השבוע פגשתי את המחנכת שלי מכיתה ה'.
הפורום: הלובי של הבניין בו אני גר
הזמן: שעת בוקר
הסיבה:המתנה לאוטובוס שהסיע את בתי ונכדתה לגן
סיכום הפגישה: לא מתוכננת, סתמית ואנפורמטיבית
מה היית אומר למורה שלימדה אותך בבית הספר היסודי לו היית פוגש אותה אחרי רבע מאה? כניראה שלא הרבה. מנסיוני האישי והטרי, אני יכול להגיד שרוב הסיכוים שתחליפו מידע בנושאים כמו ילדים (שלך ונכדים שלה מילדיה), תחומי עיסוק (שלך ושלה כפנסיונרית) ולקינוח בטח תתעניין אתה האם בית הספר עדיין קיים ומה קורה עם אותו רחוב שבו גדלת .... בתוך תוכי קיוויתי שתתעניין בי יותר, הרבה מעבר לאינפורמציה שטחית כי אחרי הכל בילינו (אני , היא ועוד 39 תלמידים) כשלוש שנים (שהם כ 3000 שעות מחנך-תלמיד) ביחד. נכון שיש לה סיבות מקלות, זה קרה לפני יותר מ 25 שנה, היא חינכה הרבה דורות מאז ובנוסף לא ממש התבלטתי בכשרון מיוחד שישאיר בה את חותמי אבל בכל זאת קיוויתי ... לצערה אני מוכרח להודות שהיא לא השאירה בי שום חותם ולא ממש הרגשתי צורך להודות לה על תרומתה בהתפתחותי. לצערי לא היה לי אף מורה שאני יכול לציין לשבח, לא היה לי אף מורה שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי, לא היה לי אף מורה שתרם לעיצוב דמותי ושיצר בי את הצורך להתקשר אליו מדי פעם ולהודות לו על ההרשאה וזה קצת עצוב ... כשאני מהרהר בזה היום, אני חושב שזו תעודת עניות לאותם מורים שלא צלחו למצוא את יחודו של האינדיבידואל ולחנך אותו בצורה כזו שהפוטנציאל היחודי הטמון יפותח וינווט לכיוונים מתאימים. אם זה היה קורה, אם היה מוטבע בנו חותם, יש סיכוי רב שאני שכן היינו זוכרים את מחנכנו בצורה שונה ואולי אף שומרים איתם על קשר ומצליחים לפתח איתם שיחה עמוקה יותר מזו שהיתה לי איתה. אני מרגיש שאני כן מייצג את הרובד הבינוני + של הכיתה שלא זכה לאותו טיפוח (השראה של המורה) ושכנראה מרגישים כמוני היום אבל יתכן שזה רק מירמור אישי שלי שהרי בן תלמידי כיתתה בטח ישנם כאלו שיודו אחרת ויתכן שדווקא אותם היא תזכור בצורה שונה והם מצידם יזכרו בה בערגה. מעניין לעניין באותו עניין , הסיבה שנזכרתי היום במורתי היתה אסיפת הילדים (מפקד) שנכחתי בה - הדבר התרחש בבוקרו של יום שישי בבית הספר של בני. בן שאר הדברים שנאמרו שם, שמענו דרמטיזציה (המחזה) של ילדים משכבת הביניים ושבה הם הסבירו על פרויקט ה"שורשים" שבו הם היו עסוקים בשבועות האחרונים. הם דיברו בשבחם של הדורות הקודמים וכל ילד הציג את התאלנטים (כשרונות) שלו וממי הוא ירש אותם. באותו רגע שאלתי את עצמי מה ילדי יגידו עלי ועל זוגתי ועל משפחותינו לדורותם כשהם יציגו יום אחד את אותם שורשים. משם זרמו מחשבותי אל הנסיון להגדיר מה תפקידנו בתור הורים ... זהו דיון פילוסופי ארוך שאולי יום אחד אצליח להעלות אותו כאן על הכתב ... כדי קצר סיפור ארוך, אחת מהמסקנות שחשבתי עליהם היתה ההשראה שאנו בתור הורים צריכים לספק לילדנו וכדי להיות יותר ספיציפי, מצאתי חוט מקשר בן אותה השראה לבן אותה פגישה סתמית עם מורתי לשעבר. היום אני מאמין, שבן שאר תפקידנו בתור הורים אנחנו צריכים לעזור לילדנו לגלות את הייחודיות (הכשרון) הטמונה בהם ולעודד אותם עד כמה שאפשר להתנסות ולהתפתח בכיוןן הזה. כצעדתי הביתה בבוקרו של יום קריר עדיין הרהרתי בנושא השיחה הטעון והעמוק שהומחז ע"י ילדי בית הספר וניסיתי לברר ביני לבן עצמי, מה אני וזוגתי משאירים מאחורינו כמורשת? מה היה אומר בני אילו היה מתבקש לספר לילדי כיתתו על הכשרונות שלו ... האם הוא היה מזכיר את האהבה לספרים שירש מזוגתי? האם את האהבה לאוכל ולבישול שירש ממני? האם את האהבה וההערכה לשעות איכות משפחתיות שישרש מאשתי? האם את אהבה למוזיקה וליצירה באופן כללי שירש ממני? האם את היכולת לאזן בן חשיבה אנליטית לחשיבה אינטואיטיביות בבואו לבצע החלטות שירש ממני ומזוגתי? האם את הזיכרון החזותי/שמעתי שירש ממני ומזוגתי? ... אני מקווה שיום יבוא והא יוכל להתגאות בחלק מהארסנל הגנטי של הדורות הקודמים. לסיום, כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי שלי באשר לתפקידו של המורה בנוגע לאספקת השראה, הייתי רוצה ללמד את עצמי (ואת ילדי) את הפתגם הבא: "קבל בשלווה את הדברים שאתה לא יכול לשנות, היה אמיץ לשנות דברים שאתה יכול ושתהייה לך את הבינה להבחין בן השניים" (מתוך תפילה שכתב ריינהולד נייבר - בתרגום חופשי מאנגלית לעברית ע"י עבדכם הנאמן) .
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה