על הגנים ועל הסביבה

לפני כמה שבועות התחלתי להתנדב בחוות סוסים שנותנת דרך רכיבה שרותי תראפיה לילדים מוגבלים. זה יהיה כמובן קלישאה  אבל איך אפשר שלא להגיד שהדבר שם אותך בפרופורציות כי כשאתה נתקל בילד בן חמש שלא יכול לדבר ושעד לפני שנה וחצי כלל לא הלך משהו נצבט לך בלב ואתה יוצא משם מודה לאלוהים שאצלך בבית הכל בסדר. יש אנשים שבאים לשם להתנדב בגלל הסוסים ויש כאלה שרוצים לטפל בילדים ולעזור לקהילה - אני באתי להרגיש שאני תורם ולקבל קצת נסיון בעבודה עם ילדים כי אחרי הכל זה הכיוון המקצועי שבחרתי לשנות אליו את הכיוון אחרי שנים של התלבטויות. אני מוכרך להודות שהעזרה לילדים הללו מאוד ממלאת אותי ואני גם די נהנה לשחק עם אותם חיות חמד שלא נחשפתי להם בילדותי ובבגרותי יותר מדי בגלי חסכי ההרפתקנות שבי - ולפעמים, למרות שאני מחשיב את עצמי לנורמאלי, אני שואל את עצמי אם התראפיה הזו היא רק בשביל הילדים. אז השבוע כשליוותי את בתי לאוטובוס דיברתי עם שכנה שיש לה תינוקת כבת שנה ועד שהאוטובוס של בתי נסע השתשענו אני והתינוקת במחזיק המפתחות המרשרש שלי - אני מושיט לה אותו והיא מחזירה וחוזר חלילה מבלי להפיל ואז פתאום נפל לי האסימון - אנחנו לוקחים המון פעמים דברים כמובנים מאליהם ואנחנו לא מברכים מספיק על הדברים הקטנים והמופלאים שילדינו עושים ועל אבני הדרך הקטנות והגדולות שהם משיגים במהלך התפתחותם. נפל לי האסימון כי אותו ילד שתארתי בהתחלה (שהוא גדול פי חמש מאותה ילדה מתוקה ששיחקה עם מחזיק המפתחות שלי) לא היה מסוגל להחזיק חישוק קטן מפלסטיק ובטח שלא לעקוב אחרי הוראות פשוטות שניתנו לו והיום אני מבין שזה לא טריוואלי בכלל להחזיק חישוק קטן או אפילו מחזיק מפתחות בגיל שנה זה דבר מופלא! במהלך המפגשים עם אותם ילדים מוגבלים למדתי גם שאם אני רוצה לעבוד בתחום, אני צריך המון סבלנות כי השינויים ההתפתחותיים (לרוב לטובה) הם קטנים מאוד עד שלפעמים כמעט ולא נראים לעין והדבר קצת יכול לתסכל. הדבר הנוסף שלמדתי שצריך במהלך המפגשים הללו להתנתק ולא לתת לרגש להשפיע אלא למקצעיות להנחות ובמילים אחרות במקום להחזיק לילד את היד (כי אתה יודע שהוא פגיע, לא מסוגל ושהגורל קצת התאכזר אליו) אתה צריך להרפות כדי לתת לו להתנסות (עד כמה שאפשר מבלי כמובן להזיק או לפגוע בעצמו) כי רק בדרך הזו הוא יהיה מסוגל להתפתח. האינסטינקט ההורי שלנו והרגשני כלפי הזר והמוגבל יכולים להיות בעוכריו של טיפול כזה. לסיום, כיוון שהכותרת מדברת על גנים וסביבה, אני חייב לשתף את מי שקורה את הבלוג הזה בחוויה קטנה שחוויתי היום כשבאתי לעודד את בני ביום ספורט בית ספרי. הילדים התחרו אחד בשני בריצה לטווח קצר וכבר כשהם עומדים על קו הזינוק אתה רואה איזו סוג של מכונה יצרו השילוב הנצחי של הגנים והסביבה שלתוכה נולד ובה גדל הילד ושכל כך תרמו לעיצוב דמותו. על אותו קו זינוק תמצא את זה שבכלל לא בא לו להיות שם והוא שם כי ההורים רצו או שהמורה חייבה, תמצא את אותו אחד עם עודף בטחון עצמי שנמצא שם כי הוא בעיקר רוצה להרשים את בני כיתתו  או את הוריו/מוריו (ולזכות אגב בחנופתם), תמצא את ליצן החצר שעושה פרצופים כדי לשעשע את עצמו ואולי הוא עושה את זה כדי להסתיר משהו אחר ותמצא גם את התחרותי עם הרצח בעיניים שרק רוצה לנצח ורואה לנגד עיניו את קו הסיום - אותו אחד שכועס, מתרגז ובוכה אם הוא מגיע למקום השני. ולמה אני מספר לכם את כל זה ....? אני מספר את כל זה כדי שאתם ובעיקר אני נזכור שבגלל הגנים והסביבה, כל ילד הוא שונה וכל אחד הוא מיוחד, שלכל ילד יש מקום, שלכל ילד יש תחומי עניין אחרים ופוטנציאל להתפתח ולהצליח בתחומים שונים (שאנחנו בתור סוכני החיברות חייבים לעזור לו למצוא את הפוטנציאל הטמון בו ולאפשר לו בכל האמצעים להתנסות בתחומים שונים כדי לגלות מהו)  ושהכי חשוב שנהייה אסירי תודה (לבורא עליון או לכל כוח מאגי אחר או לאבולוציה אם אתם חסידיו של דארווין) על מי שאנחנו ושלא נשכח לאהוב את עצמנו כפי שאנו כדי שנוכל לאהוב אחרים ששונים מאתנו.