היום בבוקר הייתי עד לשיחה בן שתי אימהות. הראשונה הסבירה שהיא כבר לא יכולה יותר - כל בוקר, הבת שלה מתעוררת ברבע לשבע וכשמגיעה ההסעה לאסוף אותה שעה יותר מאוחר היא עדיין לא מוכנה. אין בינהם הסכמה על כלום , לא על הבגדים, לא על הקוקיות ואפילו לא על הצבע של המעיל. " אני פשוט משתגעת - אוף מתי זה כבר יחלוף? " אומרת לה השנייה " אני מאוד מבינה אותך. גם לי יש כאלה ימים. ימים שבהם אני אומרת לבעלי תעזור לי עם הבנות כי אני עומדת לאבד את העשתונות ולהפגיש בן הילדה לאיזה קיר " (הדבר כמובן היה ציורי על דרך ההלצה ומהכרותי עם הנפשות הפועלות אין לי ספק שהדבר נאמר לשם הזדהות ... אבל מעניין מה פרויד היה אומר על פליטת הפה הזו....). השנייה הוסיפה ש"הנה רק אתמול היה לנו תור לרופא והילדה מודיעה לי חד משמעית שהיא לרופא לא הולכת ". האם הוסיפה שביקשה ממנה להתלבש כמה שיותר מהר ואפילו גערה בה להזדרז כיוון שמועד התור מתקרב אבל היא בשלה " אני לרופא לא הולכת " ואחרי משא ומתן מתיש (שלפעמים כולל טובות הבטחת הנאה כדברי האם) היא מודיעה לה ששינתה את דעתה והיא מסכימה ללכת ומוסיפה "רק שתדעי לך... אני מוכנה להגיע לרופא אבל אני לא אתן לו לבדוק אותי ". האם לא נשארה חייבת והודיעה לה באופן מפורש ותקיף "טוב, אז אם זאת הגישה שלך ואת לא רוצה שהרופא יבדוק אותך כדאי שפשוט תישארי בבית". בשלב הזה תרמתי לשיחה את שני הסנטים שלי ואמרתי לאמהות שאישתי לימדה אותי דבר חשוב - רק אנחנו המבוגרים יכולים לשבור את המעגל שהרי השינוי לא יכול לבוא מצידו של הילד. טענתי בהמשך לסיפורה של האם השנייה שאנחנו לא מפסיקים לשדר לילדים מסרים כפולים ( " את חייבת למהר כי אנחנו נפספס את התור ".Vs " אם זאת הגישה שלך, את יכולה מצידי להשאר בבית ") מה שמוכיח שוב שאם אנחנו יכולים לספק עמדות שונות (יותר מצד אחד של המטבע שלא תמיד אגב עולה בקנה מידה עם האחרים) זה רק מוכיח שבאמת רק בכוחנו (כדברי אשתי) לשנות את המצב. לא אמרתי את הדברים מתוך התנשאות ואני מודה שאני חוטא לא מעט ולא תמיד משתמש בגישה של אשתי. המשכתי להסביר שאין לי פתרונות קסם ואגב לא סיפקת לאם הראשונה (שהתלוננה על התנהגות בתה וקיוותה שאני אעזור) את הסחורה קרי לא אמרתי לה מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב כיוון שא' אני לא חושב שצריך להתערב ולתת עצות להרוים אחרים כשמדובר בפילוסופיות חינוך שאתה לא תמיד מיישם ו ב' נראה לי שבמקרה שלה המצב די אבוד כי הוא תוצר של פינוק יתר מתמשך וחוסר רצון להתמודד (אז והיום) עם המצב. אני רק מאחל לעצמי את שתהייה לי את היכולת ליישם חלק מתפיסת עולמה של אשתי כשמדובר בחינוך. אגב אין לי מושג מאיפה אשתי ירשה את קור הרוח (אולי מאבא שלה) כיוון שהיא מספרת שהאמא היתה הרבה פחות טולרנטית כשהיה מדובר בטנטרומים שנובעים מחוסר רצון לשתף פעולה .... האמא של אשתי (אז והיום) הרבה יותר תוקפנית, הרבה יותר ישירה והרבה יותר אסרטיבית וכפתרון למצב שתואר לעיל היא פשוט היתה מכניסה את הילדה עם הבגדים למקלחת קרה כדי ששניהם ירגעו - מקורי, לא?
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה