב. ובכן כפי שהבטחתי: דעה קדומה מספר אחת: גברים צעירים לא מבלים בחנויות לממכר עוגות אלא אם כן האישה שלהם שלחה אותם לשם לאסוף עוגה שהוזמנה מראש ושלא היה להם (לגבר) יד ורגל בקביעת הרכבה התזונתי של העוגה שלא לדבר על המראה. אה כן, עוד דבר, גבר צעיר הוא בעל צרכים ואם הוא נכנס לבניין בן שש קומות שבקומה החמישית יש מכון עיסוי ובשישית יש חנות לממכר עוגות, הוא יעדיף את הקומה החמישית.

מקרה שני - אנחנו מנויים על שבועון אמריקאי שמגיע אלינו להונג קונג. בשבועות האחרונים משום מה העיתון לא פקד את תיבת הדואר שלנו והחלטתי להתקשר למחלקת המנויים כדי להבין מדוע בושש העיתון מלהגיע. דיברתי עם טלפן חביב שניסה בכל דרך אפשרית (שמי הפרטי, שם המשפחה , כתובתנו הקודמת, מספר הטלפון שלנו וכו') לחפש אותי במאגר הנתונים ולאחר שכמעט נואש, הצעתי (כמה מקורי מצידי) שיחפש לפי שם מדינה. כשאמרתי לו הונג קונג הוא השתתק לכמה שניות ואז שאל אותי בשיא הרצינות - "לאיזה מדינה שייכת הונג קונג בימים אלו? שפת המקור והמבטא המקומי של אותו בחור מוסיפים כמובן לקרנה של הבדיחה אולם לא יכולתי למצוא דרך מקורית לשתף אתכם בחוויה האודיולוגית שעברתי מלבד לתרגם סימולטנית לעברית את מה שהטלפן החביב שאל. סוף טוב הכל טוב, אחרי שסיפקתי לו גם את כרטיס האשראי שלי, נמצאה רשומתי על גבי מסד הנתונים והעיתון (שעדיין לא ברור מדוע לא הגיע) כפי שהובטח לי ישלח לביתנו. לעניינינו -  דעה קדומה מספר שתיים (של אמריקאים בעיקר אבל לא רק): אסיה היא יבשת אחת גדולה שאין בה שום מדינה אחרת מלבד סין ויפן ולכן כל מדינה אחרת באזור הזה בגלובוס שייכת אוטומטית לאחת משתי האפשרויות.  

מקרה שלישי - התנדבתי הבוקר בבית הספר של בני. המטרה נעלה - קישוט קופסאות שימולאו אחר כבוד בצעצועים שהילדים הביאו מהבית ושמאוחר יותר השבוע, ישלחו כמתנות חג מולד לילדים קשיי יום בהונג קונג שאין ידם מסגת לרכוש תשורות בגלל מצבם הכלכלי. כשאנחנו (אני ועוד שתי אמהות) מחכים לבואם של הקופסאות והקישוטים, התפתח דיון מעניין בכיתה בן התלמידים בני השש למורתם ונושא השיחה היה 'מי הבוס'. הטריגר לשיחה היה העובדה שהמורה ביקשה ציינה שהאבות (חסרי המשאבים) של אותם ילדים אכן הולכים לעבודה ומתפרנסים בכבוד אך אין הם יכולים להרשות לעצמם מותרות כמו צעצועים שכן שכרם נמוך יחסית. ילד אחד ציין בהתלהבות שאצלו יש היראכיה בבית: הוא אמר ואני מצטט: "האבא הוא הבוס של אמא, האמא היא הבוס שלו, הוא הבוס של אחיו הקטן ולאחיו לצערו (נאמר בגיחוך קל) אין במי לרדות (כלומר הוא הבוס של אף אחד כדבריו) בגלל גילו הצעיר והעובדה הפשוטה שאין לו עוד אחים/אחיות". ילדה אחרת גילתה לכולם שאצלם בבית האמא היא הבוס - אותה האם שהיתה בן המתנדבות הסמיקה קצת וחיוך נסוב על פניה. ילד אחר הצביע לכיווני ואמר שאני בן ואחרי כמה שניות הוא הוסיף בבטחה ... אז אתה הבוס בבית - נכון? ילדים באופן כללי ובייחוד בגיל שש הם בעלי אבחנה חדה ביותר והם משתפי את העולם בכל דבר מבלי לפלטר ולוותר לאף פרט. ובכן, דעה קדומה מספר שלוש: אם אתה בן, מובטח לך להיות הבוס לפחות בראייה הבריאה והמתפותחת של ילד בן שש.

 למדתי משהו על דעות קדומות ואני מקווה ליישם את מה שלמדתי אבל בינתיים, רציתי להבהיר כמה דברים ולשבור כמה מהמיתוסים הנ"ל: אצלנו בבית , אני לא הבוס, אשתי לא אוהבת את המטבח במיוחד - אני הוא זה שמבשל (אגב נהנה מזה מאוד - אפילו פעם חשבתי להפוך את התחביב למקצוע) ואני שמח שהמורה לגאוגרפיה מכיתה ה' התעקשה להציג לנו מפות של העולם כי בזכותה אני יודע למי שייכת הונג קונג. אני רק מקווה שבפעם הבאה שתתקלו בי לא תסיקו  ששרתתי בגולני בגלל שאני גוזם את שערות ראשי מארינס-סטייל :-)

עץ או פלי

בשבוע האחרון הייתי טרוד בשאלה האם כדאי או לא כדאי לרכוש רכב.  מאז שאנחנו דרים בהונג קונג, לא הרגשנו צורך ברכב שכן אמצעי התחבורה באי מגוונים ויחסית זולים. מכונית במקום שבו אנו גרים, נחשבת בעיני רבים למועקה כבדה. הסיבות לכך הם מרובות. עלות התחזוקה מול ההנאה מהשימוש ברכב הופכת אותו ללא כדאית (רבים נוהגים ברכב בסופי שבוע בלבד ונהנים מעצם הידיעה שרכבם חונה בחנייה ושהוא זמין בכל עת שיחפצו למרות שהם בד"כ מעדיפים תחבורה ציבורית על פניו) ובנוסף, ריבוי כלי הרכב על הכביש ,נהיגתם המופרעת של המקומיים (שמהווה לרוב סכנה ממשית לכל פרט אפילו אם הוא לא בעל רכב) , הרחובות הצרים, הצפיפות ומצוקת החניות הופכות את כלי הרכב ברוב הפעמים למטרד ולאחריות מיותרת. למרות הנ"ל מצאתי את עצמי השבוע במצב שבו כמעט קניתי רכב משכן שעומד לחזור חזרה לארצו בתום השליחות שלו. הרכב ישן, יחסית זול, הוצאות התפעול הם סבירות וחשבתי שיהיה נחמד לדעת שקיימת עבורנו אופציית מרובת גלגלים בחנייה. למה אני טורח להעלות את הדבר על הכתב? אני עושה זאת משום שיש לי בעייה לא פשוטה כשמדובר בקבלת החלטות. לרוב אני דוחה החלטה לסוף ולא אחת מנסה להטיל את קבלת ההחלטה על אחרים (הייתי כל כך פטאתי שאפילו שאלתי את ילדיי האם הם ירצו שיהיה לנו רכב כמו בעבר כשידעתי מראש שתשובתם תהייה כמובן כן אבל ציפיתי בעצם להסיר את אחריות קבלת ההחלטה ממני ולהטילה על משהו אחר ...).  אל תבינו לא נכון - אנני מקל ראש כשמדובר בקבלת החלטות , אני לא מנסה שלא להתמודד עם הצורך לחשוב ההיפך הוא הנכון לפעמין אני חושב יותר מדי. כהוכחה לרצינותי, ערכתי טבלאות בעד ונגד והבאתי טיעונים מלומדים לכאן ולכאן אבל ... לאדם שקול ושחור\לבן שכמוני, הבעיה מתחילה כשמסתכמים הטיעונים בכל צד לאותו מספר כלומר כשיש חוסר הכרעה. במקרים של חוסר הכרעה ניכנס האלמנט של הרגש שגורם לתחושת בלבול ויכול אפילו לעוות את ההחלטה. ברגעים ההם, אני סר לגורמים חיצוניים להתייעצות ובתוך תוכי אני מקווה שהם יתנו לי מזור כלומר שיקחו עבורי את ההחלטה. זוגתי היקרה היא הגורם הראשון שאליו אני בדרך כלל פונה במקרים כאלו אבל השבוע חלה אצלי תפנית קלה, במקום להתקשר אליה מיד בסיום מילוי הטבלאות (בעד ונגד) הכרחתי את עצמי להגיע אליה בסוף השבוע עם הנתונים ועם ההכרעה ... הדבר לא הדיר שינה מעייני אבל אשקר אם אומר לכם שהדבר לא הטריד אותי וכמו שהזכרתי אני נוטה כמו רבים לדחות דברים לרגע האחרון ואתמול בלילה - יום לפני שהייתי צריך לתת תשובה סופית לבעל הרכב פרשתי את טיעוניי למול אוזנייה השומעות של אישתי וסיכמתי שאין לי הכרעה כי נקלעתי למבוי סתום. "במקרים כאלו", שאלתי את אישתי (שמקבלת מספר רב של החלטות ביום מתוקף עיסוקה), "איך את היית מקבלת החלטה?" - תשובתה המלומדת הייתה - תטיל מטבע ותיראה איך אתה מרגיש עם המקריות שקבעה את החלטתך. היא הוסיפה והסבירה שאם המטבע נפל במקריות על צד מסוים יטה את ההכרעה לכיוון אי קניית הרכב ותרגיש רע עם הדבר סימן שהיית צריך לקבל החלטה כן לקנות ומאידך אם המטבע יכריע לטובת אי קניית הרכב ותרגיש טוב עם עצמך סימן שזו ההחלטה שהיית צריך לקבל מלכתחילה. פשוט וגאוני! (תודה אישתי). באותו רגע לא הייתי צריך את המטבע והכרעתי את ההחלטה לטובת אי קניית הרכב - אותה החלטה שתחושת הבטן שלי רמזה עליה כבר בתחילת השבוע. אז בפעם הבאה כשאתם נאלצים לקבל החלטה שהטיעונים בעד ונגד שווים, אני ממליץ בחום לשחק בעץ או פלי עם טוויסט פסיכולוגי - בהצלחה!!!

משהו לחמם את הלב

החורף התחיל בהונג קונג (הלכה למעשה זהו סתיו מאוחר), רוח קרירה מנשבת בפתחו ובערבו של כל יום ואפילו הספקתי להצטנן. חיפשתי דרך להתחמם קצת ולא חשבתי שאמצע אותה בן כותלי בית הספר של בני אבל אתמול, הוזמנתי ליום הורים והמורות שלו אמרו לי פה אחד שבני הוא מוכשר , מצליח בלימודי , אהוד על חבריו לספסל הלימודים ואחת המורות אף הגדילה ואמרה שבני (ואני מצטט) "הוא מתנה לכל הורה". ידעתי לפני הפגישה שבני הוא אדם מיוחד, ידעתי שיש לו יכולות קוגניטיביות מתקדמות לגילו, ידעתי שחבריו אוהבים אותו בשל מספר תכונות ובעיקר בשל היכולת שלו להצחיק אותם בצורה מתוחכמת אבל, טרם נאמר לי שבני הוא מתנה... לא נותר לי אלא להסכים עם הסיכום של אותה מורה ואכן אתמול, ליבי התמלא חום ולמרות הרוח הקרירה לא הרגשתי צינה.

אינסטינקטים - חלק ב

דיברתי בפוסט הקודם על הרצון העז שלי לפעול לפי אינסטינקטים אבל לא ציינתי דבר חשוב - אינסטינקט שמקורו בפחד מוביל בד"כ להחלטות שגויות וזהו אינסטינקט שצריך להמנע ממנו. לצערי, לפעמים אני פועל מתוך אינסטינקט שמקורו בפחד (ניתוח המניע מגיע כמובן בדיעבד ...) ואז אני מצר על ההחלטה ומוצא את עצמי אומר לעצמי כמה מטופשת היתה הדרך בה בחרתי להתמודד עם הדברים. הנה סיפור קצר שאולי יכול להמחיש את העניין. בשל יום הורים, לבני היה יום חופשי מבית הספר וכבר אתמול אירגנתי עבורו play date עם חבר מכיתה מקבילה בביתו של החבר. אמא של חבר אחר שלחה לי הודעה לאחר מכן ושאלה אם בני ירצה לשחק עם הבן שלה. השבתי לה שכבר יש לנו תוכניות לבוקר אבל בצהריים בנה יכול להגיע אלינו לשחק. היא חזרה אלי ואמרה לי שהיא לא תוכל להסיע את בנה בצהריים אלינו ושאלה אם יהיה איכפת לי להביא את בני אליהם במקום. לקח לי כמה דקות לשלוח לה הודעת טקטס חזרה שאמרה שתוכנה היה" מצטער, אני עסוק, לא אוכל להביא את בני אליכם אבל אוכל לבדוק אם חברו השני מוכן להגיע בבוקר אלינו ואז תוכלי לשלוח גם את בנך אלינו בבוקר" ... הבטחתי גם שאצור בבוקר קשר ואיידע אותה אם הדבר שהצעתי יתאפשר. כמובן שידעתי באותו הרגע כי לא יתחדש שום דבר בבוקר (רציתי רק לדחות את הקץ ...) וגם ידעתי מיד שהמניע שפעלתי ממנו הוא אינסטינקט הפחד כיוון שהם גרים בבניין רב קומות בקומה ה - 19ולרוב, דלת המרפסת שלהם פתוחה ופשוט חרדתי לשלומו של בני שכן בנם ידוע במעשיו קונדסיו. הלכתי לישון מאוחר בלי להרהר על החלטתי ובבוקר שלחתי לה הודעת טקטס שהסידור שייחלתי לו (כלומר שבני יבלה עם שני חבריו בביתינו כדי שאוכל לביות קרוב אליהם להשגיח ולחוס) לא יתאפשר אבל כן שיניתי את דעתי ואמרתי לה שאשמח להביא את בני אליהם בשעות הצהריים המוקדמות וזאת אחרי שהבנתי שאני עשוי למנוע מבני להנות במפגש חברתי בגלל הפחדים שלי. אימו של החבר השני חזרה אלי שמחה והשיבה לי שבנה יחכה בכליון עיניים לפגישה(אגב - טעות כשלעצמה, מעולם לא אמרתי לה בצורה גלוייה שלפעמים אני מעדיף לא לשלוח את בני אליהם בגלל אותו פחד שהזכרתי . לפני הצהריים שמתי את פעמי לכיוון ביתו של החבר הראשון שהזכרתי כדי לאסוף את בני ולנסוע לחבר השני. חברו הראשון עבר זה לא מכבר לדירה חדשה שלא ידעתי היכן היא נמצאת וכשאימו נתנה לי את הכתובת והזכירה את קומה 29 לא ייחסתי לזה חשיבות. נכנסתי לדירה והתרשמתי מעיצובה והאם הגאה עשתה לי סיור מודרך בדירה וגולת הכותרת של אותו סיור היתה כמובן המרפסת שמשקיפה את הים.... להזכירכם, לא רציתי לשלוח את בני לחבר השני בגלל מרפסת דומה והנה כעת, אני עומד על מרפסת יותר גבוהה ויותר מפחידה - ההבדל לא ידעתי על קיומה של זו עד היום. באותו הרגע שמחתי שהחלטתי לשנות את דעתי על הביקור אצל החבר השני. הודינו לחבר הראשון, נפרדנו ממנו וממשפחתו וסרנו לביתו של החבר השני. כשנכנסתי אליו הביתה גליתי שהמרפסת שהייתה בד"כ פתוחה וחשופה מוגנת עכשיו עם סוגר שימנע מילדים (ביחוד התינוק הצעיר במשפחה שלהם) לצאת מחוץ למרפסת. עזבתי את הבית שחיוך דבילי נסוך על פני ולאורך הנסיעה הביתה באוטובוס הרהרתי במה שקרה ולצלילי "Go West" של להקת אנשי הכפר ו "I will survive" של גלוריה גיינור (מה לעשות אני די אולדי שזה מגיע להעדפות מוסקליות) החלטתי שבעתיד אני אמנע מלתת לתחושות של חוסר וודאות לשתק אותי, לזרוע את אלמנט הפחד ולכוון אותי לקחת החלטות אינטואיטיביות כושלות. בעודי שומע את השירים חשבתי על ספר התמונות שאני כה רוצה לפרסם , חשבתי על ספר המתכונים המשפחתי שאני כה רוצה לכתוב וגם על היצירתיות שבי שאני כה רוצה לשחרר...ברגעים ההם היה לי פשוט רצון עז ללכת לחנות צורכי הציור הסמוכה למקום מגורי ,לקנות צבעים וקנבס ולצייר ציור שיאפיין את סערת רגשותי ... המשך יבוא.

אינסטינקטים

היום כעסתי על עצמי שוב כי לא פעלתי לפי תחושת הלב שהיתה לי אתמול. הייתי רוצה ללמוד לבטוח יותר באינסטינקטים שלי ולהיות בעל האומץ לפעול לפיהם ואסביר בשורות הבאות ... (למי שכבר שם לב, אני משתמש במילה הזו לרוב, יש בי הצורך לשתף ומשום שבעורקי זורם גן ההוראה, אני מרגיש תמיד שאני גם חייב להסביר ) ובכן לאחר שבועות של המתנה, כסיסת ציפורניים והבטחה שאני לא אפעל אמוציונלית כמו רוב העדר, לקחתי בשבוע שעבר החלטה עיסקית\פיננסית שהסתברה כלא נכונה. אתמול, ניסיתי לתקן את ההחלטה הקודמת ע"י זה שכמעט העזתי לקחת החלטה עיסקית\פיננסית אחרת וברגע האחרון לפני הלחיצה על כפתור ה SEND נסוגתי לאחור (מעצור שאולי נובע מהפחד לקחת החלטה- שיש בה אלמנט של סיכון - ולתת עליה את הדין אם היא היתה שגויה כיוון שאין מישהו אחר להאשים מלבדך) . בהקשר של החלטות פיננסיות, הדבר האחרון שאני יכול להעיד על עצמי הוא שניחנתי בכוחות על טבעיים. אנני נביא, וכדור הבדולח היחיד שיש לנו בבית כבר מזמן איננו פועל (הוא מונח אחר כבוד על המזנון בסלון כנהוג אצל עדות אשכנז) אך, חושי מחודדים, אני מעודכן במה שקורה סביבי, אני מסוגל לחבר אחת (אני מחשיב את עצמי כאדם אינטיליגנט) ועוד אחת וגם להוסיף על גבי המידע את אותם תחושות אינטואיטיביות שאומרת לי (אך לא תמיד גורמות לי) לפעול בכיוונים מסוימים. למי שנולד בחודש יוני מוכרת בעית מצבי הרוח שאופיינית לבני מזל זה (דהיינו לפיצול האישיות הקל(!?) שממנה יתכן ואנחנו סובלים) אך למרות היותי בן מזל תאומים, אנני מאמין שאותם תחושות נובעות מקולו של אחי התאום והייתי רוצה פשוט לכנות את אותם הקולות במונח אינסטינקטים. אם בווידואים עסקינן, אני גם סובל מאותו סימפטום הגורם לי לבקש אישורים וחיזוקים לדברים שאותם אני עומד לבצע (שוב כניראה מאות סיבה שאוכל בעתיד להאשים אחרים בתוצאות של ההחלטות אם הם הסתברו כשגויות) דבר שכמובן לא כל כך משתלב עם פעילות לפי אינסטינקטים. כיוון שיש קונפליקט חזק בן הרציונל לאינסטינקט, כשאני לא פועל לפי אותם תחושות אני מקשה עם עצמי מאוד ולאחר מעשה, אני יושב לא מעט זמן עם עצמי ומקדיש מחשבה לתסריטים שונים כמו: "מה היה אילו ....???". כך היה גם אתמול ... ההחלטה שלא לקחתי הסתברה בדיעבד כשגויה, כלומר אם הייתי הולך עם אותם אינסטינקטים, הייתי עכשיו בעמדה פיננסית טובה יחסית לאתמול. אני מניח שאנשים שיקראו את את מה שכתבתי יגידו לי שאנני צריך להקשות כל כך עם עצמי שכן בעסקאות פיננסיות (ואחרות) יש את אלמנט המקריות והמזל שלא נלקחו בחשבון בסיפור הנ"ל. הם צודקים אבל, לצערי מי שסובל מהבעיה שתארתי סובל ממנה בהרבה מישורים אחרים ועל כך אני מצר... האלמד להיות יותר אינטואיטבי?