"חופשה בראש שקט"

האמת היא שכמעט כבר ויתרתי לכתוב את השורות הבאות אבל אני אעשה זאת בכל אופן - סתם בשביל הרקורד. אנחנו לא אוהבים טיולי בטן גב שבהם אתה שוכב על החוף או על שפת הבריכה ודיילות חיננניות עוברות ושואלות אם בא לך מיץ או יין. אנחנו גם לא ממש מטורפים על "טיולי אתגר" שטופי אדרנלין (רפטינג וגיפים וסנפלינג לסוגיהם ....) שבהם אתה מתגרה בגורלך ובודק את הגבולות. סוג הטיול המועדף עלינו הוא "אירופה הקלאסית למשפחות ב 14 יום" כזה שקוראים עליו בחוברות הפרסומת של נתור. אולי האהבה לסוג הזה של טיולים נובעת מהעובדה הפשוטה שאף פעם לא הייתי באחד עם משפחתי שלי שלא לדבר על סנפלינג הרי למחנה של הצופים פחדו לשלוח אותי. היום, נופים וארכיטקטורה עושים לנו את זה יותר ואם אפשר לשלב קצת מורשת אז למה לא - לילדים אגב לא ממש אכפת לאן ,] הכי חשוב שנהייה ביחד. זהו אז חזרנו לפני די הרבה זמן מטיול כזה של בטן גב והיה ממש סתמי ומיותר. אנחנו בעיצומו של תיכנון היעד הבא וכניראה נחזור למשהו יותר קלאסי .... תרמילאות אגב אף פעם לא ניסינו, לא בתור יחידים (אשתי או אני לבד) , לא בתור זוג ולא עם הילדים - אולי זה הכיוון הבא? :)

על הגנים ועל הסביבה

לפני כמה שבועות התחלתי להתנדב בחוות סוסים שנותנת דרך רכיבה שרותי תראפיה לילדים מוגבלים. זה יהיה כמובן קלישאה  אבל איך אפשר שלא להגיד שהדבר שם אותך בפרופורציות כי כשאתה נתקל בילד בן חמש שלא יכול לדבר ושעד לפני שנה וחצי כלל לא הלך משהו נצבט לך בלב ואתה יוצא משם מודה לאלוהים שאצלך בבית הכל בסדר. יש אנשים שבאים לשם להתנדב בגלל הסוסים ויש כאלה שרוצים לטפל בילדים ולעזור לקהילה - אני באתי להרגיש שאני תורם ולקבל קצת נסיון בעבודה עם ילדים כי אחרי הכל זה הכיוון המקצועי שבחרתי לשנות אליו את הכיוון אחרי שנים של התלבטויות. אני מוכרך להודות שהעזרה לילדים הללו מאוד ממלאת אותי ואני גם די נהנה לשחק עם אותם חיות חמד שלא נחשפתי להם בילדותי ובבגרותי יותר מדי בגלי חסכי ההרפתקנות שבי - ולפעמים, למרות שאני מחשיב את עצמי לנורמאלי, אני שואל את עצמי אם התראפיה הזו היא רק בשביל הילדים. אז השבוע כשליוותי את בתי לאוטובוס דיברתי עם שכנה שיש לה תינוקת כבת שנה ועד שהאוטובוס של בתי נסע השתשענו אני והתינוקת במחזיק המפתחות המרשרש שלי - אני מושיט לה אותו והיא מחזירה וחוזר חלילה מבלי להפיל ואז פתאום נפל לי האסימון - אנחנו לוקחים המון פעמים דברים כמובנים מאליהם ואנחנו לא מברכים מספיק על הדברים הקטנים והמופלאים שילדינו עושים ועל אבני הדרך הקטנות והגדולות שהם משיגים במהלך התפתחותם. נפל לי האסימון כי אותו ילד שתארתי בהתחלה (שהוא גדול פי חמש מאותה ילדה מתוקה ששיחקה עם מחזיק המפתחות שלי) לא היה מסוגל להחזיק חישוק קטן מפלסטיק ובטח שלא לעקוב אחרי הוראות פשוטות שניתנו לו והיום אני מבין שזה לא טריוואלי בכלל להחזיק חישוק קטן או אפילו מחזיק מפתחות בגיל שנה זה דבר מופלא! במהלך המפגשים עם אותם ילדים מוגבלים למדתי גם שאם אני רוצה לעבוד בתחום, אני צריך המון סבלנות כי השינויים ההתפתחותיים (לרוב לטובה) הם קטנים מאוד עד שלפעמים כמעט ולא נראים לעין והדבר קצת יכול לתסכל. הדבר הנוסף שלמדתי שצריך במהלך המפגשים הללו להתנתק ולא לתת לרגש להשפיע אלא למקצעיות להנחות ובמילים אחרות במקום להחזיק לילד את היד (כי אתה יודע שהוא פגיע, לא מסוגל ושהגורל קצת התאכזר אליו) אתה צריך להרפות כדי לתת לו להתנסות (עד כמה שאפשר מבלי כמובן להזיק או לפגוע בעצמו) כי רק בדרך הזו הוא יהיה מסוגל להתפתח. האינסטינקט ההורי שלנו והרגשני כלפי הזר והמוגבל יכולים להיות בעוכריו של טיפול כזה. לסיום, כיוון שהכותרת מדברת על גנים וסביבה, אני חייב לשתף את מי שקורה את הבלוג הזה בחוויה קטנה שחוויתי היום כשבאתי לעודד את בני ביום ספורט בית ספרי. הילדים התחרו אחד בשני בריצה לטווח קצר וכבר כשהם עומדים על קו הזינוק אתה רואה איזו סוג של מכונה יצרו השילוב הנצחי של הגנים והסביבה שלתוכה נולד ובה גדל הילד ושכל כך תרמו לעיצוב דמותו. על אותו קו זינוק תמצא את זה שבכלל לא בא לו להיות שם והוא שם כי ההורים רצו או שהמורה חייבה, תמצא את אותו אחד עם עודף בטחון עצמי שנמצא שם כי הוא בעיקר רוצה להרשים את בני כיתתו  או את הוריו/מוריו (ולזכות אגב בחנופתם), תמצא את ליצן החצר שעושה פרצופים כדי לשעשע את עצמו ואולי הוא עושה את זה כדי להסתיר משהו אחר ותמצא גם את התחרותי עם הרצח בעיניים שרק רוצה לנצח ורואה לנגד עיניו את קו הסיום - אותו אחד שכועס, מתרגז ובוכה אם הוא מגיע למקום השני. ולמה אני מספר לכם את כל זה ....? אני מספר את כל זה כדי שאתם ובעיקר אני נזכור שבגלל הגנים והסביבה, כל ילד הוא שונה וכל אחד הוא מיוחד, שלכל ילד יש מקום, שלכל ילד יש תחומי עניין אחרים ופוטנציאל להתפתח ולהצליח בתחומים שונים (שאנחנו בתור סוכני החיברות חייבים לעזור לו למצוא את הפוטנציאל הטמון בו ולאפשר לו בכל האמצעים להתנסות בתחומים שונים כדי לגלות מהו)  ושהכי חשוב שנהייה אסירי תודה (לבורא עליון או לכל כוח מאגי אחר או לאבולוציה אם אתם חסידיו של דארווין) על מי שאנחנו ושלא נשכח לאהוב את עצמנו כפי שאנו כדי שנוכל לאהוב אחרים ששונים מאתנו. 

יזם אולי לא אבל בהחלט מנהל פרויקט לא רע

בסוף השבוע חגגנו לאשתי יום הולדת. כמו הרבה זוגות שחיים ביחד מספר שנים, אנחנו עושים את אותם הדברים הקבועים שכוללים בן השאר: מתנות, פרחים, ארוחת ערב ועוגה. כל שנה כמו כל גבר טיפוסי אני משאיר דברים לרגע האחרון ואחר כך אני מוצא את עצמי כועס על עצמי על איך זה שהיה לי כל כך הרבה זמן ואיך זה שלא הספקתי להיות יותר יצירתי. אז השנה זה היה קצת אחרת. שאלתי את אשתי מה היא רוצה והחלטתי שבמקום להיות יזם אני אהיה מנהל פרויקט טוב. אחרי שדיסכסנו את הפרטים התחלתי לעבוד בקצב על האגנדה וקבעתי לנו תור לפדקיור/מנקיור, אחכ ארוחת צהריים קלה במסעדה מקומית, אחכ שיטוט רגלי בנסיון למצוא נעליים בבוטיקים שרגלי לא היתה דורכת בהם לבד (בלי תוצאות לצערה של אשתי) , אחכ סרט קליל ולא מחייב ובערב ארוחה קצת יותר פלצנית במלון יוקרתי. זה היה יום חביב מאוד ואשתי נהנתה מאוד מהפעילויות השונות שארגנתי אבל יותר מהכל מחברתי (לצערי לא יוצא לנו לבלות מספיק זמן ביחד). גולת הכותרת היתה היום שלמחרת (שגם אותו תכננתי מראש) שבו ארגנתי לאשתי (לבקשתה) מסיבת יום הולדת עם כמה ידידים (בינינו זה היה הדבר העיקרי והיחידי שביקשה - התוספות ביום הקודם היו בחלקם רעיונות שלי שקיבלו את הסכמתה). אז היו עוגות ונרות, והיו ילדים והיו אנשים שהיא מחבבת והיא נורא נהנתה. כמה שמחתי שהיא אמרה לי מה באופן מפורש מה היא רוצה - בינינו ידעתי ... היא אישה של אנשים וזה היה מתבקש.

Yes Man

אחרי שראינו יותר מדי סרטים כבדים ועצובים בשבועות האחרונים,החלטנו שנפנק את עצמנו בסרט קליל ולא מחייב. הלכנו לראות סרט קומי של גי'ם קרי בשם יס מן ומאוד נהנו. המוטו המרכזי של הסרט הוא פשוט: אנחנו חיים חיים אפורים-משעממים, אנחנו מפחדים לקחת סיכונים, נוח לנו עם המוכר והנדוש, אנחנו לא עושים דבר כדי לשנות את המצב, ובגלל זה אנחנו מרגישים תקועים. כפתרון לתקיעות מציע הסרט שנגיד כן לכל הזדמנות שנקראת בדרכנו וההוכחות לא מאחרות להגיע ובטח לא להכזיב. אחרי שהגיבור עובר את הטרנספורמציה ואומר כן לכל מצב (אפילו לסקס עם "בחורה" שעברה מזמן את גיל הפנסיה), חייו משתנים ללא היכר והוא נהנה מכל רגע עד לסוף הטוב שבו הוא מתנשק עם אהובתו אל מול נוף מרהיב ומבין שהוא כן צריך להגיד כן מכני אבל לא פחות חשוב להפעיל שיקול דעת. כמי שחי את רוב חייו הבוגרים בסירוב תמידי לפתוח בפניו הזדמנויות (אפילו כאלה שדפקו לו על הדלת און שמשת האוטו ואמרו אני כאן), החלטתי לאמץ את המוטו של הסרט בגבולות הטעם הטוב כמובן. זה מתחיל מדברים קטנים כמו לדבר בטלפון עם משהו שממש לא בא לכם עליו וזה נמשך עם דברים קצת יותר גדולים כמו לא לסרב למשהו שמוכן לשלם לך כסף עבור חוש אומנותי שניחנת בו. אני ממליץ בחום לחבק הזדמנויות הלא חיים רק פעם אחת - לא?

הכניסיני תחת כנפך ועטפי אותי כמו שקונכיה עוטפת חלזון

הזמנים השתנו. הילדים שלנו יודעים הרבה יותר מאתנו. אך אל  לדור שלנו להתבאס. בהשוואה להורינו ששאבו את ידיעותיהם מגורמים סמכותיים (הוא יודע - הוא איש הספר) או מהכתוב (אם הם היו משכילים בעצמם), אחד הכשרונות שהדור שלנו רכש הוא היכולת להגיע למידע והיכולת להודות שיש המון מידע בעולם ושלא את הכל אנחנו יודעים. בעידן האינטרנטי של ויקיפדיה ויוטיוב, אין כמעט מושג שלא נוכל למצוא לו את הפרוש ולא בטוח שאנחנו צריכים לדעת כל כך הרבה בעצמנו - לפעמים זה אפילו מבלבל. אז היום ישבתי עם בני בן השש (שלומד לקרוא ושעושה חיל בתחום) לקרוא את אחד הסיםורים שהביא מבית הספר. הוא קרא את כל הסיפור ונעצר במילה מסוימת ואז הוא שאל אותי מה פירוש המילה. אמרתי לי שאנני יודע את פירושה והצעתי שאביא מילון ונחפש ביחד. דפדפתי במילון והסברתי לי שהפרוש של המילה slug הוא חילזון ... לא הספקתי אפילו להמשיך לקרוא את הפירוש מהמילון והוא מיד אמר שזה לא סתם חלזון אלא חלזון בלי קונכיה (כזה שאבד לו הבית) ... שאלתי אותו מיד אם הוא ידע את פירושה של המילה לפני שהבאתי את המילון והוא חייך. לא ידעתי אם הוא רצה לבחון אותי אבל שמחתי שיש לי את היכולת לחפש מידע ושפניתי למקור מוסמך כדי למצוא את התשובה נכונה. למען האמת שמחתי יותר כי אמרתי לו שאנני יודע את הפירוש אבל שאני מוכן לנסות לחפש. שמחתי כי לא הייתי צריך לשקר ולהמציא משהו שיכול להיות שבני היה קונה ... בדיוק כמו שעשה אבא שלי לבנו ...לפני לא מעט שנים, כשהייתי נער צעיר שמענו (אני ואבי) ברדיו את ריטה שרה את הכניסיני תחת כנפך. התרגשתי מאוד ושאלתי את אבא שלי מאיפה המילים. אבא שלי הסתכל עלי ואמר אחרי שנייה - זה קטע מהתורה. שנים שהייתי שבוי בקונספקציה שזה באמת לקוח משם עד שלמדתי את ביאליק והבנתי שלא כך הוא הדבר. בראייה לאחור ואחרי תיקונים לא מעטים מצידי, אני מבין היום שהוא לא עשה את זה מתוך רשעות. אולי היה מעורב שם שמץ של אגואיזם כיוון שלא רצה להתפס בקלקלתו ולהראות טיפש - אבל רשעות בטח שלא היתה שם!    

בכוחנו לשבור את המעגל

היום בבוקר הייתי עד לשיחה בן שתי אימהות. הראשונה הסבירה שהיא כבר לא יכולה יותר - כל בוקר, הבת שלה מתעוררת ברבע לשבע וכשמגיעה ההסעה לאסוף אותה שעה יותר מאוחר היא עדיין לא מוכנה. אין בינהם הסכמה על כלום , לא על הבגדים, לא על הקוקיות ואפילו לא על הצבע של המעיל. " אני פשוט משתגעת - אוף מתי זה כבר יחלוף? "  אומרת לה השנייה " אני מאוד מבינה אותך. גם לי יש כאלה ימים. ימים שבהם אני אומרת לבעלי תעזור לי עם הבנות כי אני עומדת לאבד את העשתונות ולהפגיש בן הילדה לאיזה קיר " (הדבר כמובן היה ציורי על דרך ההלצה ומהכרותי עם הנפשות הפועלות אין לי ספק שהדבר נאמר לשם הזדהות ... אבל מעניין מה פרויד היה אומר על פליטת הפה הזו....). השנייה הוסיפה ש"הנה רק אתמול היה לנו תור לרופא והילדה מודיעה לי חד משמעית שהיא לרופא לא הולכת ". האם הוסיפה שביקשה ממנה להתלבש כמה שיותר מהר ואפילו גערה בה להזדרז כיוון שמועד התור מתקרב אבל היא בשלה " אני לרופא לא הולכת " ואחרי משא ומתן מתיש (שלפעמים כולל טובות הבטחת הנאה כדברי האם) היא מודיעה לה ששינתה את דעתה והיא מסכימה ללכת ומוסיפה "רק שתדעי לך... אני מוכנה להגיע לרופא אבל אני לא אתן לו לבדוק אותי ". האם לא נשארה חייבת והודיעה לה  באופן מפורש ותקיף "טוב, אז אם זאת הגישה שלך ואת לא רוצה שהרופא יבדוק אותך כדאי שפשוט תישארי בבית". בשלב הזה תרמתי לשיחה את שני הסנטים שלי ואמרתי לאמהות שאישתי לימדה אותי דבר חשוב - רק אנחנו המבוגרים יכולים לשבור את המעגל שהרי השינוי לא יכול לבוא מצידו של הילד. טענתי בהמשך לסיפורה של האם השנייה שאנחנו לא מפסיקים לשדר לילדים מסרים כפולים ( " את חייבת למהר כי אנחנו נפספס את התור ".Vs " אם זאת הגישה שלך, את יכולה מצידי להשאר בבית ") מה שמוכיח שוב שאם אנחנו יכולים לספק עמדות שונות (יותר מצד אחד של המטבע שלא תמיד אגב עולה בקנה מידה עם האחרים) זה רק מוכיח שבאמת רק בכוחנו (כדברי אשתי) לשנות את המצב. לא אמרתי את הדברים מתוך התנשאות ואני מודה שאני חוטא לא מעט ולא תמיד משתמש בגישה של אשתי. המשכתי להסביר שאין לי פתרונות קסם ואגב לא סיפקת לאם הראשונה (שהתלוננה על התנהגות בתה וקיוותה שאני אעזור) את הסחורה קרי לא אמרתי לה מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב כיוון שא' אני לא חושב שצריך להתערב ולתת עצות להרוים אחרים כשמדובר בפילוסופיות חינוך שאתה לא תמיד מיישם ו ב' נראה לי שבמקרה שלה המצב די אבוד כי הוא תוצר של פינוק יתר מתמשך וחוסר רצון להתמודד (אז והיום) עם המצב. אני רק מאחל לעצמי את שתהייה לי את היכולת ליישם חלק מתפיסת עולמה של אשתי כשמדובר בחינוך. אגב אין לי מושג מאיפה אשתי ירשה את קור הרוח (אולי מאבא שלה) כיוון שהיא מספרת שהאמא היתה הרבה פחות טולרנטית כשהיה מדובר בטנטרומים שנובעים מחוסר רצון לשתף פעולה .... האמא של אשתי (אז והיום) הרבה יותר תוקפנית, הרבה יותר ישירה והרבה יותר אסרטיבית וכפתרון למצב שתואר לעיל היא פשוט היתה מכניסה את הילדה עם הבגדים למקלחת קרה כדי ששניהם ירגעו - מקורי, לא?

קצרתי שבחים ... :)

אתמול שוב קיבלתי פידבקים טובים ממועדון הצילום אליו הצטרפתי - אחד מצילומי אפילו הוכתר כמוצלח ביותר באותו ערב. לפני כמה שבועות יצאנו לצלם סוסים שהתחרו במירוץ אבל מהר מאוד הבנתי שהאנשים שפוקדים את אותם מקומות הרבה יותר מעניינים מהסוסים. התחלתי לשוטט מסביב וניסיתי לתפוס בעין העדשה את האטמוספירה שנסובה סביב אותו מחול שדים שקרוי מרוץ הסוסים של יום ראשון. צילמתי אנשים שונים וחלקם אפילו סיפקו לי מבט עוין כיוון שהם לא היו כל כך מבסוטים מהעובדה שכיוונתי את העדשה לפרצופם. הפתגם הנדוש צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון עובד תמיד ואני די גאה להציג את התמונה הבאה שניראת כאילו לקוחה מתוך צילום מעבדה מבוים - אני נשבע שלא סידרתי את האובייקט, הוא פשוט היה שם וידעתי מה צריך לעשות. מה אני אוהב בתמונה? אני אוהב את הדמי השתקפות (מן צילום מראה היד העליונה הימנית משתקפת בשמאלית), אני אוהב את העובדה שרק החלק העליון מפוקס (לא ממש הצלחתי להסביר איך עשיתי את זה עם מפתח צמצם F9) , אני אוהב את בחירת הקומפוזיציה שגרמה לאובייקט לא להיות באמצע (חוקי השליש שלמדתי עליהם לאחרונה) התמונה ואני אוהב יותר מהכל שהתמונה פשוט מספרת את הסיפור של המהמר שהגיע לשים את כספו כניראה על קרן הצבי ביום שמשי אי שם בינואר 2009. 

להתנדב או לא להתנדב זו השאלה

כבר הרבה זמן אני מחפש מקום להתנדב בו. פניתי לארגונים שונים בהונג קונג אבל רובם לא הצליחו להציע לי משהו הולם (למען האמת רובם אפילו לא חזרו אלי וכניראה שבגלל זה אני די מתרעם). אני מבין שיש לי בעיה כי אנני דובר את השפה המקומית ולכן אפשרויותי מוגבלות אבל כשיש כבר הזדמנות ושפה היא לא תנאי או מכשול אני פשוט לא מבין מדוע אנשים מהססים ... את הכתוב מטה העתקתי מתוך אימייל ששלחתי לאחרונה אל גברת ששאלה אותי לגבי הרקע שלי בהמשך להתכתבות שבה ביקשתי להתנדב באירגונה. אני אדם ממוצע פלוס ומאוד חיובי ואנני רוצה להשמע נרקסיסט אבל איך זה יכול להיות שאני לא נחטף בשתי ידיים ... אישתי אומרת שאני לפעמים מפרט יותר מדי ... תשפטו :) 

I am 36 years old, married and a proud father of two kids (4 & 6). 3 years ago, my wife was promoted at work and our family moved to HK from the US. I was born and raised in Israel. My background is engineering and before moving to HK I held various positions (training, sales & marketing) in Hi-tech companies that develop and manufacture software products for the call center industry. My wife is traveling a lot in the region and as a family we decided that I'll be a stay home dad supporting my wife and kids. I took this amazing opportunity to examine what I really want to do in life and decided that working with kids is my true calling thus I enrolled into university again and at present I am also student ( majoring in education and psychology) at the Open U. My main hobby is photography and I am also very good with computers. I was looking for volunteering opportunities, I read about your project and I I believe that I can contribute. Please let me know if you find me suitable. Thank you in advance

אינסטינקט אימהי

לא יעזור כמה שנהייה מחוברים לצד הנשי שלנו, לא יעזור שנהייה רגישים ולא יעזור אפילו אם ממש נשתדל ... גבר לא יכול להיות אמא! אני לא אומר זאת מתוך צער אלא מתוך הערצה וקובע : אמהות ניחנו באינסטינקט שלגברים פשוט אין ולעולם לא יהיה! (אגב פה המקום להודות שיש נשים שהתכונה אצלם מאופשרת אבל הם לא משתמשים בה ... זה כבר סיפור אחר). בהרבה נושאים אבל בעיקר שמדובר בילדים לאמהות אין שום התלבטות - הם פשוט יודעים מה, מתי ואיך צריך  לעשות דברים . לנשים יש מן קול אימהי פנימי שכזה שמדריך אותם ולא יעזור ולא ישנה כמה הגבר המודרני (זה שתומך באשתו ומאפשר לה לפתח קריארה בעוד הוא נשאר מתוך בחירה בבית לתמוך) ירצה, פשוט אין לו את זה. 

אפשר להתווכח אם המקור לשוני הוא אלוהי או דרוויניסטי אבל אי אפשר שלא להודות שאנחנו פשוט מחווטים אחרת ... אז למה להלחם?

כך ברא אותך הטבע - מילים ולחן ארז הלוי

כך ברא אותך הטבע

עם קצת דמיון ומחשבה חופשית
אז תן לזה לגדול מהתחלה בבקשה

אל תנסה להילחם בזה
אל תנסה להשתנות
כי זה תמיד יבוא מהתחלה פתאום