אינסטינקטים - חלק ב

דיברתי בפוסט הקודם על הרצון העז שלי לפעול לפי אינסטינקטים אבל לא ציינתי דבר חשוב - אינסטינקט שמקורו בפחד מוביל בד"כ להחלטות שגויות וזהו אינסטינקט שצריך להמנע ממנו. לצערי, לפעמים אני פועל מתוך אינסטינקט שמקורו בפחד (ניתוח המניע מגיע כמובן בדיעבד ...) ואז אני מצר על ההחלטה ומוצא את עצמי אומר לעצמי כמה מטופשת היתה הדרך בה בחרתי להתמודד עם הדברים. הנה סיפור קצר שאולי יכול להמחיש את העניין. בשל יום הורים, לבני היה יום חופשי מבית הספר וכבר אתמול אירגנתי עבורו play date עם חבר מכיתה מקבילה בביתו של החבר. אמא של חבר אחר שלחה לי הודעה לאחר מכן ושאלה אם בני ירצה לשחק עם הבן שלה. השבתי לה שכבר יש לנו תוכניות לבוקר אבל בצהריים בנה יכול להגיע אלינו לשחק. היא חזרה אלי ואמרה לי שהיא לא תוכל להסיע את בנה בצהריים אלינו ושאלה אם יהיה איכפת לי להביא את בני אליהם במקום. לקח לי כמה דקות לשלוח לה הודעת טקטס חזרה שאמרה שתוכנה היה" מצטער, אני עסוק, לא אוכל להביא את בני אליכם אבל אוכל לבדוק אם חברו השני מוכן להגיע בבוקר אלינו ואז תוכלי לשלוח גם את בנך אלינו בבוקר" ... הבטחתי גם שאצור בבוקר קשר ואיידע אותה אם הדבר שהצעתי יתאפשר. כמובן שידעתי באותו הרגע כי לא יתחדש שום דבר בבוקר (רציתי רק לדחות את הקץ ...) וגם ידעתי מיד שהמניע שפעלתי ממנו הוא אינסטינקט הפחד כיוון שהם גרים בבניין רב קומות בקומה ה - 19ולרוב, דלת המרפסת שלהם פתוחה ופשוט חרדתי לשלומו של בני שכן בנם ידוע במעשיו קונדסיו. הלכתי לישון מאוחר בלי להרהר על החלטתי ובבוקר שלחתי לה הודעת טקטס שהסידור שייחלתי לו (כלומר שבני יבלה עם שני חבריו בביתינו כדי שאוכל לביות קרוב אליהם להשגיח ולחוס) לא יתאפשר אבל כן שיניתי את דעתי ואמרתי לה שאשמח להביא את בני אליהם בשעות הצהריים המוקדמות וזאת אחרי שהבנתי שאני עשוי למנוע מבני להנות במפגש חברתי בגלל הפחדים שלי. אימו של החבר השני חזרה אלי שמחה והשיבה לי שבנה יחכה בכליון עיניים לפגישה(אגב - טעות כשלעצמה, מעולם לא אמרתי לה בצורה גלוייה שלפעמים אני מעדיף לא לשלוח את בני אליהם בגלל אותו פחד שהזכרתי . לפני הצהריים שמתי את פעמי לכיוון ביתו של החבר הראשון שהזכרתי כדי לאסוף את בני ולנסוע לחבר השני. חברו הראשון עבר זה לא מכבר לדירה חדשה שלא ידעתי היכן היא נמצאת וכשאימו נתנה לי את הכתובת והזכירה את קומה 29 לא ייחסתי לזה חשיבות. נכנסתי לדירה והתרשמתי מעיצובה והאם הגאה עשתה לי סיור מודרך בדירה וגולת הכותרת של אותו סיור היתה כמובן המרפסת שמשקיפה את הים.... להזכירכם, לא רציתי לשלוח את בני לחבר השני בגלל מרפסת דומה והנה כעת, אני עומד על מרפסת יותר גבוהה ויותר מפחידה - ההבדל לא ידעתי על קיומה של זו עד היום. באותו הרגע שמחתי שהחלטתי לשנות את דעתי על הביקור אצל החבר השני. הודינו לחבר הראשון, נפרדנו ממנו וממשפחתו וסרנו לביתו של החבר השני. כשנכנסתי אליו הביתה גליתי שהמרפסת שהייתה בד"כ פתוחה וחשופה מוגנת עכשיו עם סוגר שימנע מילדים (ביחוד התינוק הצעיר במשפחה שלהם) לצאת מחוץ למרפסת. עזבתי את הבית שחיוך דבילי נסוך על פני ולאורך הנסיעה הביתה באוטובוס הרהרתי במה שקרה ולצלילי "Go West" של להקת אנשי הכפר ו "I will survive" של גלוריה גיינור (מה לעשות אני די אולדי שזה מגיע להעדפות מוסקליות) החלטתי שבעתיד אני אמנע מלתת לתחושות של חוסר וודאות לשתק אותי, לזרוע את אלמנט הפחד ולכוון אותי לקחת החלטות אינטואיטיביות כושלות. בעודי שומע את השירים חשבתי על ספר התמונות שאני כה רוצה לפרסם , חשבתי על ספר המתכונים המשפחתי שאני כה רוצה לכתוב וגם על היצירתיות שבי שאני כה רוצה לשחרר...ברגעים ההם היה לי פשוט רצון עז ללכת לחנות צורכי הציור הסמוכה למקום מגורי ,לקנות צבעים וקנבס ולצייר ציור שיאפיין את סערת רגשותי ... המשך יבוא.